כשהכנסתי ללו"ז שלי את פסטיבל תאטרון קצר הייתה לי תחושה שאבריז בסוף. בכל זאת, מה קשור פסטיבל עכשיו. רק המילה לכשעצמה עושה לי רע בימים אלה. אבל בחמישי בערב, כשארזתי את חברתי השחקנית, ונסענו לכיוון צוותא – התחלתי להתרגש. הרבה זמן לא פגשתי תרבות שלא בהקשרי אבל.
ירח המרד: נותרנו אבודים בחלל | ביקורת נטפליקס
"נתניהו לא צריך להתפטר. השמאל הרס את המדינה": ינון מגל יורה לכל הכיוונים
"במידה ותישמע אזעקה – זהו מרחב מוגן" מבשרות לנו תמר קינן ונועה שכטר, המנהלות האומנותיות של הפסטיבל, בחיוך נבוך, בדברי פתיחתן. מזכירות, בפעם האחרונה, את מה שקורה בחוץ רגע לפני שנישאב לתוך הערב הראשון מבין שלושה של הפסטיבל.
והיום בתפריט: "ארבע הצגות קצרות על משמועת התיאטרון בעולם ועל משמעות העולם בתיאטרון". נשמע נישתי? אולי קצת, אך זה היה ערב מופלא של בריחה קצרה מהמציאות ואפילו אנחנו הקהל, שיחקנו כאילו בחוץ לא משתוללת מלחמה.
זהו. דברי הפתיחה מסתיימים. האורות כבים. מתחילים.
ראשונות עלו השחקניות של "אין תפקידים קטנים". - בחירה מעולה לפתיחת הערב ובה אל חדר הלבשה פשוט וצנוע של שלוש שחקניות בתפקידים (מאוד) קטנים.
כמה קטנים? עד כדי שלא נדע אפילו מה שמן – אך כן נגלה כמה תסכול ולחץ סבוכים בחייהן: האחת לחוצה מכך שההריון יהרוס לה את ההזדמנות לקבל תפקיד נוסף, השנייה משוכנעת שהבמאי שיושב בקהל בא כדי להעניק לה את תפקיד חייה והשלישית, שכבר נושקת לסוף חייה, מנסה להפיח תקווה בתוך הייאוש, בדרכה המיוחדת.
משחק קומי מצוין של ענבר דנון ומעיין תורג'מן, שמצליחות לגרום גם למי שלא עבד מימיו בתעשיה האכזרית הזו – להזדהות ולגלות אמפתיה, וטקסט נהדר, המצליח לתבל בהומור גם ביקורת הכרחית על הקשיים בעבודה שרק נשים חוות.
מאת יעל טל-אופק, בימוי: אלה ניקולייבסקי, ע. במאית: גל רווה. בהשתתפות סנדרה שדה/נילי צרויה, ענבר דנון, מעיין תורג'מן. (כבוד לקאסט הנשי!)
משם המשכנו ל"המלך לא שקט". במרכזה עומד, כאמור, מלך המתמודד עם הקושי לומר לאישה שהכיר כמה הוא אוהב אותה ועם הפחד מה יקרה אחרי. כדי להתמודד, הוא כופה על מחזאי לכתוב עבורו תסריט אשר יבטיח לו וודאות. קשה לפספס את האמירה החדה בטקסט – כמה רחוק מלך יכול ללכת כדי להתמודד עם בעיה איתה הוא מתמודד. שאלה טובה.
מאת: גיל צ'רנוביץ, בימוי: רועי מליח רשף, ע. במאית: עינב מילוא. בהשתתפות ניר קרני, נעה יהודאי, שלו גלבר, ליאור אביבי
ההצגה השלישית היא "מי גמר על איתמר?" ומה אני אגיד לכם, הכל היה פשוט טוב מדי. מצחיק, ביקורתי, מלוטש, והמחזה הכי מקורי בפסטיבל. במרכזו הצגת ילדים מהפכנית, בלשון המעטה, המספרת את סיפורו של הילד איתמר (אילון פרבר המצוין!) המגלה כתם מסתורי על מכנסי הפיג'מה שלו.
בהצגה אנחנו נחשפים למאחורי הקלעים של עולם תיאטרון הילדים, בדגש על הקומבינות, המרדף אחרי רכזות שכבה עם מזומנים ושחקנים צעירים שיעשו הכל כדי לקבל הזדמנות והערכה. משחק משובח של כל ארבעת השחקנים שבשילוב עם הטקסט החד יצר עבורי את המחזה הטוב בערב הזה.
מאת: יוסי ירום וגיא ברהמס, בימוי: עמרי הכהן, ע. במאי: יסמין שלוש, בהשתתפות אילון פרבר, כרמל נצר, גור קורן, נדב בושם. בתפקיד אורח דליה מזור.
את הפסטיבל חתמה "חומר מסוכן". במרכזה שני שוטרים המגיעים למרתף כדי לעצור שני סוחרי סמים, רק שהפשע הגדול, מתברר לנו תוך כדי, הוא שהפשע בגינו הם נעצרים דווקא פחות קשור בסמים אלא דווקא באומנות. ההצגה נחתמת במשפט "בתאטרון, כשנהיה מחורבן, פשוט אפשר לעשות ככה" והשחקן מרים את ידו והאוורות כבים. גם במציאות זה אפשרי?
מאת: גל צ׳פסקי, בימוי: נמרוד דנישמן, ע. במאי: גיא תור, בהשתתפות חן גרטי, יריב קוק, נועה גולדברג, אורי סממה.
ועוד משהו קטן – אני בטוחה שזו הייתה דווקא יכולה להיות החלטה די קלה לבחור הצגות נוקבות, מעציבות, מכעיסות שיביעו את הזעם הגדול שיש בציבור כרגע.
דווקא הבחירה ללקט את אלה הקומיות והמתוחכמות – היא האמיצה יותר בעיניי, והן אלה שהפכו את הערב הזה למיוחד עוד יותר. עד האסקפיזם הבא, פסטיבל תיאטרון קצר יישאר בזכרוני כאתנחתא מנחמת, משעשעת ומרגשת באמצע סערה גדולה.