עקירה, אבל וכאב עמוקים, קריעה ושבר - הם התחושות שלדברי רחל רינת הייליג מיוצגות באופן סימבולי ביצירותיה שמוצגות בתערוכה החדשה "נגעת בי, ועודך...". "הייתי רוצה שמי שיסתכל על העבודות יבין ויחווה את העצב, את השיברון, אבל גם יכיר בכך שיש מקום לחיות, שיש חדוות חיים. בחוויה שלי אפשר לחיות עם שני הרגשות האלה. הם לא עומדים בסתירה זה לזה, אלא מתקיימים אחד בצד השני", אומרת רינת הייליג, סבתה של מאיה ווישניאק ז"ל, 21, שנרצחה בשנת 2020. מי שמואשם ברציחתה הוא בן זוגה, עמית אלמוג. משפטו עדיין מתנהל.
הרצאות, תערוכות והופעות: כל מה צפוי לקראת יום האישה הבינלאומי 2024
תזמורת המהפכה וטל מוסרי בקונצרט לכל המשפחה: סוף שבוע של תרבות
התערוכה, שאותה אוצרת נורית טל־טנא, תוצג החל מיום חמישי, 7 במרץ, בשעות 11:00־17:00 (פתיחה רשמית ב־9 במרץ, ב־11:00) בבית האמנים על שם יוסף זריצקי ברחוב אלחריזי בתל אביב, ותימשך עד ה־30 במרץ.
"זו סדרת עבודות שהלכה והתפתחה, עברה עיבודים בכל מיני מסגרות שלמדתי בהן", אומרת רינת הייליג, בת 70 פלוס, מתל אביב, עובדת סוציאלית בעברה, שסיימה תואר ראשון ושני באמנות.
"אמנות הייתה תחום שהתעניינתי בו. ב־2008, עם הפרישה לגמלאות, החלטתי להתמקצע בכך. את החומר הראשוני הגולמי התחלתי ליצור ממש די סמוך להירצחה של מאיה. ביצירות הראשונות באות לידי ביטוי תחושות האבל והרצון שלי להחליף את מאיה. כלומר, הרצון להיות במקומה מאוד בולט בהתחלה. אחר כך זה הפך מאוד סמלי, כאשר הדימויים מתפתחים פחות או יותר במקביל לתחושות שבהתחלה מאוד קשות ומציפות. בהתחלה כאמור היו יצירות שהביעו את הרצון שלי להיות במקומה. עם הזמן אני חווה את הכאב, את הצעקה, אבל זה לא שאני רוצה להיות במקומה".
"לתת לרגשות צורה"
בתערוכה כ־24 צילומים של קולאז'ים שאותם עיצבה רינת הייליג. "קודם עיצבתי קולאז' ואחר כך צילמתי אותו, כאשר כל קולאז' בדרך זו או אחרת מתייחס לרגשות שלי בעקבות המוות של מאיה", היא אומרת. "לפעמים דימוי מורכב מצילום שצילמתי וציטוטים מתולדות האמנות. הדימויים מאוד צבעוניים, ואני חושבת שכשהצופה יסתכל, יכול להיות שנושא המוות ורגשות לא ידבר אליו בצפייה ראשונה אלא יהיה יותר נרמז. הצבע, אגב, מבטא את הקונפליקט של המוות והחיים, אחד מול השני. אני בחרתי בחיים".
באחת היצירות, מפרטת רינת הייליג, "יש צילום של מסמר ענק נעוץ בעץ. זה היה אחד הדימויים הראשונים. בתקופה הראשונה כל דבר אלים שראיתי העלה בי אסוציאציות של מותה של מאיה. הקולאז' מורכב מצילום ישיר של גזע עץ שנעוץ בו מסמר, ולידו צילום קטן יותר שלקוח מתולדות האמנות, גם של עץ. המסמר הענק שננעץ מסמל מוות אלים, ומבחינתי תחושות של כאב. קולאז' נוסף למשל עשוי מצילום שצילמתי של עץ בסערה. מעליו יש תווים של 'סטאבט מאטר' בהלחנתו של ג'ובאני פרגולזי, מזמור קתולי מהמאה ה־13 שעוסק בסבלה של מרים, אמו של ישו, כשהיא צופה בבנה הצלוב - כך שהרגשות הם ברורים. ואילו בצד התמונה יש ציטוט של צייר מתקופת הרנסנס על כך שילדים קטנים נרצחים".
ספרי על עבודות נוספות.
"יש צילום ישיר שלי שוכבת מכוסה בטול, בבד שחור, כאילו אני הקבורה ועל זה מפוזרים פרחים - מה שמבטא איזו משאלה למות במקומה. ליד זה יש טפטופי חלב של נרות כמו דמעות, וממש בצד משהו אדום כמו פיצוץ, וציטוט של האמן אניש קאפור. יש גם עבודה שבה מצאתי עץ עם חור ענק שהזכיר לי את סדרת הציורים 'הצעקה' של אדוורד מונק, וגם תחושה של צעקה שלי מן הסתם. יש בתערוכה גם שמלה מרוקנת, שחלק ממנה נראה חסר, שמסמלת את תחושת הריק; או עלה שמתפורר שמסמל חיים שהיו פה ואינם עוד".
כל העבודות מבטאות כאב גדול.
"תחושת הכאב היא כל כך ענקית, שאת אומרת למה חיים של אדם צעיר שאת אוהבת נלקחו. התמונות הכי עוצמתיות רגשית נעשו בסמוך לאירוע, כשהייתי הכי כואבת רגשית. אחר כך בדימויים יש קן שמתרוקן, שמסמל שהיה יצור חי וכבר איננו. יצרתי בהתחלה כדי להביע תחושות. לא היה לי בראש שזו תהיה תערוכה, אבל ידעתי שאני צריכה לתת לרגשות שלי צורה".
אמנות הייתה אחד המכנים המשותפים הבולטים לסבתא ולנכדתה, וחיברה ביניהן. "מאיה למדה בתיכון 'אלון' במגמת אמנות. שיתפנו אחת את השנייה בדברים שקשורים באמנות", מספרת רינת הייליג.
"אני שומרת את כל ההתכתבויות שלי עם מאיה, וואטסאפים. יש קטעים שהיא מספרת על עבודת הגמר שלה באמנות, משתפת במחשבות ולבטים סביב זה. עם כל אחד מהנכדים שלי יש לי נתיב מיוחד, לכל אחד יש את התחום שלו, ואני מנסה להתחבר אליו. עם מאיה זה היה כאמור אמנות. איבדתי נכדה־חברה, זה גם מה שאמרתי על הקבר שלה. הייתה בינינו זרימה חופשית של מחשבות, החלפנו בגדים, היא אמרה: 'סבתא, תקני לי ליפסטיק כמו שלך, אני אוהבת את הצבע'. פעם אפילו קנינו אותו בגד. כשמאיה נסעה למזרח הרחוק, היא באה להתייעץ איתי. היה בינינו קשר מאוד עשיר".
זו לא הפעם הראשונה שרינת הייליג חווה אובדן. בשנת 1968 היא שכלה את אחיה, יעקב הייליג ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים בזמן שירותו הצבאי. "להוריי היה מאוד קשה לדבר על המוות, והיה צריך לעצור את הדברים האלה ולהחזיק אותם בתוכי", היא מספרת. "במותה של מאיה אפשרתי לעצמי להבין שהאבל הזה יושב על אבל אחר וגם לבטא ולדבר על זה. בדור הקודם לא כל כך דיברו על אבל, ועכשיו זה פרץ אצלי לגמרי. עכשיו אני מדברת, אני ערה לעל מה זה יושב, אני נוהגת שונה. אני אדם שונה והאווירה הציבורית היא שונה בנוגע לדיבור על הנושאים האלה".
עם זאת, היא טוענת, כי "יש נושא נוסף שלא דובר עליו: איך סבתא אבלה. גם בתחום האמנות, כשניסיתי לחפש דימויים, אין בשום מקום סבתא שאבלה, אלא אם אבלה. אין מושג כזה סבתא אבלה. אצל סבתא זה מאוד מורכב, כי את רוצה להגן על הבת שלך שהיא אבלה כי איבדה בת, ואת רוצה גם להתאבל בו זמנית. זה מאוד קשה, כי את לא רוצה להלביש על הבת שלך את האבל שלך, את רוצה לשמור עליה, וזה קונפליקט לא קטן".
איך באמת התמודדת?
"כל פעם היה צריך לבדוק מה נכון לעשות. 'מרכז אלה' ארגן קבוצה של סבים אבלים בזום וגם נפגשנו בסוף. אז אמרתי שמצאתי חדר להתאבל בו. הבנתי שכולם נמצאים באותו מקום, כל אחד בצורת האבל הייחודית לו. במפגש כזה הרגשתי שאנחנו לא מעמיסים על המשפחה האבלה ויכולים לדבר בגובה העיניים, כי כל אחד מבין אחד את השני. לדעתי גם עכשיו, במהלך המלחמה, צריך לתת את המקום הזה לסבים וסבתות שלא נמצאים במרכז. צריך לתת להם מסגרות שבהן הם יכולים להשמיע את קולם הייחודי. צריך לתת ממש מקום - גם פיזי וגם רגשי - לרצון של הסבים והסבתות להתאבל. כמו כן, לנוכח הניסיון שלי עם שכול על אחי ונכדתי, הייתי מעודדת כל אדם אבל שימצא את הנתיב הייחודי לו לבטא את התחושות, אם זה בכתיבה, באמנות, או באופן אחר, כי כשהדברים כלואים בפנים קשה לשאת את זה".
"רצח הוא רצח"
על פי כתב האישום, ביום שבת, 16 במאי, 2020, בשעות הצהריים, הגיעה ווישניאק ז"ל לדירתו של אלמוג ברמת גן. הוא חיכה שאחותו תצא מהבית, ואז חנק את מאיה כשלפת את צווארה בזרועו וחסם את פיה. כמו כן, צילם את עצמו שר ומפזר שטרות כסף על גופתה ושלח את הצילומים לחברו. "אני ובני משפחה נוספים כל הזמן מלווים את המשפחה הגרעינית של מאיה כשיש דיונים בבית המשפט", אומרת רינת הייליג. "אנחנו עושים תורנויות כדי שהם אף פעם לא יהיו לבד. כולם רוצים שהמשפט כבר יסתיים, כי כל דיון כזה הוא סוג של סבל, כולנו בתוך החוויה הזאת".
מאין שאבת כוחות אחרי הירצחה של מאיה?
"בכל אבל, באיזשהו שלב מוקדם של האבל, האדם האבל צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות או למות. קל למות בעודך חיה. את נוגעת בכאב, בדיכאון, וצריך להחליט אם העצב והאבל גוברים ואת פשוט דועכת, או שאת אומרת שאת עדיין חיה, כי אנשים משמעותיים עבורך עדיין בחיים, ואי אפשר לשקוע במקום הזה. יש לי ילדים ונכדים, שבאיזשהו מקום גם מתבוננים איך אני מתמודדת. אם אני מתמוטטת, אני יכולה למוטט אחרים. יש איזו אחריות בתוך המשפחה. גם הבת שלי, הילה, בחרה בחיים. זה נושא שדנו בו".
אתמול נרצחו שתי נשים, באעבלין ובנהריה. איך את מרגישה כשאת שומעת על מקרים כאלה?
"זה עושה תחושה קשה של חוסר אונים, שדברים ממשיכים להתרחש ושלא ניתנה מספיק תשומת לב כדי למנוע מקרים כאלה. בעת הזו, כשהמיקוד התקשורתי הוא במלחמה, צריך גם לתת מקום בתקשורת לדברים האלה (לרצח נשים: א"ש), כדי שהציבור יהיה ער לכך שגם זה מתרחש. אין מוות יותר חזק או פחות חזק. רצח הוא רצח".
