"התערוכה נותנת לנו כוח": ההורים השכולים שבחרו להנציח את בנם דרך האמנות

"כמה ימים לפני שאיתן נהרג, התארגנו ההורים לשלוח משלוחים לתוך עזה. לי הייתה מחשבה מה יהיה הכי מדויק לו, לנפש שלו. שלחתי לו את פנקס הציורים שלו עם העטים המיוחדים שלו, כי ידעתי שזה מה שירגיע אותו. שלחתי את זה יחד עם תמונה משפחתית. לצערי, זה לא הספיק להגיע אליו", מספרת חגית רוזנצוויג, אמו של סמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה ב־22 בנובמבר. בן 21 היה בנופלו.

אלמוג בוקר נכנס בנתניהו: "זה המינימום שראש הממשלה יכול לעשות"
הותר לפרסום: אזרח נהרג היום מירי נ״ט של חיזבאללה לעבר אדמית

מחר (16 במאי) תיפתח למוזמנים בלבד, ויום למחרת גם לקהל הרחב, התערוכה "קוּמּא" במוזיאון ארצות המקרא ירושלים. התערוכה שתימשך כחצי שנה תציג את העבודה המיוחדת של איתן, "קומא, מי עפצים וקנקנתום", כשהמשמעות בארמית היא רכיבי הדיו אשר שימש סופרי סת"ם לכתיבת טקסטים מקודשים ביהדות. מדובר במגילה שאורכה 3.6 מטרים, ומתארת את המסע של עם ישראל לאורך הדורות, שאותה יצר רוזנצוויג ז"ל בתור עבודת גמר בגיל 18, במסגרת לימודיו. בתערוכה יוצגו יצירות נוספות שלו.

רוזנצוויג ז"ל, בנם של חגית ועוזי, נולד וגדל באלון שבות שבגוש עציון, הבכור מבין חמישה בנים. הוא התחנך בגוש עציון והשלים לימודי תיכון בהצטיינות יתרה בישיבת נווה שמואל ביישוב אפרת. בשנים אלה היה גם חלק ממגמת האמנות העל־אזורית שבגוש עציון שבה השתתפו תלמידים מכמה בתי ספר. יצירת הגמר המיוחדת שלו זיכתה אותו במקום ראשון בתחרויות ארציות ובמלגה ללימודים אקדמיים לאמנות.

"איתן היה בצבא, עדיין החיים לא היו מאורגנים, המלגה הזו היא משהו שחיכה לו. עיסוק באמנות היה עבורו בגדר חלום, והיה ברור שהוא יחזור לזה אחרי הצבא", מספרת חגית. "איתן היה במסלול ישיבות הסדר. הוא למד בישיבה בירוחם, התגייס, היה בסטטוס של חופשת שחרור בין כיפור לסוכות, ואז ב־7 באוקטובר גויס שוב והוחזר ליחידה הסדירה המקורית, לגדוד שקד של חטיבת גבעתי, שם שירת בסדיר. הם היו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לעזה, ועד עכשיו הגדוד שלו נמצא בכל החזיתות הכי קשות".

"האמנות הייתה מרכזית"

איתן, מספרת חגית, התמקד מאוד בתחום הרוח. "הוא מאוד אהב אמנות כמובן, זה היה בשבילו משהו מאוד מרכזי בחיים", היא אומרת. "הוא גם אהב היסטוריה, פילוסופיה, ספרות".

"אני מאמין שאיתן היה משלב את האקדמיה עם העיסוק התורני, עם לימוד תלמוד, או הפילוסופיה היהודית. כמו שהוא שילב באמנות את האלמנטים היהודיים, כך אני מאמין שהיה משלב גם באקדמיה", מוסיף עוזי.

לדברי חגית, גם תוך שירותו הצבאי של איתן, "פה ושם פרצה אצלו היצירתיות", היא מתארת. "הוא צייר על הנמרים בעזה שועלים, שזה הסימן של גבעתי. גם בתוך עזה הייתה לו מחברת שבה הוא צייר וכתב, לצערנו היא נעלמה. החברים סיפרו שראו אותו מצייר וכותב כשהיה זמן". 

רוזנצוויג ז"ל, תלמיד חכם, לוחם ואמן בתחילת דרכו, החל לעסוק באמנות בשנות התיכון. "הוא היה מצייר, כותב שירה, היה מאוד מוכשר בתחום האמנותי־רוחני", מספרת חגית. "יצירת הגמר הזו שלו הייתה מגולגלת אצלנו בבית. איתן חשב איפה לתלות אותה, עלו לו כמה רעיונות, אבל הוא התקדם בחיים, התחיל לימודים בישיבה, ואז התגייס, והיצירה עדיין נשארה בבית".

איך הגיע הרעיון לתערוכה?

חגית: "אוצר התערוכה, פורת סלומון, היה המורה שלו. במהלך השירות הם התכתבו ואיתן התנצל שהוא נורא רוצה לעסוק באמנות בזמן הצבא, אבל אין לו פניות מבחינת זמן וגם מבחינת המחשבה. הוא ציין שאחרי הצבא פרץ האמנות יחזור אליו. אחרי שאיתן נהרג, הראינו את היצירה הפנומנלית שלו לכל מיני אנשים, וזה התחיל להתפרסם. פנו אלינו כמה גורמים, ובסופו של דבר בחרנו במוזיאון ארצות המקרא להציג בו את התערוכה".

"הרגשתי שעבודתו של איתן חיה ופועמת, ונכון להציגה במוזיאון שמחבר חפצי אמנות מהמזרח הקדום ומשקף עמים ותרבויות של תקופת המקרא", אומרת ד"ר ריסה לויט, מנכ''לית המוזיאון, שנחשפה לסיפור האישי של רוזנצוויג וליצירתו.

"צייר מהראש לקנבס"

בימים אלה נערך גיוס המונים למימון המשך התערוכה והנצחתו של איתן באמצעות יצירותיו. העבודה המרכזית בתערוכה מתמקדת כאמור בגורל העם היהודי וחוקרת את הלא־מודע הקולקטיבי היהודי. את היצירה צייר איתן בסגנון של זרם התודעה, ללא תכנון מוקדם. הוא רצה בתחילה לציירה בדיו של תורה, אך לבסוף השתמש בדיו רגיל מסיבות טכניות. אלפי פרטים ממלאים את הבד במלאכת שילוב עדינה ומוקפדת, המתארת דמויות מקראיות, יסודות אדריכליים, מבני קודש, בעלי חיים, תשמישי קדושה וציטוטים ממקורות כתובים.

מה לדעתכם הוא רצה להביע ביצירה הזו?

חגית: "בתחילה תקופת הקורונה היו סגרים. איתן היה צריך להגיש עבודת גמר וזה היה פרץ היצירתיות שלו. הוא עבד על כך חודשיים־שלושה. אני חושבת שהוא רצה להביע את המציאות של העם שלנו, להראות שאנחנו עוברים מסע לא פשוט, אבל אנחנו כאן כדי להישאר".

עוזי: "אחרי שסיים חצי מטר של המגילה שאלתי את איתן לאיפה זה יגיע. הוא ענה שאינו יודע. כל הרעיון היה לתת לזה לזרום. אני חושב שהוא לא ממש התכוון לסיים את זה, כי העם היהודי הוא נצחי, הוא ממשיך ומתגלגל. אני משער לעצמי שעכשיו היה ממשיך לצייר את ה־7 באוקטובר, את החוויות שלו בתור בן העם היהודי".

להיות אמן ותלמיד חכם זה לא שילוב שגרתי

עוזי: "אני מניח שיש עוד חבר'ה תורניים שמציירים, אבל שילוב של תלמיד מבריק שהוא לא רק תלמיד חכם אלא עם אופקים כל כך רחבים, שיודע לצקת את כל תחומי ההתעניינות שלו לתוך היצירות שלו - זה כן משהו מאוד ייחודי. כל אמן יוצר מלבו, אבל אצל איתן הפנים היה כל כך רחב, וזה מה שהופך את יצירותיו לכל כך עמוקות ומורחבות. הוא שילב לימוד תורה עם כל הידע שלו, עם פילוסופיות שונות, מהמזרח, מהמיתולוגיות היווניות, המצריות. הוא שלט בחומר וידע לצקת אותו ביצירה בצורה פנומנלית".

חגית: "ביצירות הוא יצק המון תוכן יהודי, מדרשים, פסוקים, פרשנויות, שירה עברית, שירה יהודית. בעבודות הוא צייר את נבכי נפשו".

"היצירות שלו היו מאוד עמוקות, הוא היה עם ידע מאוד מקיף, אבל זה לא הפך אותו לבחור מסוגר ושקט", מוסיף עוזי. "איתן היה מאוד חי, שמח, מאוד חברותי. כשהוא היה מגיע הביתה, כל הבית היה מתעורר. לפעמים יש תחושה שהיצירות שלו קצת כבדות, אבל הוא עצמו היה מאוד שמח ומלא חיים. הוא גם היה מאוד צנוע, מאוד עניו. דבר נוסף שאפיין אותו זה שהוא אהב לשמוע אחרים, להקשיב לעוד דעות. זה היה מאוד חשוב לו".

מה עוד היה מיוחד בו?

חגית: "איתן היה חזק מאוד מבחינה דתית ותורנית, אבל הוא היה שילוב של כל עם ישראל. עניינו אותו כל המגזרים במדינת ישראל. היה מרתק אותו להסתובב במוזיאונים בתל אביב, הוא אהב לשמוע קונצרטים של הפילהרמונית. הוא היה מאוד חברותי, מדבר עם אנשים. בתקופה שלפני הצבא היה לו מאוד קשה הפילוג בעם. סיפרו לנו חבר'ה לא דתיים ששירתו איתו, שהיו להם שיחות עומק".

"הוא מאוד אהב לחקור גם את המגזר החרדי, התחבר לקהילת 'פני מנחם' שבראשה הרב שאול אלתר. הוא גם התחבר לרעיונות של חב"ד. לפני שנכנס לעזה, ביקש מהרב שאול ברכה. הקהילה הוציאה מודעת אבל אחרי שהוא נהרג, הגיעו לבקר אותנו".

מתי ראיתם את איתן בפעם האחרונה?

חגית: "בשמחת תורה הוא היה בישיבת ההסדר בירוחם. בבוקר של ה־7 באוקטובר, כשהיו האזעקות והתחילו לגייס חיילים, הם קיבלו טלפונים מהצבא שהם נדרשים לחזור ליחידה. איתן הגיע אלינו הביתה כרוח סערה, אסף את כל הציוד. נפרדנו ממנו בדמעות. זו גם הייתה הפעם האחרונה שהוא היה בבית. הפעם האחרונה שראינו אותו הייתה שבוע וחצי לפני הכניסה הקרקעית לעזה. עוזי ואני נסענו לשטח כינוס וביקרנו אותו. זה היה בערך חמישה שבועות לפני שהוא נהרג".

שיחת הטלפון האחרונה, מוסיפה חגית, התקיימה שבוע לפני שנפל. "איתן התקשר מתוך עזה, נשמע מאושר, הייתה הרגשה שנלחמים ועושים משהו משמעותי. הקול שלו היה מאושר. מאוד היה חשוב לו לשמוע שאנחנו בסדר", היא מספרת.

"דאגנו לו מאוד. יומיים לפני שהוא נהרג, ההרגשה שלי כבר הייתה פחות טובה. מפקד שלו לשעבר נהרג אז, ועוזי אמר לי שהוא מרגיש שהחבל מתהדק, שזה מתקרב. אני באיזשהו אינסטינקט, יום או יומיים לפני שאיתן נהרג, שלחתי לעוזי בוואטסאפ תמונה שלו בלי לרשום שום דבר. זו התמונה שבסוף פורסמה בכלי התקשורת. כאילו כבר בחרתי את התמונה שלו. בתת־מודע הייתה לי הרגשה לא טובה".

איתן, מספרת חגית, נהרג כשהגיע עם הכוחות למה שמכונה "עמק הגראדים" בג'באליה: "זו הייתה שורה של פרדסים אבל לא של תפוזים ולימונים, אלא כדי להסתיר שם משגרי רקטות. המשימה שלהם הייתה לחשוף את המשגרים והמנהרות שהיו שם. איתן נפגע מירי ונהרג ממש במקום. איתן בעצם נכנס לפרדס ולא יצא".

איך מתמודדים עם האובדן הנורא?

עוזי: "זו התמודדות לא פשוטה, זה קצת כמו רכבת הרים. אתה חושב שאתה קצת מתרומם ואז פתאום מתרסק. יש הרבה מאוד קושי, אנו מנסים בכל הכוח להיאחז בחיים. הילדים שלנו וההנצחה למען הזיכרון של איתן נותנים לנו את הכוח. אנחנו משתדלים לדבר עליו איפה שרק רוצים לשמוע. מבחינתנו זה נותן לו להמשיך לחיות איתנו".

"הילדים שלנו איבדו את אחיהם, אנחנו לא רוצים שיאבדו גם את ההורים שלהם. אנחנו מנסים לחזק ולהתחזק איתם, אבל זה לא פשוט. זה מאוד מורכב לחזור לשגרת העבודה, ליומיום. יש ימים שבהם קשה לך מאוד להרים את עצמך מהמיטה ולפעול, אבל אנחנו משתדלים להתקדם ולהתחזק".

חגית: "התערוכה למשל נותנת לנו כוח. אנחנו כל הזמן מנסים לדייק מה נכון לאיתן, כמו למשל הרצון להנציח אותו באמצעות עבודותיו. אנו יודעים שאיתן רצה להציג את היצירות שלו. ברגע שהן מוצגות, זה נותן תחושה שהוא איתנו".