מוזיאון ארץ־ישראל מציג: תערוכה חדשה המוקדשת למורשת האופנתית של משכית

מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, גאה להציג את התערוכה משכית 70/30/10, המספרת את סיפורו של מותג האופנה האיקוני שהפך לסמל בתרבות הישראלית. התערוכה מציגה את התפתחותה של משכית לאורך 70 שנה: מראשיתה כחברה ממשלתית לטיפוח תעסוקת בית בקרב עולים חדשים; צמיחתה לרשת חנויות ברחבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה־20; סגירתה ב־1994 ותחייתה כמותג אופנה בבעלות פרטית ב־2014.

"הקיבוץ המצולם ביותר בעולם": מסע בתמונות לראשית ימיו של נחל עוז

התערוכה מדגישה את תרומתה המשמעותית של משכית לעיצוב הזהות הישראלית ולפיתוח מה שהפך להיות מוכר כ"אופנה ישראלית מקורית". באמצעות תצוגה ייחודית המשלבת פריטים היסטוריים לצד עיצובים עכשוויים, המבקרים יוכלו לחוות את ההמשכיות של המותג ואת השפעתו המתמשכת על עולם האופנה הישראלי.

התערוכה מאורגנת בשבעה פרקים נושאיים מרתקים: מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לבנה, כוכב. כל פרק מציג היבט ייחודי של הסגנון והאסתטיקה שהפכו את משכית למותג כה משפיע ואהוב. הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בערבוביה ובסמיכות שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים.

התערוכה מציגה את עבודתן של המייסדת רות דיין והמעצבות פיני לייטרסדורף ונאורה ורשבסקי (אופנה וטקסטיל בהתאמה), שתרמו רבות לעיצוב ה"מלתחה המשכיתית". דגש מיוחד מושם על הרלוונטיות העכשווית של משכית, בהובלתה של המעצבת שרון טל - עיצובים היסטוריים מוצגים לצד יצירות עכשוויות, ומדגימים כיצד הסגנון הייחודי של המותג ממשיך לעמוד במבחן הזמן ולהשפיע על האופנה הישראלית גם כיום. משכית 70/30/10 מזמינה את המבקרים לחוות את העבר, ההווה והעתיד של אחד המותגים המשפיעים ביותר בתולדות האופנה הישראלית.

התערוכה מלווה בשימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה שפיתחה חברת Mix d Place שבאמצעותה מדריכה וירטואלית תלווה את המבקרים בתערוכה ותחלוק איתם את הסיפורים מאחורי הפריטים. את פרויקט המציאות הרבודה יוביל היזם אלון מלכנר ייזם, שחיבר בין הפריטים האיקונים לבין העתיד של חווית המשתמש.

עמי כץ, מנכ"ל מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב: "התערוכה משכית 70/30/10 היא יותר מסתם מסע נוסטלגי. היא מהווה עדות חיה לכוחה של יצירה מקורית ולחשיבותה של מורשת תרבותית. משכית לא הייתה רק מותג אופנה; היא ביטאה ניסיון לייצר זהות ישראלית במדינה המתהווה. באמצעות תערוכה זו אנו מזמינים את הקהל לא רק להתבונן בעבר, אלא גם לראות כיצד רעיונות ועיצובים שנולדו לפני עשורים ממשיכים להדהד ולהשפיע על התרבות הישראלית העכשווית. זוהי הזדמנות ייחודית לחגוג את היצירתיות, החדשנות והמורשת העשירה שמשכית מייצגת".

אוצר התערוכה, שחר אטואן: "יותר מכל משכית מזוהה עם כינון הישראליות. פעילותה המוקדמת ליוותה את הקמת המדינה ובניין האומה והחברה בישראל. מאז סגירתה בשנת 1994 הפכה לסמל תרבותי ושובצה כאבן חן יקרת ערך בדברי הימים של האופנה המקומית. התערוכה מתמקדת במורשת האופנתית של החברה הממשלתית לטיפוח תעסוקת הבית, שלימים הפכה למותג של אופנה עילית, ומציעה הווה מתמשך לסיפורה של משכית עם חידוש פעילותה בשנת 2014. התערוכה מקבצת רגעים יפים של המצאת הישראליות, שיש בהם תושייה ומעוף, אך היא אינה מעלימה עין מנקודות העיוורון שאפיינו אותה ביחס למאבקים החברתיים ולמתחים הפוליטיים שביסודה. בתוך העושר החזותי, החומרי והחושי שהיא מציעה, מקופלים נרטיבים של זהות, לאום וחברה שמוסיפים ללוות אותנו עד היום".

שרון טל, המעצבת הראשית של בית האופנה משכית: ״התערוכה שמציינת 70 שנה לייסוד משכית, ומוצגת במציאות הנוכחית, היא ציון דרך מרגש וחשוב. צר לי שרות דיין לא זכתה לחגוג איתנו אבל אני בטוחה שהיא הייתה גאה בדרך שמשכית עוברת, מתפתחת וממשיכה לייצר סגנון על זמני ורלוונטי, תוך שמירה על השראות וערכים מקומיים".

על שבעת הפרקים בתערוכה:
מארג - אריגים ייחודיים שנטוו בנול ידני היו אבני היסוד של משכית בראשית דרכה. האריגים הראשונים נטוו במעברה בעג׳ור (ליד בית גוברין), על ידי אורגים עולים מתימן, בנולים ידניים שבנו בעצמם, מכותנה וצמר שרות דיין סיפקה. בהמשך היו אחראים לפיתוח האריגים ג׳ורג׳ קאשי, אורג מומחה שעלה מבגדד והיה מנהל מפעל האריגה של משכית במגדל העמק, ונאורה ורשבסקי, מעצבת הטקסטיל של משכית. השילוב בין שיטות אריגה עתיקות ובין השפעות מודרניסטיות יצר אריגים ייחודיים.

בין האריגים הבולטים שעיצבה ורשבסקי היו אריג דיור (ע"ש בית האופנה הצרפתי, שיצר ממנו חליפות חצאית), שאריות של יריעות עור נשזרו בסיבי צמר; אריג ערבה, בד כותנה שהתחקה אחר דוגמאות הפסים שהופיעו בשטיחים שטוו בעזה. ג'ורג' קאשי עיצב אריג משילוב של חוטי כסף וצמר, ולאחר שבנו אלברט, שעבד אף הוא במפעל, נפל במלחמת סיני (1956), נקרא האריג בשם סיני.

בשנות ה־60 נשלחו אריגי משכית למעצבי אופנה עילית באירופה, בהם איב סאן לורן, הובר דה ג׳יבנשי ופייר קארדן שיצרו מהם דגמים מקוריים שהוצגו בתצוגות החגיגיות של הבונדס (מפעל מלווה העצמאות והפיתוח). בשנת 1966, מתוך רצון לשמור על מקוריות, להוזיל מחירים ולהציע בגדים לבישים ושימושיים, התווספו לרפרטואר אריגי כותנה ודקרון של אתא, שעליהם הודפסו ציורים מקוריים של אמנים כגון אברהם לוין, עודד בורלא ואריקה קלוגר.

הקולקציות של משכית העכשווית מתבססות על אריגים ייחודיים, מקצתם משלבים ציורים וצביעות ידניות עם הדפסים מקוריים, חלקם פותחו במיוחד עבור ייצור בגדי ים.

מסורת - "משכית הקדישה עצמה להחייאת האמנות העממית העתיקה של השבטים היהודים, אשר הובאו לארץ על־ ידי גלי העלייה במשך השנים האחרונות, בעיקר מארצות המזרח..." (אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל אביב, מתוך קטלוג התערוכה "מלאכת בית בכפר - משכית, חברה לטיפוח תעסוקת בית בע"מ, שהוצגה במוזיאון תל אביב ב־1955 והוקדשה כולה למשכית).

מחלקת האופנה של משכית ביטאה תפיסה זו באמצעות שילוב רקמות ססגוניות שהתחקו אחר מסורות עתיקות שהביאו עימם העולים החדשים כסממן "מסורתי", כחלק מהקוד הסגנוני שלה. תחילה עיטרו את הדגמים רקמות בהשראה תימנית. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הועברה הבכורה לרקמת צלבים פלשתינית, ולימים התרחב הרפרטואר לרקמות נוספות כגון רקמת בית לחם, רקמת נצרת ורקמת בית ג׳אלה.

רקמות מסורתיות שולבו באופנת משכית לאורך שנות ה־70 וה־80, גם כאשר נזנח הסגנון הפולקלוריסטי לטובת עיצובים בקווים נקיים. הרקמות הללו נותרו רכיב שנוי במחלוקת, הן מהבחינה האתית (הגבול הדק שבין הערכה למסורת ובין ניכוס מסורת) והן מבחינה אסתטית (בין אופנה ללבוש עממי).

במשכית העכשווית מועסקות רוקמות שמתמחות במנעד רחב של מסורות. ברקמות שזורים מגוון חומרים כגון חוטי ברזל, צדף, פלסטיק ועוד.

אדמה - הזיקה למקומי לבשה פנים רבות באופנה שהתעצבה במשכית: החל בקשת הצבעים שהדהדה את נופי הארץ בגוני השמש והחול, ההרים, הזית והים; עבור בחומרים טבעיים כגון חלוקי נחל, צדפים או עץ זית ששימשו להכנת כפתורים, וכלה בשמות הדגמים שאזכרו יישובים בארץ ודמויות מהתנ"ך, למשל חולצת כנרת, מעיל יפו ושמלת בת שבע. נוהג זה הגיע לשיאו בשנת 1964, בתצוגה שכונתה ״מדן ועד אילת" –  הדגמים שנכללו בה נקראו על שם ערים ויישובים בארץ, למשל זיכרון יעקב מערכת עבור "האישה המארחת" שעוצבה בסגנון תימני ושילבה חוטי זהב; ועבדת, שמלת מארחת בגוני סגול־כחול־לבן. מבין כול הדגמים בלט דגם עין גדי ששחזר בדים עתיקים שנחשפו על ידי פרופ' יגאל ידין בחפירות בנחל חבר. פרופ' ידין סייע למעצבי משכית בשחזור הבדים.

החיפוש אחר ה"שורשי" ו"הישראלי" ניכר בעיצובים של משכית העכשווית, בין היתר בשמות דגמים (חולצת אפולוניה או שמלת נירית) ובשילוב של מוטיבים מן הטבע ואלמנטים מקומיים בהדפסים, למשל, הדוכיפת, שנחשבת לציפור הלאומית של ישראל.

מדבר - מעיל המדבר הוא ספינת הדגל של משכית. פיני לייטרסדורף עיצבה את הדגם בשנת 1955. שנתיים לאחר מכן הוצג בלונדון וזכה לתהודה. היה זה המראה הכללי של פריט לבוש עדכני, רחב ובעל קפלים רבים, שמיזג בהצלחה בין בגדי הבדואים לקפוטה החסידית. הגזרה המקורית פשוטה אך מתוחכמת, נטולת בטנה, וחלקיה חוברו ברקמת צלבים עדינה בהשראה בדואית. השם התנ״כי הדהד את נדודי בני ישראל במדבר, ו"האגדה" כאילו נארג מצמר גמלים, על אף שנארג מצמר כבשים, הוסיפה לו ממד מיתי.

״כאשר פיני עיצבה מעיל גדול ורחב שרוולים קצרים, כמעט חטפתי שבץ״, סיפרה רות דיין לכתבת ״מעריב״ בשנת 1975, כשהמעיל זכה לעדנה מחודשת. ״מי תקנה מעיל חורפי עבה עם שרוולים המגיעים עד המרפק?". הראשונה היתה אמה של סוזי אבן, שרכשה את המעיל עבור בתה, שהייתה רעייתו של אבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון. בעקבותיה הגיעו לקוחות רבות, בהן ידועניות כמו קתרין הפבורן, שמצאו דרך ללבוש את המעיל בלי להצטנן: הן לבשו מתחתיו אפודת צמר עם שרוולים ארוכים.

מעיל המדבר נוכח גם במשכית העכשווית, בעיבודים שונים: בסגנון עירוני עדכני, עשוי מאריג צמר קליל הכולל ברדס, בגזרה מחויטת שעוקבת אחר קווי המתאר של הגוף או במהדורה מפוארת, שצלליתה הרחבה, דמוית קימונו יפני, משלבת בגבה רקמת פרחים עשירה.

צבע - בדומה למגמה שרווחה בקרב ציירים ישראלים באמצע המאה ה־20, ניסו מעצבות משכית לזקק מאפיינים מקומיים בדגמים שתכננו, כגון השמש העזה ונופי הארץ הייחודיים. זה ניכר בראש ובראשונה בקשת הצבעים שמאפיינת את הארץ: אדמה בצבע חמרה, החול הזהוב של חופיה, גוניו הכחולים של הים התיכון, הכתום של פרי התפוז. לצד אלו, לאורך שנות ה־60 וה־70 הופיעו גם דפוסים בצורות חופשיות, בגונים עזים של אדום, כתום, ורוד וסגול, בהדפסים מקוריים שיצרו אמניות כגון ציונה שמשי, רות צרפתי שטרנשוס ונורה פרנקל. בהמשך לרוח הבוהמיינית שעלתה מן האופנה של אותן שנים, הציעה מעצבת הסריגים של משכית, מיצי בר אוריין, דגמים שונים של שמלות, אפודות, מכנסיים וצעיפים ששובצו בהם ריבועים ססגוניים במיוחד שנסרגו במסרגת יד אחת (קרושה). ביצירת הסריגים הועסקו בין היתר נשים עם מוגבלויות פיזיות.

קשת הגוונים של משכית העכשווית סולידית ברובה (שחור, לבן וצבעי אדמה), אך משולבים בה הדפסים בעבודת יד, מקצתם מעובדים באמצעים דיגיטליים.

לְבָנָה - בתחילת המאה ה־20 התמסדה מסורת בקרב מעצבי אופנה עילית באירופה, לפיה תצוגות אופנה נחתמות בהצגת שמלת כלולות מפוארת ומרהיבה במיוחד, דגם שבפיתוחו הושקעו מרב המשאבים היצירתיים והטכנולוגיים.

משכית אימצו את הנוהג, וכבר ב־1965 עיתונאית ״דבר״ הוקסמה משמלת כלה שעוצבה מסרטים לבנים שחוברו יחד ברקמת אָז'וּר. שלוש שנים לאחר מכן נחרטה בתודעה הציבורית שמלת הכלולות שעוצבה במשכית עבור יעל דיין, בתם של רות ומשה דיין. רוקמת ותיקה מבית לחם רקמה עשרות פנינים בשמלה שעוצבה עבור אם הכלה – ״מלאכה דו לאומית״ קבעה הכותרת ב״על המשמר״. מאז ועד היום נישאו נשים רבות בשמלות של משכית, אירוע הכלולות היה עבור רבות מהן הזדמנות חגיגית לרכוש שמלה מהודרת ויקרה.

עד היום שמלות כלה הן הדגמים המפוארים ביותר במשכית – מעוטרים במלאכות יד מורכבות כמו למשל רקמות עשירות משובצות באבני חן, חרוזים וחוטי כסף, או בשילוב מלאכת מחשבת של צורפות על הבד.

כוכב - לאחר עשור שבו יזם ארגון הבונדס (מפעל מלווה העצמאות והפיתוח) תצוגות של אופנה ישראלית ברחבי העולם, נערכה ב־1961 בפריז תצוגה בשיתוף עם בית האופנה הצרפתי דיור, שבמסגרתה הציג מארק בוהן, המעצב הראשי של דיור, 11 דגמים שיצר מאריגים ישראליים, בעיקר בדים באריגת יד מתוצרת משכית. הצגת הבכורה העולמית של אוסף ״דיור ישראל״ נערכה במלון ״ג׳ורג׳ סאנק״ בחסותו של הברון אדמונד דה רוטשילד, לעיניהם של 1,200 צופים, בהם שגריר ישראל בצרפת ושר המסחר והתעשייה פנחס ספיר. משם נדדה התצוגה בין 60 ערים בצפון אמריקה. מאז נשלחו אריגי משכית למיטב מעצבי האופנה, ואלו יצרו מהם דגמים מקוריים עבור התצוגות החגיגיות שערך הבונדס.

מטרת התצוגות הייתה גיוס תרומות לפיתוח המדינה הצעירה, והן היו מופעי ראווה של האופנה המקורית שנוצרה בארץ ואפשרו לפיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של משכית (בשנים 1970-1954, עם הפוגות) חירות אמנותית וכר פורה לביטוי יצירתי. כוכבה של לייטרסדורף דרך, והיא עיצבה שמלות ומעילים בהשראת ציוריו של בן זוגה יוחנן סימון, לצד דגמים מפוארים במיוחד ששילבו צורפות של אם הפנינה וכסף בתוך פריטי האופנה.

קטגוריות נוספות בתערוכה:
יַלְדּוּת - קולקציות בגדי היְלָדוֹת נמכרו במשכית מסוף שנות ה־50 ועד לאמצע שנות ה־70 (באופן לא סדיר). התצוגה הייעודית הראשונה נערכה ביוני 1959, בגינת ״רמת אביב״ בשעות אחר הצהרים. היא כללה תשעה נושאים, כל אחד מהם התייחס לחטיבה נפרדת של דגמים, ולווה במוזיקה שהולחנה על ידי ורדינה שלונסקי ובקטעי מחול שביצעו ילדות מבית הספר למחול של חסיה לוי: ״טיול עם אמא״, ״לשפת הים״ (בגדי ים), ״לבית הספר״, ״רגע רגע בובותי״ (חלוקי שינה), ״אסקימוסים״ (בגדי חורף), ״בת המצווה״ (שמלות), ״הבה נשתובבה״ ו״הורה״ (סרפנים וחולצות רקומות). הדגמים עוצבו על ידי חנה יערי ויוכבד נאמן בזיקה למלתחת הנשים של משכית: בגדים מהודרים שנגזרו מאריגים מקוריים ועוטרו ברקמות עשירות. בדומה לאופנת הנשים, בגדי היְלָדוֹת של משכית בלטו על רקע ההיצע הקיים באותן שנים, ופנו לקהל לקוחות בעל אמצעים.

זֹהַר - בשנת 1960, עם עלייתו לאקרנים של הסרט ״איי לייק מייק״ (במאי: פיטר פריי), עיצבה פיני לייטרסדורף מלתחה שלמה עבור הגיבורה הראשית, יפה אריאלי (בגילומה של בתיה לנצט), שעל פי עלילת הסרט עבדה בחנות משכית בתל אביב. המלתחה כללה שמלת מעיל בעלת כיסים רקומים ושמלת כותנה שעליה צויר הדפס של האמן מרסל ינקו, לצד חליפת מכנסיים מפוספסת בשחור־לבן, ודגמים נוספים: ים עמוק, חניתה ופעמונים. עשור מאוחר יותר, עיצבה מחלקת התכשיטים של משכית עשרות דגמים במיוחד עבור הסרט ״The Story of Jacob and Joseph״ (במאי: היווני מייקל קאקויאניס). המחרוזות שחזרו את תקופת הפרעונים ומקצתן צופו בזהב ושובצו באבני קורל.

בשנת 2021 שודרה העונה הראשונה של ״פשוט ככה״ (...‏And Just Like That), סדרת ההמשך לסדרה המיתולוגית ״סקס והעיר הגדולה״ (Sex and the City). גיבורת הסידרה קארי בראדשו, בגילומה של שרה ג'סיקה פארקר, לבשה עיצוב מקורי של משכית העכשווית: שמלת נירית – קפטן משי בגוון אפרפר משובץ ברקמה ידנית של צמד טווסים, שנוצותיהם הססגוניות מעטרות את חזיתו. מאז תועדה השחקנית לובשת עיצובים עכשוויים נוספים: מעיל מדבר בביקור בדבלין, ושמלה סגולה בפרמיירה בניו יורק.

משוטטי החופים - מחלקת התכשיטים של משכית פעלה בשנים 1977-1954 והעסיקה עשרות צורפים, מעצבות ואמניות שיצרו במנעד רחב של טכניקות וסגנונות: החל מצורפות במסורות תימניות עתיקות של משה בן דוד ועד לדגמים מודרניסטיים שעיצבה ביאנקה אשל גרשוני, וכמובן עדיים שהוענקו כשי לרעיות של דיפלומטים ונשיאים, כגון סיכת ירושלים שעיצב קורט פפרמן, או תליון זהב בצורת מגילת מצדה שעיצבה מרים הרשקוביץ.

בשנת 1964, לאחר עשור בתפקיד מעצבת הבית של משכית, ניסתה פיני לייטרסדורף לראשונה את כוחה בעיצוב תכשיטים. בטיולי הבוקר שערכה בחוף אפולוניה מצאה שברי זכוכית עתיקה שנסחפה במי הים, נשחקה וקיבלה גוון עכור בצבעי מי ים בהירים. לייטרסדורף יצרה מהזכוכיות קולקציה שלמה של תכשיטים – ענקים, טבעות, צמידים, סיכות ואף מחרוזת צוואר מקסימה שצורתה אשכול ענבים – קולקציה שכונתה על ידה משוטטי החופים.

מרבדים - שטיחי משכית נארגו מחומרים שונים, במנעד רחב של טכניקות ומסורות. היצע השטיחים כלל שבעה סוגים בהתאם לארצות המוצא של יוצריהם: למשל, יוצאי יוגוסלביה ותימן שארגו בכותנה ובצמר או עולים מרוסיה שייצרו מחצלות צבעוניות. השטיחים זכו להצלחה מסחרית בארץ ובחו"ל. ב־1957 נשלחו לאנגליה שטיחי כותנה בשווי של 150 אלף ל״י. בתחילת שנות שנות ה־60 קישטו שטיחים של משכית את מלון גנתון בנתניה ומשרדי חברת התעופה "אל על". המעצב הצרפתי פייר קארדן, רכש שטיחים של משכית לבוטיק שלו בפריז.

בשנת 1971 נחנך ליד אום אל פחם מפעל לאריגת יד של שטיחים שבו נטוו דגמים שעוצבו על ידי אמנים מקומיים בהם ציונה שמשי, יוחנן סימון ועודד פיינגרש. עיצובי השטיחים ניזונו מסיפורי המקרא, ושולבו בהם מוטיבים מוכרים כדוגמת שבעת המינים, חומת העיר ירושלים או "הסנה הבוער". השטיחים נמכרו בחנויות משכית.