גדול המחזאים בישראל, חנוך לוין, הלך לעולמו לפני 25 שנים, בגיל 55 בלבד. לוין היה יוצר פעיל כ-35 שנה והותיר אחריו עשרות מחזות ומאות טקסטים, שירים, סיפורים וקטעים קצרים. בשנות פעילותיו הצליח לוין ליצור סאטירה נוקבת שלא נראתה לפניה בישראל. גם אחרי חצי יובל, עדיין אין כאלה שמצליחים לכבוש את הפסגה הגבוה אליה טיפס.
בשישי האחרון עלה מופע חד פעמי לציון 25 שנים למותו של לוין בצוותא תל אביב, מופע שהצליחו לגרום לכולנו לבכות מצחוק ומעצב. המופע התקיים בעריכתו ובהנחייתו של נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה לשעבר. מי שהצטרף לסמל היה פרופסור נחום פרי, שמידי כמה קטעים פירשן את יצירותיו של לוין ואת כוונותיו ומחשבותיו שמסתתרות מאחורי הסאטירה.
אליהם הצטרפו עוד שלל אורחים, שחקנים שמשחקים היום ושיחקו בעבר במחזותיו של היוצר, מוזיקאים שהלחינו, זמרי אופרה שלקחו חלק במופע האופרה של לוין וחברים קרובים שבאו לספר על האדם שהצליח לשנות את פני התאטרון הישראלי. בין המופיעים היו צביקה הדר, יעל לבנטל, גיל שוחט, בן יוסיפוביץ', דוד זבה, עדי עזרא, תום כהן, אסנת פישמן, משה קפטן, קרן הדר, הילה באג'יו, מולי מלצר, פרופ' רועי הורוביץ, אלון אופיר, שירית לי וייס, רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, הופעה מפתיעה של להקת שחקני "מלכת אמבטיה" מהתאטרון הערבי ישראלי: מונה חוא, ראמי סליבא, ווטן עבד אלגני ובסאם בירומי ושיר של מקהלת פרחי ירושלים.
המופע החד פעמי הזה גרם לי להרגיש כאילו אני זבוב על הקיר במפגש חברים ישן לזכרו של חבר טוב ואולי זה באמת היה כך. לא סתם יצירותיו של לוין הפכו לסנסציה בעולם התאטרון והצליחו לגרום להרבה אנשים לקנסל אותו עוד לפני שההגדרה "לקנסל" היה דבר. עוד בשנות ה-60 לוין הכניס אצבע לעיניהם של כל הפוליטקאים, באותן השנים המוקדמות והרגישות של מדינת ישראל הצעירה, כבר אז המילה "כיבוש" הייתה צורמת לכולם.
קטעים מהמחזות "מלכת האבמטיה", "אני את והמלחמה הבאה", "ילד חולם", או מהפזמון "אבי היקר, כשתעמוד על קברי" הצליחו להדהד בכולנו עצוב מנשוא מכולנו. בעודנו במלחמה המחשבות הללו התחלחלו. אנחנו יודעים שמי שיתנגד למלכות האמבטיה - המלכות תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהמלכות תבחר. יודעים שבחדר הלידה, הם שלושה - הוא והיא והמלחמה הבאה. יודעים שנשארנו עכשיו בשר מול בשר וזהו הזמן לבכות על הילדים שנלקחו ברגע החדווה.
העצב היה קשה מנשוא והזכיר שטוב שלוין כתב, כתב את כל אשר על ליבו וידע היטב שמלחמה לא תוביל לשלום. ההפתעה המנחמת הייתה הופעתם של כוכבי התאטרון הערבי ישראלי, שהעלו קטע מהמחזה "מלכת האמבטיה" וסיפרו כי הם מעלים את המחזה כדי לזכור שלוין היה אחד מהקולות השפויים הראשונים. כמו כן, את השיר "אבי היקר, כשתעמוד על קברי" שרו בשתי גרסאות - האחת על ידי אלון אופיר ובפעם השנייה על ידי השחקן הערבי ראמי סליבא - שתי הגרסאות הצליחו לרגש באותה המידה והזכירו לנו שבכל צד יש אבא שבוכה על קבר בנו.
לוין לא רק היה אנרכיסט בלשונם של הימין הפוליטי הנוכחי, אלא גם סאטיריקן מהמעלה הראשונה. כמי שגדל בנווה שאנן בקרבת התחנה המרכזית, לוין הצליח ליצור עולם מופלא בו כולם עלובים. מי שלא עלוב צריך להגיד זאת בקול ברור לכל העלובים שם בחוץ, אחרת איך הם ידעו שאותו האדם יותר טוב מהם? לא רק העליבות מהדרת את הדמויות של לוין, אלא גם גסות הרוח, הישירות, השמות המוזרים והיותם רק כלי במרחב עבור אנשים אחרים, לכאורה טובים מהם.
ייתכן כי זו הסיבה שהטקסטים של לוין נוגעים בכולנו - כי כולנו לעיתים מרגישים כך, עלובי החיים, קטנים מכולם, הקורבנות של המציאות הזאת ולא מבינים איך רק עכשיו, אחרי 40 שנה בנישואים אומללים - הבינו שהם בנקודת השפלה הזו בחייהם. עם זאת, לעיתים גם נמצא את עצמנו שמחים לאיד כשאחרים נכשלים ונוכיח את החוק הטבוע ביצירותיו של לוין: כל דבר הוא יחסי, או שאנחנו הקורבן או שאנחנו מקריבים אותו.
בנוסף לכל אלה, ייתכן שזו הסיבה שלוין נכנס לי ללב אי שם במגמת תאטרון בתיכון. כי גם אני בעלת שם מומצא, גרה בנווה שאנן ויודעת שלונדון לא מחכה לי, התאטרון שם פחות טוב, מבלי להעליב את רומיאו או יוליה.
