על הגובה: בת-אל פאפורה רק רוצה שתשפטו אותה לפי הכישורים

מעורבותה של בת-אל פאפורה בהצגה החדשה ״אני בת-אל״, שאיתה תגיע הערב לקפה תיאטרון בקאמרי, עוד עשויה לשבור שיא גינס. פאפורה היא הכותבת, הבמאית, המלהקת, המפיקה, היחצנית וכמובן השחקנית הראשית - בהצגה שבה היא מביאה לקהל את סיפורה האישי יוצא הדופן, כמי שכל הכישרון שלה ארוז ב-122 סנטימטרים קומפקטיים ביותר.
 

״ההצגה נולדה בקיץ האחרון״, מספרת פאפורה בת ה-26. ״כמו כמעט בכל קיץ הייתה כאן מלחמה, הפעם צוק איתן, וזה בעונה שלשחקנים לרוב ממילא אין עבודה. אין עבודה, אין כסף. נכנסתי לבעיות כלכליות. הגעתי למצב שבו לא היה לי מה לאכול. אפילו לא היה לי כסף לקנות קרם לשיער, כשלמתולתלת כמוני אין מה לצאת מהבית בלי קרם כזה, שבלעדיו זה בושות״.
 

״אומנם אנחנו לא באפריקה, אבל לא היה כסף לאוכל; ואמא שלי, ענת, כמו כל רוסייה טובה, אמרה לי לדאוג לעצמי. 'אם את רוצה, תחזרי הביתה לקריות', היא הציעה. ואילו אני הייתי נחושת החלטה לפלס את דרכי בתל אביב״.
 

״החלטתי לא להיות עוד תלויה בבמאים ובמפיקים, וכתבתי מחזה על הרגעים בחיים שלי שבהם הרגשתי גדולה ועל הרגעים שבהם הרגשתי מושפלת. הייתי המומה מהיכולת שלי לחשוף הכל ומההומור שהצלחתי להוציא מעצמי. יצאה הצגה של שעה עם סיפור נטו. אין במאי, יש במאית קשוחה. עם החומר הזה התחלתי להתרוצץ בבתי ספר תיכוניים״.
 

״דווקא לא. אבל כשאתה מצליח לדבר אל לבם של התלמידים, פתאום אין בעיות משמעת, אפילו בכיתות של 'מתפרעים'. הם מאוד הזדהו איתי, כמי שהביאה להם סיפור מעורר השראה בגובה העיניים. עד כמה השראה? נע¬רות אמרו לי שההצגה שינתה את גישתן לגבי דימוי הגוף שלהן. אף אחד לא ייחצן לי את ההצגה, ואני בעצמי חילקתי פלאיירים בחדרי מורים בבתי ספר.

לא להאמין כמה שהעסק מורכב. כדי להפיק פוסטר, אתה תלוי בלפחות שבעה אנשים, כל אחד מתחומו, ממש מאפיה... אבל העדפתי לשלם להם ולהסתכן כלכלית, מאשר לצלול לתהומות של דיכאון. מבתי הספר הגעתי עם ההצגה אפילו לצוותא, ומשם המשכתי לכל מקום שבו רצו בי - ממגדל העמק עד אילת, באולמות ובמועדוני קשישים, אפילו בחוגי בית. קרה שביום אחד היו לי שתי הופעות: בוקר בעכו ובערב בפתח תקווה. הנהגת, כמו תמיד, הייתי אני. כרגיל, הכל עלי, 'פאפורה הפקות', אם כי היו כאלה שהיו מוכנים לעזור כדי לזכות בנתח מהעוגה״.
 

״מה שאציג בקפה תיאטרון בקאמרי זה וואן וומן שואו. מדובר במופע קברטי, שבו אביא לבמה את היכולות שלי. משהו פתוח, כן, חשוף וגם מרומם נפש, שמדבר על ההתמודדות וההצלחה שלי על אף קומתי הנמוכה. לצורך העניין גייסתי את חברי ההרכב המוזיקלי 'סודה ביט', גל לב ואלון זיגי-לוי, שמלווים אותי. כן,  אני שרה בלייב, ואפילו יצא לי סינגל. הודות לכוריאוגרף עמית רייס אני גם רוקדת. בסוף כל הסיפור נהיה שואו של שעה ורבע שבו אני לא יורדת מהבמה״.
 

״שאפתני? אולי אפילו מגלומני. אבל זאת אני נטו, במה שהוא חלק מדרך ארוכה שאני עוברת, תוך כדי ריצת מרתון ולא תוך כדי ספרינט, כשבדרך היו שניסו לסרס אותי. 'את שרה נמוך מדי ואילו בנות צריכות לשיר גבוה יותר', הם אמרו לי. אני וגבוה, הבנת?״

״אכן. התגנבתי למשרד של מנהל התיאטרון, נעם סמל, שישר אישר לי להעלות שם את ההצגה. עכשיו האחריות מוטלת עלי. וכאן האויבת הגדולה שלי היא חרדה״.
 

״עובדה! כשחקנית, אני נתונה לדיאלוג מתמשך בין הצלחה לכישלון, מצב שמטלטל את הנפש״.

יש פסיכולוג בתמונה?

״יש לי, הכל בסדר. לא לדאוג. אבל בדרך כלל אני הפסיכולוגית של עצמי. אם יש זצים כאלה של חרדה, אני אומרת לעצמי 'שחררי ורוצי הלאה', כי מה כבר יכול להיות אחרי הדאון שחוויתי בזמן צוק איתן?"
 

לפני חמש שנים, כשכבשה את לב הקהל בתפקיד סילביה, שעמדה בראש נמוכי הקומה בקולנוע החיפאי של שנות ה־60 בסרטו של אבי נשר, "פעם הייתי", הגעתי ברכבת לקריית חיים ושם, בבית ליד המסילה, נחשפתי לסיפורה האישי של פאפורה - והוקסמתי.
 

פאפורה היא בתם של רופאים. אמה, ענת (נטליה במקור), עלתה ארצה בשנות ה-70 מקישינב שבמולדובה. כשבגרה, יצאה ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט, בירת רומניה הסמוכה, שם התאהבה בסורין, סטודנט רומני שנשא אותה לאישה ובתום לימודיהם הגיע ארצה בעקבותיה. "אומנם רשמית הוא לא יהודי, אבל אבא שלי ציוני יותר מיהודים רבים בארץ", היא מעירה.
 

על ממדיה הקטנים היא מספרת: "לפי הגדרת הרופאים יש לי אכונדרופלזיה. כלומר, אני רגילה בהכל חוץ מזה שהגפיים לא התפתחו אצלי די הצורך. זו בעיה גנטית, שמתרחשת אחת ל-66 אלף לידות. אחיותי, שרי וגילי, תאומות בנות 17, מזמן-מזמן עברו אותי בגובה והאתגר לגדול עם אחות כמוני היה לגביהן משהו מבגר במידה מסוימת".

פאפורה ב"פעם הייתי". צילום: אלדד רפאלי
 

בגיל שנתיים הגיעה עם הוריה ארצה. "עד גיל עשר האסימון לא ממש ירד לי בעניין הגובה שלי", היא נזכרת. "זה הגיע לכך שבכיתה ד' התחפשתי בפורים לקליאופטרה עם פאה בתסרוקת קארה ואמרתי לאמא: 'איזה כיף, מחר אף אחד לא יזהה אותי'".
 

היא מספרת על ילדות רגילה ופעלתנית: מועצת התלמידים, חוגים, חברים. והיא, עם אופייה הקורן שפיצה על קומ¬תה הקטנה, תמיד במרכז. אידיליה? "לא אגיד שלא היו התמודדויות, אבל תמיד היה הבריון שהרגיש צורך דווקא לגונן עלי", היא מספרת.
 

לדבריה, הייתה תלמידה טובה, שהעדיפה מקצועות הומניים עם דגש על מוזיקה ותיאטרון, תוך כדי השתתפות בהצגות. הספר "שלגייה ושבעת הגמדים" היה בין הספרים שאהבה לקרוא. "בשבילי זה היה עוד סיפור-אגדה כמו סינדרלה", היא נזכרת. "רק יותר מאוחר, כשהיו מקניטים אותי וצועקים לי 'גמדה!', קישרתי את זה אלי".
 

בגיל 11 מצאה את עצמה מול שחקנים כמו שלמה בראבא, צחי נוי ורינת גבאי במחזמר "אוליבר טוויסט". "מנחם גולן קידם אותי מילדת-מקהלה לילדה שבורחת מבית היתומים ומצטרפת לאוליבר. עברתי שם תקופה קסומה", היא נזכרת.
 

בעודה תלמידת תיכון ויצו לאמנויות בחיפה, הגיעה ללשכת הגיוס ולאכזבתה קיבלה פטור מחמת מחסור חמור בסנטימטרים. פאפורה לא ויתרה. היא התנדבה לצבא, התעקשה על טירונות רגילה, ושובצה כמש"קית ת"ש בצנחנים. בהמשך עשתה הסבה לגלי צה"ל, שם שירתה עם קולה הנמוך כקריינית ולבשה מדים שנתפרו במיוחד עבורה. "נהניתי לשרת שם, אבל כמו תמיד, היו כאלה שלא פרגנו. לשמחתי עם השנים פיתחתי עור של פיל. אם צריך להתנהל כמו זיקית, אני זיקית, ואם צריך להיות כרישה, אני כרישה", היא אומרת.
 

קשיים על רקע גובהה התגלו גם במהלך לימודיה בסטודיו של ניסן נתיב. "כשהגעתי לסטודיו ציפיתי שישפטו אותי לפי איך שאני משחקת, בלי התחשבות בגובה", היא אומרת. "אבל כשבשנה ג' יצאנו בהצגה ששמה דגש על הגובה שלי, אני זוכרת שלכיתה שלי היה מאוד מאוד קשה לקבל את זה ואז התחילו ההקנטות. אמרו לי: 'שברת את החוקים'. זה היה השבר הכי גדול שבו התנסיתי בתקופת הלימודים שלי. נתקלתי אז בתופעות של אלימות מילולית שהיה לי קשה להכיל אותן.

עברתי בחזרות חצי שנה של לינץ' כיתתי, אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. במצב שבו אני נתונה, אני לא עוברת את רכבת האודישנים שעוברת כל שחקנית ממוצעת. אין לי האפשרות להיחשף להמון אנשים, מאחר שהטייפ קאסט שלי הוא לא קונבנציונלי. הרי אין דבר כזה טייפ קאסט קטנטנה. וזה לא משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו. החשש הכי גדול שלי היה שלא ייתנו לי למצות את הפוטנציאל שלי באופן מלא".
 

לסט של "פעם הייתי" הגיעה פאפורה נחושת החלטה לא להיות הגימיק של הסרט. "רציתי שההופעה שלי שם תשקף את יכולת המשחק שלי מעבר להיותי קטנת קומה", היא מספרת. הבמאי אבי נשר, שבו במקום קלט עם מי יש לו עסק, העצים את התפקיד של סילביה והיא סיפקה שם הופעה ממגנטת.
 

עברו מאז חמש שנים. כעת אני משוחח עם פאפורה בבית קפה מול הבימה, תיאטרון שהיא הייתה שמחה לשחק בו. "ההופעה בסרט חיזקה את הרצון שלי להיות שחקנית", היא אומרת. "לזמן מה הייתה תכונה כלשהי סביבי ואז זה נרגע. למזלי, לא היה אז בום גדול שעלול היה לבלבל אותי. השתחררתי מגלי צה"ל ועברתי ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב. אפילו הייתי בזוגיות עם בחור רגיל".
 

"שמע, אני גרה בתל אביב, או ביפו, למען הדיוק. זאת עיר שאני מאוד אוהבת, אבל מרוב שהיא גדולה לא מצאתי את עצמי בנושא הזוגיות. לגברים כאן יש אופציות אחרות חוץ ממני".
 

מהלימודים בניסן נתיב עברה פאפורה לתפקיד אחד הקבצנים בהצגה "הדיבוק", בתיאטרון גשר. "כשהגעתי לשם, לא גיליתי לאף אחד שאני יודעת רוסית", היא אומרת. "בעצם, לא היה צורך. מהר מאוד מצאתי את עצמי במקום בלי הבדלי מעמדות ובלי משחקי אגו. אני מתפעלת מאיך שמקבלים אותי שם, אבל תפקיד נוסף עדיין לא ניתן לי, אם כי בגיל של כמעט 27 אני מתפרנסת אך ורק מהמקצוע שלי".

והחלום?

"מעבר לרצון לממש את עצמי כשחקנית, החלום הגדול שלי הוא לפתוח בית ספר לנערות במצוקה וזאת בלי לרדת מהבמה. אני רוצה לתרום לאחר כל מה שעברתי".