הראשונה שזיהתה את כישרונו של יורם כרמי (47) הייתה אגדת המחול רנה שיינפלד. הוא היה אז בן 5, חבר של בתה מגן הילדים. אולם כשהגיע לשיעור וראה שכל הרקדניות האחרות מלבדו הן בנות, ברח הביתה וחזר לסטודיו רק בגיל 25. לאחר שסיים תואר בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, הבין שמחול הוא ייעודו. הוא למד הוראת מחול בסמינר הקיבוצים (שם הוא מלמד עד היום), והצטרף ללהקת ״קול הדממה״ של משה אפרתי. כרמי ייסד את להקת המחול ״פרסקו״ ב־2002, וב־2012 זכה בפרס רוזנבלום לאמ-נויות הבמה. השנה היו ללהקה - שמופיעה עם יצירותיו של כרמי בארץ ובעולם - שתי הצלחות בימתיות גדולות: ״סוכריות חמוצות״ ו״דורותי בארץ עוץ״.
האם כיום, לאור גילך וניסיונך, היית שב ליצירות מוקדמות שלך ומשנה אותן?
״הביקור החוזר וצפייה ביצירות ישנות, במקרה שלי הישנה ביותר היא בת 12 שנים, מגלה יותר מכל לדעתי את הצורך 'לדבר' מחול משל עצמי. היצירות עצמן עומדות במבחן הזמן, בכך שהן שיקוף של הנפש והראש בעת שנוצרו, או של אמירות על חברה ופוליטיקה באותו זמן. אבל יש רגעים שבהם התבוננות חוזרת מגלה בוסר או חוסר בידע, שלוקים בו צעירים בדרך לגיבוש זהות אמנותית ושפה ייחודית. מבוכה אין, אלא חיוך רחב שחלקו זיכרון מההנאה או מהקושי שהיה בתהליך היצירה. לעתים ההתבוננות מגלה נאיביות או אומץ, שלא ידעת בשעתו שיש לך. אף אחת מהן לא הייתי גונז, כי כל אחת מהן היא אבן דרך, ויש לה תפקיד בהתהוות היצירות שאחרי. הייתי שמח לנסות ליצור שוב אחת או שתיים מהן. הרי השתניתי ואיתי התודעה והידע, כך שהתוצאות היו מעניינות״.
באילו יצירות ידועות שלך אתה רואה כיום בוסריות?
״ב'אמולסיה', יצירתי המלאה הראשונה, ניתן לראות בדיעבד שעדיין לא שלטתי שליטה מלאה בפיתוח נושא תנועתי לווריאציות ותת-וריאציות. היכולת לחדד רעיון תנועתי, להשתמש בו ולפתח אותו לעומקו הייתה ראשונית. ניתן לראות גם כיצד רמת הרקדנים השתכללה ככל שהלהקה צברה מוניטין ותקציבים, ואיכות הביצוע והפרשנות משתפרות״.
כמנהל להקה, רמת הביצועים היא לא תמיד תוצאה ישירה של מעשיך. זה מתסכל לעתים?
״משטר האימונים והחזרות הוא באחריותי, ובאחריות מנהלת החזרות של הלהקה, שהיא יד ימיני. בחירת הרקדנים נעשית בקפידה והנחת היסוד היא שכולם מעוניינים בתוצר מוקפד וחף מטעויות, ועדיין, לא רק טכני אלא מלא אנושיות, השראה ורגש. למרות זאת, ברגע שעולה המסך, התוצר מופקע מידי ועובר לידי הרקדנים. לעתים יש טעויות, לעתים מגלים שתפקיד שניתן לרקדן לא מבוצע בצורה מושלמת בכל פעם, אבל זוהי מהות האמנות. זוהי חד-פעמיות בלתי ניתנת לשכפול. לעתים יש אכזבות, לעתים יש התרוממות נפש. ככוריאוגרף, השאיפה שלי היא לשכלול ולהעמקת הביצוע, חקירת היצירה עצמה. המכשולים בדרך הם אנושיים: כאבים, פציעות, מגבלות גופניות, מצבי רוח ודינמיקה בין רקדנים״.
באיזה מצב תפטר רקדן מהלהקה והאם זה קרה פעם?
״פעם אחת בהיסטוריה של הלהקה פוטר רקדן בגלל שסירב להיענות להוראותי בחזרות. אלה לא היו פיטורים מיידיים, שכן אם היו הייתי צריך לבטל את ההופעות. ברגעים אלה אתה צריך להיות חכם ולא צודק, אבל אחר כך להעמיד את הרקדן במקומו״.
ומי ערב לכך שאתה לא רודה ברקדניך?
״רודה היא מילה שאינה קשורה לסגנון העבודה שלי ולתפיסה שלי את האמנות. העבודה לעתים אינטנסיבית וסוערת, ובמקרים אחרים נינוחה, מצחיקה ומרגשת, או כל סיטואציה שיכולים לייצר עשרה אנשים שנמצאים יום-יום שש-שבע שעות בסטודיו. הלהקה היא משפחה קטנה, ושלמותה ואושרה הם חלק חשוב מהעבודה. אבל מעל הכל יש לכולם מחויבות ליצירה. כשמישהו חורג באופן בוטה מההסכמים, כמו בכל מקום עבודה אחר, יש תוצאות למעשים״.
אתה יכול להיות חבר של תלמידיך?
״לא הייתי אומר שאני חבר של הרקדנים שלי. חיי הפרטיים לא מתערבבים בשלהם, אבל אני גם לא מרוחק או מתרחק. כשאנחנו מבלים שבועות בחו״ל לא אצא איתם למסיבות, אבל יכולה להיות ארוחת ערב משותפת. ההבדל ביני לבינם ברור להם וגם לי״.
דעת יחיד
כשהוא מתבקש לדבר על אמירות שחוזרות ביצירותיו, הוא משיב כי ״כל יצירה מתכתבת עם נושאים רחבים, חלקם במתכוון וחלקם קורה במוחו של הצופה. אם הייתי צריך לבחור משהו שהופיע בכמה יצירות, הייתי מציין את היחיד מול החברה. היו עבודות אישיות יותר כמו 'נשל', שנוצר בעקבות מותה של אמי; עבודות פוליטיות יותר כמו 'בונקר', ואחרות מופשטות יותר כמו 'סרברוס' בהשראת המיתולוגיה היוונית וההתקדמות הטכנולוגית״.
עם אילו ביקורות שליליות הסכמת?
״ברוב המקרים הביקורות היו טובות. כשאני קורא הערה שאינה חיובית, אני משתדל להבין מה הפריע למבקר, אבל אני גם זוכר שזו דעת יחיד. לא פעם הערה או הסתייגות נובעת מדעה אישית, או רצון לראות ולחוות משהו מסוים, שלא תכננתי או התייחסתי אליו. ואז זה הופך להיות עניין אישי של המבקר. לעתים מדובר בדברים שקשורים למהות הכוריאוגרפיה, ואז אני יכול להסכים או שלא להסכים. ביצירה 'סוכריות חמוצות' אחד המבקרים העיר שחסרה זווית אישית שלי כיוצר על אחת הדמויות, ובמקרה אחר הייתה התייחסות של מבקר לשימוש באביזר שהבאתי לבמה. התכוונתי להשתמש בו בצורה פשוטה, והמבקר טען שלא היו שימושים מספיק יצירתיים בו. המחשבה שלי לא הובנה על ידו. היו דברים שהדהדו אצלי, ושמצאתי את העמדה של הכותב מעניינת. כשהביקורת מנומקת, מושכלת ומבוססת ואין בה רק טעם אישי, בהחלט יש לי הבנה של נקודת מבט אחרת ששווה בדיקה״.