הרבה מעבר למשיכות המכחול המדויקות, לכבשים הרבים מספור, לפסלים בכיכרות, מנשה קדישמן ע״ה הכיר בשנותיו האחרונות את המשוררת פנינה עמית, שהפכה לזוגתו.
הם בילו יחד, צחקו, יצרו, ולמעשה ניחמו זה את זה בדבר הזה שקוראים לו חיים. עם מותו של קדישמן, התפנתה עמית לשפוך מעט אור על האדם מאחורי הצבעים.
איך הכרתם?
״ב־2002 היה לי כתב יד בשם 'קול ובראשית', שהשירים בו הם וריאציות על דמויות ומוטיבים מהתנ״ך - עכשיו. רציתי לשלב ציורים שייצרו דיאלוג עם השירים. ידידי, המשורר והעורך עזריאל קאופמן ז״ל, אמר לי: 'קדישמן הוא האיש שלך'. טלפנתי, ומישהו קבע לי פגישה איתו. כשהגעתי, היה בסטודיו מעגל של אנשים ממתינים. חיכיתי. התבוננתי בסטודיו ובאיש. הוא דיבר, נתן הוראות, סידר עניינים, נזף, וידיו מציירות וגוזרות ומקפלות, לא נחות לרגע. מפעם לפעם התבונן בי קצרות. כולם התעייפו. הוא לא. שתינו תה, והוא ביקש שאקרא. קראתי עד הפואמה 'אני קהלת', המתחילה כך: 'אני קהלת, שפחה נולדתי בירושלים'. אחרי זה אמרתי שהיא ארוכה ומורכבת, ואפילו אני לא מבינה אותה. 'מה מורכב?', הוא שאל. אמרתי: 'היחסים בינה, כי היא גם קהלת וגם שולמית, ובינו, כי הוא גם המלך שאוסר עליה לבוא למקדש, וגם הנער'. 'תקראי' ביקש. קראתי. 'זה פשוט', אמר. 'המקדש הוא הפנים שבו הוא יוצר'. ניסוח פשוט, נהיר, שנשא את כל המורכבות של הפואמה. התבוננתי בו וראיתי את האמן ואת האיש. והוא ראה אותי פנים וחוץ. תוך זמן קצר האמת בינינו הייתה גלויה: מבוגרים, ושונים זה מזה עד ניגוד, ומאוהבים״.
ההתחברות ביניכם הייתה טובה?
״יש ניגודים המתחברים בלא גלוי. בעומק. היינו אנשים מעוצבים, איש לניסיונו, לטעמו, למחויבותו, ולאורח חייו. ובכל - ניגוד. האהבה - תמה, אך גם פקוחת עיניים. קיבלנו זה את זה כפי שהיינו, ובסובלנות. לא נזקקנו למסגרת ממסדית. רצינו לחיות בסגנון שלנו - איש לחייו האחרים, ושביל שהוא בינינו בלבד, ולנו בלבד. מעניין״.
איזה מין אדם הוא היה?
״מנשה היה איש של אחדות ניגודים, מרחבי נפש גדולים, קוסמוס. איש רגש והגות. מוזה ומעשיות תמיד לצדו. הוא היה המעניק הגדול, הן כקדישמן האמן -מלוא עולם בכל ציור ופסל; והן כמנשה האיש - שהרי הוא דאג תמיד להעניק לך יותר ממה שקיבל. גם לי. הוא לא הבין למה הוא אייקון תרבותי. הוא לא התעסק בזה. תמיד הוא עצמו, בהליכותיו הפשו־ טות עם כל אדם״.
מה הדבר הכי יפה שהיה בו ואיש זולתך לא ידע?
״רבים הדברים היפים שהיו בו. חוכמה, נחישות, רגישות והתחשבות. גם אבהי וגם ילדי. נדמה לי, בגלל החספוס שלו כלפי חוץ, שאנשים לא יודעים עד כמה היה עדין נפש״.
הוא היה אדם אוהב חיים?
״כן, הוא היה אדם אוהב חיים. בעל חיוניות רבה. רואה תמיד את הטוב. בן אדם של מוקדם בבוקר. שלוש לפנות בוקר. היום הסתיים אצלו בשעה שמונה־תשע. אצלי אז הערב רק התחיל. אני אוהבת מוזיקה והולכת לקונצרטים. הוא היה מעודד אותי תלכי תלכי, ותיהני. אצל מנשה תהליך היצירה היה גם הבילוי. אהבתי להיות לידו, בשקט, כשהוא מצייר, יוצר. חייו היו אינטנסיביים והיינו צריכים למצוא זמן לעצמנו, אבל הכל היה אצלו טבעי. ראיתי את מנשה ביצירה תוך כדי שיחות ופגישות חברים. ראיתי אותו מסתגר ממוקד ומצייר בלהט. ראיתי אותו בשעת בוקר מוקדמת, לבד בסטודיו, מביט וחושב. הוא יצר כל הזמן, גם בקושי, בכאב ובחולי״.
מה הכי יחסר לך בו?
״כל כולו. אהבתו״.