לא רק קלולסית: אלין לוי בשלב הבא של הקריירה

"למען האמת, אף פעם לא עניין אותי כמה אני צרובה בתודעה, זה אף פעם לא העסיק אותי, וזה לא השפיע כהוא זה על החלטות מהותיות בחיי", היא מסבירה. "תמיד הייתי מודעת לאיך רואים אותי מבחוץ, אבל זה בכלל לא מה שמגדיר אותי. הלכתי ללמוד משחק ביורם לוינשטיין, מתוך רצון אמיתי לפתח את החלקים שאני יודעת שקיימים בי, כדי להפוך את האהבה האינסופית לבמה למה שאעשה בחיי, מתוך הקשבה פנימית לנשמה שלי, שיודעת שאני שייכת לבמה. תוסיף על זה את הסקרנות שלי לידע בתחום, לפיתוח הכישרון שלי, ולניתוב היכולות שלי לקריירה".

"כמובן שאני מכירה את הסיפור של אגם. היא הייתה בשנה ג' בסטודיו כשאני הגעתי לשנה א'. היא שחקנית מוכשרת וחברה מקסימה לספסל הלימודים. אני לא חושבת שיש טעם להשוות בין הסיפורים, כי המסלול של שלוש שנים משחק מוציא מכל אדם התמודדות אחרת לחלוטין. אבל אני מבינה את ההקבלה".

"אני נושמת במה מגיל 6, משתתפת בתחרויות התעמלות אמנותית. בגיל ההתבגרות הופעתי במופעי תיאטרון מחול בסוזן דלל, ותמיד רצתי אחרי הלימודים לחזרות. הבמה תמיד הייתה המקום היחיד שבו אני יכולה להיות באמת אני, ולהוציא את כל החלקים שבי כמו שהם באמת. מגיל 16 לא היה לי ספק שאעשה מסלול של שלוש שנות לימודי משחק".

"ללמוד משחק מחייב אותך להיזרק, לפתוח את הנשמה שלך באומץ, לבעוט בכל הפחדים, ובאמת, בכל שיעור לפרוץ מחדש עוד ועוד גבולות בעצמך.

השעות המרובות בסטודיו יצרו אצלי משהו מדהים, מין עייפות בריאה שניקתה המון דברים מיותרים בחיי, כי אתה משקיע את הזמן שלך בדברים החשובים באמת. שלוש השנים האלה הן מסע. אתה יוצא אל יומך מוקדם בבוקר, מסיים אותו מאוחר בלילה, ואין לך מושג איך הוא יסתיים".

"בישראל אוהבים את המושג 'נעלמת קצת מהתודעה'. אף פעם לא התעסקתי בתודעה. חשוב לי כל הזמן להיות בהתפתחות ולעסוק בדברים שמאתגרים אותי, וגורמים לי לחוות ולגדול. 

כשהייתי בתודעה, לא ניצלתי עשרה אחוזים מהיכולות שלי. יש לי נטייה להקשיב בצורה מאוד חזקה לתחושות הבטן שלי, וביום אחד החלטתי להפסיק כל מה שעשיתי, ולהתמסר לעולם שמעניין אותי באמת. להתנהל מתוך פחד בעולמנו זאת האומללות הכי עצומה שיכולה להיות לאדם. אז הדבר היחיד שרציתי בלימודים האלה הוא מקום להתפתח בו לתדר גבוה יותר בחיי".

אם אתם מעוניינים לחזות בה מפגינה את יכולותיה, אתם מוזמנים לחזות ב"שושה", מחזה על פי סיפור של יצחק בשביס־זינגר, שיעלה בסטודיו

של יורם לוינשטיין, לציון 24 שנים למותו של בשביס־זינגר, גדול הסופרים ביידיש בכל הזמנים. במרכז המחזה - אהרון גריידינגר, סופר יהודי צעיר בוורשה של טרום מלחמת העולם השנייה, שנפשו נידונה להיות שסועה תמיד בין האמונה באלוהים, ובין דרך התבונה והרציונליזם.

בין הגעגוע לימי ילדותו התמימים ובגרותו המפוקחת. אהרון לא מתכוון להתחתן ולהביא ילדים, אלא לחיות את החיים במלואם, בתשוקה ובסקרנות. ככזה הוא ניהל רומנים עם מספר נשים במקביל. חלקן נשואות, ואפילו גויה, רחמנה לצלן. ואז, בטיול רומנטי למחוז ילדותו עם אחת הנשים שלו, הוא פוגש את שושה (אלין לוי), בת השכנים, שהייתה אהבת ילדותו, ולבו ניצת שוב.

אך שושה, מה לעשות, לוקה בהתפתחותה השכלית והמנטלית, וכל חבריו, אנשי הבוהמה של ורשה, תמהים מה מוצא בה אהרון, אדם משכיל ומחוזר, כשזה זונח את חיי ההוללות ובוחר לקשור עמה את חייו ולהקריבם למענה. "כל יום אני חוקרת מחדש את עולמה

של הדמות הקסומה הזאת", אומרת לוי על הדמות שהיא מגלמת. 

"יש לי נטייה לפגוש את עצמי בכל דמות שנכנסת לחיי. כל פעם אני נכנסת למסע אחר. הפעם זכיתי לצאת למסע מיוחד של אישה בת 33 , שסובלת מעצירה בהתפתחות, כפי שמתואר במחזה – 'הפסקתי לגדול, לא בגובה, רק בשכל'. הייתי צריכה להיכנס לעולם הרגשי הפנימי של שושה, ולחוות לב פתוח מסוג אחר. אני מאוד מתרגשת לקראת עליית ההצגה".

במקביל לקריירה, לוי מתגוררת בשנתיים האחרונות בתל אביב, וחולמת כבר על הדירה הבאה, ועל הכלב הקטן שתביא לשם. 

 

אלין לוי ב"שושה". צילום: רדי רובינשטיין
 

"חוויתי זוגיות נפלאה עם סטודנט מהלימודים", היא מספרת. "היא נגמרה, כי שנינו הצבנו מראה אחד לשנייה: מה זה אומר להיות בזוגיות עם שחקן. זה באמת להתנהל מול אדם שרוב הזמן כמעט לא זמין אליך. זה גרם לי לשאול המון שאלות בנוגע אלי, ואיך אני מתנהלת מול האנשים בחיי בתוך התחום שבחרתי. יחד עם זאת, הוא הגבר הנפלא ביותר שהכרתי בשנים האחרונות".

"העדכון החיובי ביותר שיש לי מהסיפור הזה הוא שקיבלתי את עצמי כמו שאני, בלי שום ציפייה להשתנות עבור שום הגדרה כזאת או אחרת. זאת חוויה נפלאה".