ששי קשת, מנכ״ל תיאטרון היידישפיל, בטוח שהשכר שלו אינו גבוה. קשת משתכר כ־33 אלף שקל בחודש. ״אני בא לתיאטרון עם הרבה אהבה ושליחות. אני עובד מהבוקר עד הלילה ובסופו של דבר מרוויח משכורת לא גבוהה במיוחד, יש משכורות הרבה יותר גבוהות מהמשכורת שלי״.
שכר של 33 אלף שקל בחודש הוא שכר נאה לכל הדעות.
״שכרי יוצא בהפסדי. אני באתי מהשוק החופשי. ויתרתי על הרבה כסף כדי להיכנס לתיאטרון הזה. יכולתי להופיע בסרטים, במחזות זמר וויתרתי על כל זה״.
שכרם של ארבעת המנהלים הבכירים בתיאטרון היידישפיל הוא כרבע מהתמיכה שאתם מקבלים ממשרד התרבות. מה נשאר לתרבות עצמה, אם חלק כל כך גבוה מהתמיכה משולם כמשכורות לארבעה בכירים?
״זה לפי חוקי המדינה. המנהלים שעובדים מהבוקר עד הערב לוקחים על עצמם אחריות. זה השכר שנקבע לנו ועל פי זה אנחנו עובדים. אגב, בשנה האחרונה החלטנו להפחית 10% משכרנו״.
תיאטרון היידישפיל אינו ייחודי בעניין שכר הבכירים. בממוצע, כרבע מתקציב התרבות מגיע למנהלי מוסדות התרבות, לעתים אף יותר. משכורותיהם, למשל, של חמשת בעלי השכר הגבוה במוזיאון ארץ ישראל מהוות לא פחות מ-80% מהתמיכה הממשלתית במוזיאון. כ-56% מהתמיכה הממשלתית שמגיעה לתיאטרון הקרון בירושלים מועברים למשכורות של חמישה מנהלים. שכרם של חמישה בכירים במוזיאון תל אביב מגיע ל-52% מגובה התמיכה הממשלתית במוסד (״השכר אינו חריג בהשוואה למוזיאונים אחרים ברמתו״, טוענים שם). בתיאטרון אל-מידאן החיפאי, שעורר לאחרונה סערה עם ההצגה ״הזמן המקביל״, המבוססת על כתביו של המחבל וואליד דקה, גובה שכרם של חמשת בעלי השכר הגבוה, וביניהם אב הבית ומזכירת התיאטרון, מגיע לכ-40% מגובה התמיכה הממשלתית.
תקציב התרבות בישראל קטן ביחס למדינות ה-OECD , כ-700 מיליון שקל, המהווים בסך הכל 0.2% מתקציב המדינה. במערב, תקציבי התרבות גבוהים הרבה יותר. לדוגמה, תקציב התרבות באיטליה מגיע ל-1% מתקציב המדינה, בדנמרק תקציב התרבות הוא 2% מתקציב המדינה.
על פי הצהרת אונסק״ו בוועידה העולמית של הארגון כבר ב-97', יש להקצות לפחות 1% מכלל כספי הציבור לטובת פעילויות אמנותיות. בשנים האחרונות נאבקים אמנים ומוסדות תרבות בישראל להעלאת תקציב התרבות ל-1%. המאבק, ״אחוז לנשמה״, הגיע עד לכנסת ועורר הדים רבים, ובצדק, בתקשורת.
שכר של 33 אלף שקל בחודש, ששי קשת. צילום: אסף קליגר
אנחנו מספיק טובים
שכרם של מנהלי מוסדות התרבות הרבה פחות מתוקשר. עם זאת, במטרה לעורר מודעות לתקציב התרבות כתבו לפני שמונה שנים כמה מנהלי מוסדות תרבות לאהוד אולמרט, שהיה אז ראש הממשלה, ש׳׳רמות השכר בישראל בתחום התרבות הינן נמוכות עד נמוכות מאוד". אלא שחלק מהחתומים על המכתב מרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש.
למשל, אבי שושני, מנכ״ל התזמורת הפילהרמונית, משתכר 55,709 שקל בחודש. גם כאן, שכרם של המנכ״ל, מנהל הכספים ומנהל התפעול מהווה 20% מגובה התמיכה הממשלתית בתזמורת.
אחרים מסתפקים בשכר צנוע יותר, למשל, יבגני אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר - 32,680 שקל בחודש, או כתריאל שחורי, מנכ״ל קרן הקולנוע הישראלי, עם משכורת של 27 אלף שקל בחודש, שנחשבת במושגים של משכורות הבכירים במוסדות תרבות לשכר רעב ממש. לשם השוואה, מנכ״ל משרד ממשלתי משתכר בממוצע כ-34 אלף שקל בחודש. משכורותיהם של מנכ״לים בעיריות הן בין כ-21 אלף שקל ל-40 אלף שקל, תלוי בגודלה של העיר.
רוב מנהלי מוסדות התרבות בטוחים שהשכר שלהם הוגן, אם לא נמוך מדי. ״אם רוצים מנהלים טובים, צריכים לשלם לנו״, טוענת מנהלת של מוסד תרבות ידוע, ״מי את רוצה שינהל את מוסדות התרבות? אם את רוצה שאנשי מקצוע יחלקו את הכסף, את צריכה לשים בראש המוסדות אנשים טובים. משכורות נמוכות יגררו אל המוסדות האלה אנשים שאת לא רוצה שינהלו גופי תרבות. השכר הזה הוא הדבר הנכון לעשות״.
לנה קריינדלין, מנכ״לית תיאטרון גשר, עם שכר חודשי של 34 אלף שקל, מספרת שבהשוואה לקולגות שלה בעולם מצבה הכלכלי גרוע. ״רק לפני שנתיים, אחרי 25 שנים בארץ, קניתי דירה, וגם זה רק הודות לכך שסבתו של בני נפטרה במוסקבה והורישה לו דירה. כשאני מגיעה למוסקבה צוחקים עלי. מזכירה בתיאטרון ברוסיה מרוויחה את מה שאני מרוויחה כמנכ״לית. מנהלי תיאטראות בעולם מרוויחים עשרת אלפים דולר נטו. אנחנו פחות טובים מהם?״
אני מקווה שלא, אבל עדיין השכר שלכם נדיב.
״אצלנו כל מנהל עושה עבודה של שלושה מנהלים. אני נמצאת בתיאטרון מתשע בבוקר עד חצות. כמוני רוב מנהלי התיאטראות. ספרתי פעם כמה אני מקבלת לפי שעה, יצא שאני מרוויחה שליש משכר של מנקה. צריך להכפיל לי את המשכורת״.
מה יישאר לתיאטרון אם יכפילו לך את השכר? גם ככה גובה שכרם של ארבעה בכירים בתיאטרון גשר מגיע לרבע מהתמיכה הממשלתית.
״אף בן אדם שעובד אצלנו בתיאטרון לא יכול כרגע לקנות דירה, וזה אחרי שאנחנו מכניסים חיים לאזור שלם ביפו. אנחנו צריכים ללחוץ על משרד האוצר שייתן לנו תנאים לחיות. הבעיה היא לא השכר שלנו, אלא ההקצבה המטומטמת שאנחנו מקבלים. תקציב התרבות חייב להגיע ל-0.5% מתקציב המדינה ואחר כך ל-1%. אני לא צריכה לקצץ את המשכורת שלי רק כי המדינה שלי לא מתורבתת ולא מוכנה להעלות את תקציב התרבות. אני מתארת לעצמי שהקוראים שלך יגידו ׳הם עוד צועקים אחרי שהם מקבלים משכורות כאלה?', אני הייתי רוצה שהם יגידו שצריך להעלות את תקציב התרבות ואז הפער בין השכר שלנו לבין התמיכה שאנחנו מקבלים יהיה נמוך יותר. אבל זה פחות מעניין. הציבור מתעניין יותר בשכר שלנו מאשר בגובה הכרטיס לתיאטרון. מחיר של כרטיס לתיאטרון בתל אביב הוא כרבע מהמחיר באירופה. לצפות בהצגת תיאטרון בלונדון עולה מינימום 70 פאונד, בברלין 50 יורו ביציע, ואצלנו 60 שקלים.
״שייתנו לי למכור כרטיסים במחירים של אירופה ואני לא אצטרך בכלל את התמיכה הממשלתית. מי מוכר כרטיס ב-60 שקל? אפילו במדינות הכי מוזרות זה לא עולה ככה. אצלנו כרטיס לתיאטרון עולה כמו ארוחה עסקית, כמו צלחת של דג בצהריים. זאת הבעיה האמיתית״.
ועדה אחרי ועדה
שכרם של מנהלי מוסדות התרבות נחשף לראשונה לפני 20 שנה ועורר סערה גדולה. בעקבותיה החליטה שולמית אלוני, שהייתה אז שרת התרבות, להקים ב-1995 ועדה לבדיקת שכר הבכירים במוסדות התרבות. הוועדה, בראשות יוסי ניצני, הגישה את מסקנותיה בצירוף טבלאות שכר מעודכנות בתחילת 97', אולם המסקנות לא יושמו. ״שולמית אלוני עזבה את משרד התרבות, והשרים שבאו אחריה לא גילו בזה עניין״, נזכר ניצני.
ב-2003 נחשף ב״מעריב״ שכרם של יעקב אגמון, שהיה אז מנכ״ל הבימה ושל השחקנית גילה אלמגור, רעייתו. השניים הרוויחו למעלה ממיליון שקלים לשנה ביחד. שכרו של אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע, הגיע אז ל-75 אלף שקל בחודש. שכרה של חיה מוניץ, מנכ״לית האופרה, הגיע לכ-50 אלף שקל, שכרו של מרדכי עומר שהיה מנהל מוזיאון תל אביב היה 43 אלף שקל בחודש.
החשיפה בתקשורת עוררה דיון ציבורי. בדיון בוועדה לביקורת המדינה ביוני 2003 אמרה לימור לבנת, שהייתה אז שרת החינוך והתרבות, שמנהל אמנותי בתחום המחול משתכר קצת פחות מ-900 אלף שקל בשנה, ״שזה כפול בערך משכרו של מנכ״ל משרד ממשלתי״. בדיון היא הציגה משכורות של מנהלים בתיאטראות המשתכרים 60 אלף שקל בחודש, וביניהם, לטענתה, יעקב אגמון. ״זה לא סביר. זה לא תקין״, היא אמרה, ״זה עיוות יסודי, זה דורש תיקון דחוף״.
בוויכוח שהתעורר בוועדה היו מי שסברו ששכרם של מנהלי מוסדות התרבות סביר. רוני קליימן, שהיה יו״ר להקת בת שבע, הסביר שאוהד נהרין, המופיע בראש רשימת המשתכרים, ״הוא יוצר, הוא מנהל, והוא זכאי לתמלוגים על יצירות״. השחקן יורם חטב התנגד לגובה המשכורות. ״עיקר כספי התמיכות צריכים להגיע ליצירה עצמה״, הוא אמר. ״לא מדובר בעסק פרטי, זו קופת הציבור״, הסכים איתו שלמה שחר שהיה הנאמן הציבורי של תיאטרון הבימה, ״מן הראוי שייושמו הגבלות לעניין הזה״. עם זאת, שחר הצדיק את שכרו הגבוה של אגמון. לדבריו, מנכ״ל הבימה השתכר רק 56 אלף שקל בחודש, אך טען כי הוא גם המנכ״ל וגם המנהל האמנותי. ״אתה יודע כמה דברים אני עושה בתפקידי כשרה?״, השיבה לו לבנת, ״אי אפשר לטעון לשתי משכורות. להגיע לסכומים כאלה? בן אנוש, בשר ודם בגוף ציבורי, נתמך... צריך להיות גבול של שכל ישר״.
שלושה חודשים לאחר מכן נחשפו בדוח מבקר המדינה מספרים דומים. על פי הדוח מספטמבר 2003, 56 בכירים במוסדות תרבות שונים הרוויחו למעלה מ-33 אלף שקל בחודש. עלות השכר הגבוהה ביותר הגיעה למיליון שקל בשנה. עלות השכר הממוצעת של 114 מנהלים במוסדות תרבות עמדה על 45 אלף שקל בחודש, ״ביניהם מנהלים של מוסדות שנקלעו למצוקה ולגירעונות״.
לימור לבנת. צילום: רענן כהן
עושים סדר
בינואר 2004 פורסם דוח נוסף של ועדת ניצני, אותה ועדה שממסקנותיה התעלמו שבע שנים לפני כן. לבנת שבה והקימה את הוועדה בהרכב זהה לזה של הראשונה. המלצותיה היו דומות. חברי הוועדה חילקו את מוסדות התרבות לעשר דרגות, בעיקר על פי גודלם, אם כי בדוח יש קריטריונים נוספים כמו תרומה לקהילה, מספרם של הצופים או של המבקרים במוזיאונים ועוד. שכרם של המנהלים נקבע על פי דרגת המוסד שאותו הם מנהלים והוצמד לשכרם של מנהלי חברות ממשלתיות לא-עסקיות.
כך התיאטראות הגדולים דורגו במקום העשירי, הגבוה ביותר, כמו גם התזמורת הפילהרמונית וכמה מוזיאונים. תזמורות קבועות דורגו בדרגה 8, תיאטראות קטנים בדרגה 3. שכרם של המנהלים, על פי דוח ניצני מ-2004, נע בין 31,500 שקל למנהל של מוסד בדרגה 10, ל-28,300 שקל למנהל של מוסד בדרגה 8, ו-19,700 שקל למנהל של גוף תרבות קטן בדרגה 1.
הדוח העניק למנהלים הטבות מעבר לשכר. כך מנהל של להקת מחול, שחלק ניכר מפעילותה
מתבצע מחוץ לגבולות המדינה, יקבל תוספת של 4% לשכרו. כל המנהלים זכו לביטוח מנהלים, 22 ימי חופשה, רכב, מימון הטלפון בבית, טלפון נייד ושלושה חודשי הודעה מראש. הטבלאות מתעדכנות אחת לשנה.
ניצני אומר ש״כשהגוף התרבותי יעיל כלכלית ומניב מוצר אמנותי מהמדרגה הראשונה השכר מצדיק את עצמו״.
ועדיין, אולי הייתם נדיבים מדי? בחלק מהגופים השכר מגיע לרבע ואפילו חצי מגובה התמיכה הממשלתית.
״הטענות שאני קיבלתי היו הפוכות, שהשכר אינו גבוה מספיק. השתדלנו מאוד להכניס קריטריונים אובייקטיביים, הסתכלנו על הצורך לבנות מוניטין גדול כדי שהגופים יוכלו לגייס כספים מהפעילות שלהם״.
גם במוסדות גירעוניים המנהלים מרוויחים לא רע.
״יכול להיות שהגיע הזמן לבדוק את הקריטריונים מחדש. אנחנו אומנם רוצים שאוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע, יישאר בארץ, להקת בת שבע היא שגרירת התרבות מספר אחת של ישראל בעולם עם המוניטין המקצועי הכי גבוה שיש, אבל גם לזה יש גבול״.
מה זה הרבה?
גם עודד פלדמן - בעבר מנכ״ל תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, יו״ר תיאטרון הקיבוץ וחבר בדירקטוריונים של כמה מוסדות תרבות - שהיה חבר בוועדת ניצני, סבור ש״בהחלט ניתן לבדוק עוד פעם את השכר. עברו למעלה מעשר שנים מאז שפרסמנו את המסקנות שלנו, ואם היום יש מוסדות שבהם שכר המנהלים מגיע ל-20% מגובה התמיכה הממשלתית זה לא ראוי. צריך לבדוק את הכל מחדש, גם את התקציבים וגם את המשכורות. אחרי כל כך הרבה שנים חלים עיוותים. מי שמייצר הכנסה ראוי לשכר גבוה, אבל קשה למדוד מה נחשב לשכר גבוה ומה נחשב למעט. מנכ״ל בנק שמרוויח 25 מיליון שקל בשנה זה הרבה או מעט?״.
יחסית למנכ״לים של בנקים, מנהלי מוסדות התרבות מרוויחים מעט, אבל יחסית לשכר של רבים מהשחקנים בתיאטראות הם מרוויחים הרבה מאוד.
״אם יש שחקנים שמרוויחים 3,000 שקל בחודש, הפרופורציות באמת בעייתיות״.
בכל גופי התרבות המנהלים מרוויחים הרבה יותר מהאמנים שאותם הם אמורים לנהל, מלבד אי אלו חריגים. בתזמורת הפילהרמונית, למשל, המשנה לנגן הראשי מרוויח את השכר גבוה ביותר, 58 אלף שקל. בחמישייה הראשונה גם הנגן הראשי, עם שכר חודשי של 50,649 שקל. גם בהבימה שני שחקנים מדורגים בטבלת חמשת בעלי השכר הגבוה עם משכורות של 52,873 שקל ו-41,245 שקל, בעוד שכרה של המנכ״לית הוא 46,231 שקל.
מאידך, בחלק ממוסדות התרבות גם כשהאמן מרוויח שכר גבוה, הוא עדיין משתכר פחות, לעתים באופן משמעותי, משכרם של מנהליו. אחד מהזמרים באופרה הישראלית מדורג בין חמשת בעלי השכר הגבוה עם שכר של 19,771 שקל, הרחק משכרה של חנה מוניץ, מנכ״לית האופרה, המרוויחה 43 אלף שקל בחודש.
בתיאטרון היידישפיל מדורג נגן ומנהל מוזיקלי בין חמשת השכירים הראשונים עם שכר של 18 אלף שקל בחודש, הרחק משכרו של ששי קשת, המנכ״ל. בתיאטרון העירוני חיפה השחקן שנכנס אל רשימת חמשת בעלי השכר הגבוה מרוויח 21,735 שקל. שכרה של ניצה בן צבי, מנכ״לית התיאטרון, מגיע ל-40,346 שקל בחודש, כמעט כפול משכרו של השחקן.
בן צבי, למשל, מסבירה ששכרה מוכתב על ידי ועדת ניצני. ״מישהו כנראה מבין שהשכר הוא שכר ראוי לבעל תפקיד כזה. שכרו של שחקן נגזר ממספר ההצגות שבהן הוא השתתף במהלך החודש. שכרי נגזר מגובה התקציב ומהמ-חזור העסקי, והוא פחות מ-2% מתקציבו של התיאטרון״.
שכרם של ארבעה מנהלים בתיאטרון מגיע לרבע מגובה התמיכה הממשלתית. את מרגישה נוח עם זה?
״איזו מין שאלה זאת? מה זאת השאלה הזאת? אני נמצאת פה כדי להביא תעסוקה לשחקנים. מישהו במדינת ישראל חשב שזה השכר הראוי למנכ״לים כדי שהתרבות תנוהל כמו שצריך על ידי אנשים מוכשרים, שיכולים לעסוק בתחומים אחרים ולהרוויח הרבה יותר. השאלה שאת צריכה לשאול היא איך מעודדים יצירה ישראלית ולא כמה אנחנו מרוויחים״.
לא צריך סנגור
גם אסף רון, מנהל בית הגפן בחיפה, מתקומם על עצם השאלה. הוא מרוויח 29,400 שקל בחודש, שכר המהווה 17% מגובה התמיכה הממשלתית בבית הגפן. ״את לא יכולה לבדוק כמה אני מרוויח באחוזים מתוך התמיכה, אלא כמה אני מרוויח באחוזים מהתקציב״.
התמיכה הממשלתית מגיעה מכיסיהם של משלמי המסים במדינה ולכן מעניין לבדוק את יחסיות השכר שלכם לעומתה.
״השכר שלי נקבע לפי התקנות של תאגיד עירוני. למה שלא תכתבי שהכפלתי את התקציב, שאני עובד לילות כימים, אני עובד 18 שבתות בשנה. יכול להיות שאצל אחרים השכר מוגזם, לא אצלנו״.
אריאל כהן, מנכ״ל התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, המשתכר 28,103 שקל בחודש, סבור שמגיע לו יותר. ״זה מה שמקובל בישראל״, הוא אומר, ״המשכורות שלנו צנועות מאוד יחסית לגופים דומים בעולם. המשכורת שלי הייתה צריכה להיות פי עשרה. הצטמצמתי מאוד ואני מסתפק במשכורת הזאת״.
״הכללים של ועדת ניצני חסכו ממני את הצורך לסנגר על השכר שלי״, אומר דני וייס, מנכ״ל תיאטרון החאן בירושלים, המרוויח 37 אלף שקל בחודש, ״אין לי שום רצון לדון בזה מפני שזה לא בשליטתי ואני לא יכול להשפיע על שכרי. אלה הכללים, אלה העובדות, מסתבר שזה שכר מקובל״.
מבחינה ערכית אתה חושב שראוי שלעתים שכרו של מנהל תיאטרון גבוה פי עשרה משכרם של חלק מהשחקנים?
״מה בדיוק גבוה בשכר שלי? מנהלי תיאטרון מגיעים לתפקיד אחרי דרך ארוכה. אני עובד בתחום קרוב ל-30 שנה, זו משרת המנכ״ל השלישית שלי, השכר שלי נמוך מדי לעומת העבודה שאני עושה״.
אפשר להצטמצם
אילן כהן, מנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל, עם שכר של 42,473 שקל בחודש, סבור שהבעיה האמיתית היא בתקצוב הממשלתי הנמוך. ״השכר שלי עומד בכל הכללים ומעולם לא התקבלה אצלי תלונה על גובהו״.
השכר של חמשת בעלי השכר הגבוה במוזיאון מגיע ל־1.78 מיליון שקל, בעוד התקציב הממשלתי הוא שני מיליון שקל, כלומר, קרוב ל-80% מהתמיכה הממשלתית למוזיאון משולמת במשכורות.
״העובדה שאנחנו מצליחים לנהל מוזיאון עם התקציב הממשלתי הנמוך היא נס, ואין לבוא אלינו בשום טענה על גובה שכרנו. לולא התמיכה שאנחנו מקבלים מעיריית תל אביב לא יכולנו לשרוד. לולא העירייה לא היו פה מוזיאונים. מה שמשרד התרבות נותן לנו זו בושה וחרפה, ואני חושש שזה לא ישתנה. אנחנו לא מעניינים אף אחד. אנחנו שמרנים, לא צעקנים כמו התיאטראות״.
נועה רבן־קנולר, המייסדת, ועד לאחרונה המנהלת האמ-נותית של תיאטרון דימונה, סבורה שאפשר לעשות את זה אחרת. מתוך תמיכה ממשלתית של שני מיליון שקל היא קיבלה שכר של 12,784 שקל. שלושה מתוך חמשת מקבלי השכר הגבוה בתיאטרון הם שחקנים, ושכרם נע בין 9,821 שקל ל־8,165 שקל. ״מבחינתי זה היה סוג של אידיאולוגיה. לקחתי שכר נמוך כדי שנוכל לפעול. גם לי וגם למנכ״לית דקלה קצוני היה חשוב מאוד לשים את הדגש על העשייה ולא על השכר שלנו. בחרנו במודע לקחת משכורות צנועות כדי לקדם את המקום. את השכר שלי השלמתי בזה שלימדתי. גם לשחקנים אפשרתי לעשות עוד עבודות״.