ליצן החצר: איפה נמצא היום פנטומימאי-העל ג'וליאן שגרן?

חייו של פנטומימאי־העל ג'וליאן שגרן החלו בבריחה. בהיותו בן 4, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שלחו אותו הוריו עם דודן מבוגר ממנו למשפחה באירלנד מאימת הבליץ הגרמני על לונדון.

מאותה בריחה, פחות או יותר, הוא מוכר כטיפוס חסר מנוח. זאת, גם אם הוא טוען שבגילו הנוכחי, 75, "אני קצת יותר רילקס ומתחיל להיות בקשר עם אנשים".
 

"עכשיו אני מתחיל ליצור קשר עם אנשים", אומר שגרן במשובה בביתו הציורי, בכפר האמנים עין הוד. שם מצאו הוא ורעייתו, הקומיקאית רולנדה שגרן, את גן העדן הפרטי שלהם הרחק־הרחק מההמון הסוער. בעצם, מה פתאום עין הוד? אני שואל אותו. "שים לב איזה שקט יש כאן", הוא משיב. "יש הרבה עצים, אוויר טוב והים קרוב. והכי חשוב – יש פה אנשים שהם ואני מדברים באותה שפה, שפת האמנות".
 

לא מפסיק לדבר
 

סיפורו האישי של שגרן מעבר לכל דמיון. הוא בנו של אלכסנדר פאוקר, מלחין צמרת יהודי־רומני. כשנשא אישה בבוקרשט, זו עזבה אותו לאנחות כעבור שבוע. מתוך שיברון לב שינה את שמו לשגרן, כלומר עצבות בצרפתית. "משם כזה נהייתי קומיקאי", מגחך בנו.
 

שגרן האב עבר לפריז, שם הלחין שירים, בין השאר לאדית פיאף. לבסוף, התנחל סופית בלונדון, ובה היה מלחין מהשורה הראשונה של מוזיקה לסרטים רבים, ונשא לאישה מורה אירית קתולית. איך התגלגלת אלינו עם הרקע הזה? – שאלתי אותו בינואר 78', בראיון הראשון שלו בארץ, חודשים אחדים אחרי שנקלע לכאן. אז נפגשנו על מדרגות חצר החאן, בירושלים, אנחנו זוכרים.
 

"זה לא היה בכוונה, באנו הנה לפסטיבל האביב והחלטנו לעבור לכאן לפי רצון אשתי, קלוד, במאית וכוריאוגרפית צרפתייה שלמדה איתי פנטומימה בפריז", סיפר. "האווירה בישראל משכה אותנו. הרי זו ארץ מיוחדת במינה עם אנשים מאוד חמים. בהיותנו נוצרים – גם אני, לפי האמא – חזרנו ללונדון, מכרנו את הבית שלנו ושבנו הנה עם קרון מלא ברהיטים".
 

"נשארתי אותו ג'וליאן, אולי לא יהודי לפי ההלכה, אבל מרגיש כמו בן אדם".

כבר בילדות התגלה החוש הקומי שלו. "הייתי הילד הכי מצחיק בבית הספר", הוא נזכר. "זה היה סוג של הגנה עצמית. כשאתה גורם לאנשים לצחוק, זה מוציא מהם את העוקץ. הלימודים, גם בבית הספר למשחק, שיעממו אותי. בגיל 17 וחצי התחלתי להופיע באנגליה ובעולם עם ויק אוליבר, קומיקאי גדול ממוצא אוסטרי או גרמני. לא יודע למה, אבל מצאתי חן בעיניו והוא רצה שאהיה הפרטנר שלו. הייתי זורק לו רפליקות ולמדתי ממנו המון. לא פעם הופענו במועדונים לפני הצגות חשפנות. לא, לא, אני לא עשיתי חשפנות, אבל אז הגעתי למסקנה שנשים נראות טוב יותר עם בגדים מאשר בלעדיהם".
 

בפריז הופיע שגרן כליצן בקרקס. הקרקס נסגר מהר. בצר לו פנה אל ז'אן־לואי בארו הנודע, שהיה בקשרי עבודה עם אביו. זה תלה בו מבט בוחן ופסק: "עם פרצוף כמו שלך לך ללמוד פנטומימה אצל ז'אן לקוק". וכך היה, שלוש שנים למד אצלו: "הרבה אימונים. גם אקרובטיקה. קומדיה דל־ארטה עם מסכות. בעיקר פנטומימה. בלי איפור לבן על הפנים. לא צריך מסכות. הבנתי שזה טיפשי, ושהפנים הן המסכה הכי טובה שלי. אני גם משמיע קולות בהצגות הפנטומימה. מי אמר שפנטומימאי צריך לשתוק כל הזמן? כשאני על הבמה, אני לא מפסיק לדבר".

ג'וליאן שגרן בימי "מסיבת גן". צילום: יוני המנחם
 

לצד הפנטומימה, עשה אקרובטיקה, התאמן בג'ודו והופיע בסרטים. ב־66' צץ ב"יצרים", סרטו המיתולוגי של אנטוניוני. "לקח לי זמן לקלוט אצל איזה במאי גדול הופעתי", הוא אומר. "עשיתי לו אודיציה בהוטל שלו בלונדון, והוא בחר בי. התפקיד שלי היה להציג שם משחק טניס בפנטומימה, כשעד אז לא החזקתי במחבט טניס. עם הטניס הזה נכנסתי להיסטוריה של הקולנוע. אבל מאנטוניוני אני זוכר בעיקר את ה'טיקים' על הפנים שלו. חוץ מזה שיחקתי עם פיטר סלרס בסרט מטורף שבו הוא התרוצץ בין לפחות 20 תפקידים".
 

מלבד אלו המפורסמים כיכב בשלושה סרטי פנטומימה קצרים שביימה אשתו דאז, כשלדבריו אחד מהם היה מועמד לאוסקר הסרטים הקצרים. בסוף שנות ה־70 הם פירקו את החבילה. היא, שמשכה אותו הנה בתואנה שעומדת לפרוץ מלחמת עולם שלישית ושישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם, חזרה לאירופה, והוא נשאר כאן. שלושת ילדיהם מפוזרים בשלוש יבשות. הבכור, עיתונאי שסוקר מלחמות, חי בטקסס; הבן האמצעי עורך וידיאו בלונדון; וסופי, הבת הציירת, חיה בירושלים עם משפחתה. שגרן סב לחמישה נכדים.
 

הקהל הישראלי נשבה סופית בקסמו של שגרן ב־85', כשבערוץ הראשון שודרו עשרת הפרקים של סדרת "התזמורת" הווירטואוזית, בהשתתפות ספי ריבלין הבלתי נשכח, שעליו שגרן מעתיר דברי שבח והלל. הסדרה גם זכתה לתפוצה בינלאומית הגונה והקנתה לשגרן את פרסי ורד הזהב במונטרה ודוב הזהב בפסטיבל הסרטים בברלין. שגרן כתב, הפיק, ביים והבריק בפנטומימה שלו. אל דמותו של מנצח התזמורת חזר במעברונים של אירוויזיון 99', שנערך בירושלים.
 

"זה בא לי טבעי", הוא מעיר. "כבן של מוזיקאי, גדלתי על מוזיקה. כילד קטן, הייתי שומע אותו מנסה על הפסנתר בלי סוף את המנגינות שלו. שמעתי כל כך הרבה פסנתר, שכמעט נהייתי מזה מתופף".
 

בשנות ה־80 הגיח לסרטי האגדות של אולפני גולן־גלובוס, ובהם "היפהפייה הנרדמת", "שלגייה", "כיפה אדומה" ו"בגדי המלך החדשים", כשבין השחקנים שהוא הופיע לצדם היו דיאנה ריג, איזבלה רוסליני וסיד סיזר. מסקנתו של שגרן? "עדיף פנטומימה ולשתוק מאשר לשחק עם דברים שמישהו אחר כתב, שזה בדרך כלל משעמם". 
 

יוצא דופן היה "זמן הגמל", סרטו של אשר טללים, שצולם בין הבדואים בנגב, ובו שיחק שגרן את עצמו, מחפש אחר ילדיו (האמיתיים), ג'סי וסופי, שכביכול הלכו לאיבוד במדבר.
 

שנתיים קודם לכן, ב־89', הפך שגרן לדמות נערצת בקרב ילדי ישראל בעקבות הופעתו הקומית ב"מסיבת גן", תוכנית הילדים של ירון לונדון, שלדבריו, "מדהים כמה שהוא חכם". "אני מאוד אוהב להצחיק ילדים", מעיד על עצמו שגרן, שגם כיכב בסדרה של קלטות וידיאו לטף. "והאהבה שאני מקבל מהילדים היא אהבה טהורה".
 

"אין מצחיק ממנו"
 

בשנים האחרונות שגרן די נעלם מהמרקע. "בדרך כלל מעדיפים בטלוויזיה אנשים צעירים יותר", הוא נאלץ להשלים עם המציאות. "מחפשים שם פנים חדשות ונותנים הרבה ריאליטי. הטלוויזיה של היום שונה לעומת מה שהייתה לפני לא הרבה זמן. לגמרי שונה".
 

"בטלוויזיה המסחרית רוצים לעשות הרבה כסף מכל מיני משחקים מטופשים. אני שונא את זה, כמה שזה רע. תוכניות כמו 'כוכב נולד' אני לא יכול לראות. זה כמו בית חרושת".
 

"הסקצ'ים שם יותר מדי ארוכים. הם לא יודעים לגמור בזמן".
 

כובע נוסף שחובש שגרן הוא כובע הבמאי. הוא ביים הצגות לילדים, ובהן "שוליית הקוסם", שבה הוא אף כיכב, וגם את הצגותיה למבוגרים של זוגתו. "זה גדול לעבוד עם האישה וגם מאוד מצחיק", הוא מתלהב. "אני נהנה מאוד לביים את רולנדה".
 

רולנדה נכנסה לחייו ב־81'. הצחוק המתגלגל שלה הביא לה את הגבר של חייה. "הופעתי אז בפסטיבל פנטומימה, שנערך בקריית שמונה", לא ישכח. "מהאולם שמעתי מין צחוק כזה שכמוהו לא שמעתי מאז ששירלי מקליין התפרצה בצחוק בהצגה שלי, בלונדון. שמעתי את רולנדה צוחקת ואמרתי לעצמי 'זאת תהיה אשתי'".
 

"לא, זה היה גם בגלל הטיימינג של הצחוק שלה".

"שאני לא אצחק?", היא נכנסת לדבריו. "הרי ג'וליאן נתן שם הופעה שלא ראיתי כמוה בחיים שלי. בערב הסיום פגשתי אותו קרוב, ואמרתי לעצמי 'זה יהיה בעלי'. אחרי זמן התברר שהוא חשב כמוני".
 

הוא, ילד גדול של החיים, שערותיו אסופות על קודקודו במין קוקו מתפרחח ובלתי נשלט. מדי פעם משתחררת לו איזו העוויה או בדיחה מצחיקה, בפרט כשרולנדה לצדו. היא בת 58, ללא ילדים מבחירה, עלתה בגיל 4 מרומניה, בוגרת תיאטרון צה"ל והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. "אם לא הייתי פוגשת את ג'וליאן, אולי יכלה לצאת ממני שחקנית רצינית", היא אומרת. "נשבעת לך שהתכוונתי להיות שחקנית דרמטית. אין בן אדם יותר מצחיק מג'וליאן. אם אחרי כל כך הרבה שנים יחד, הוא עדיין מצליח להצחיק אותי ברמות... גאון האיש הזה. צחוק משחרר את הכל. גם כשרבים או כשיש מתח, כשבאה בדיחה, זה נשכח. ג'וליאן הוא כמו ילד. אומנם אי אפשר לריב איתו על אמת, אבל לא פעם הוא מעצבן. בגלל הצחוקים, כנראה, אנחנו מחזיקים מעמד כל כך הרבה יחד".