הרכב הסטנד שמאלתר הכל וכבש אפילו את אליאנה תדהר

חברי "פור פליי" הם אלירז וייס (27), עמרי הכהן (27), אורי פנירי (27), אוהד ובר (27) ואליאנה תדהר (23), היחידה בהרכב שהתפרסמה לפני כן בזכות "גאליס" על כל מוצריו, הפסטיגל, "הכל הולך" (ערוץ 2) והמיוזיקל "לוקחים את הזמן" עם לי בירן ורוני דלומי.

איך התחיל כל העסק?
וייס: "כל הסיפור של 'פורפליי' הוא צירוף מקרים די מטורף. זה התחיל בצורה המוזרה שבה מצאנו את עצמנו באותה כיתה, דווקא בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים. התפנית הגדולה הגיעה בשנה השלישית ללימודים, אז התבטלה לנו הפקה בנסיבות דרמטיות, ובמקומה נכנסה הפקת אימפרוביזציה, צעד שנחשב לחתרני, אפילו מסוכן, במסגרת לימודי משחק קלאסיים.

בוקר אחד פגשנו באולם הסטודיו את ענבל לורי ורוד בן זאב (אמני אלתור בינלאומיים - ר"ז), שהתחילו לדבר איתנו על שיטה הקרויה 'לונג פורם' ולימדו אותנו את הכלים והשפה שהיו זרים לנו לחלוטין. בתום ההפקה נבחרנו לייצג את ניסן נתיב ירושלים באליפות ישראל באימפרוביזציה, בקטגוריית בתי הספר - מהלך שהגדיר אותנו כקבוצה בעל כורחנו. הרגשנו שגילינו עולם חדש, התאהבנו בז'אנר המרענן, וגילינו בו עניין ואתגר תיאטרלי ומשחקי.

לקראת סוף הלימודים התחלנו להופיע בפאבים ובמועדונים בירושלים, נהנינו בטירוף והרגשנו פידבק חיובי מהקהל, שנתן לנו מוטיבציה ותיאבון. הרגשנו שהפוטנציאל גדול. כשנגמרו הלימודים, החלטנו לצאת בהופעת השקה ולהקים רשמית את 'פורפליי'. בעוד כמה חודשים נתחיל ללמד אימפרוביזציה במכינה של ניסן נתיב ירושלים ונסגור מעגל".

הכהן: "הופעת ההשקה הייתה באחת עשרה בלילה באוזןבר, אחרי הופעה של נינט. אף אחד שם לא שמע עלינו, לא ידע מי אנחנו, או מה אנחנו מתכוונים לעשות על במה המזוהה עם מופעי מוזיקה. לא ידענו אם יגיע קהל. אנחנו הרי ירושלמים, ולמען האמת, לא היה לנו כסף לשלם למקום במקרה שלא יקנו כרטיסים. בסוף באו 150 איש, פוצצו את האוזןבר, וצחקו כל ההופעה. נינט לא נשארה לראות, אבל הספקנו לסחוט ממנה סלפי. משם התחלנו להופיע בכל מיני מועדונים ואולמות חדשים בתל אביב. לאט־לאט הגדלנו את הקהל והתרחבנו, אבל עדיין לא הרגשנו שמצאנו בית".

פנירי: "באחת ההופעות בבית ציוני אמריקה, לפני שנה בערך, ראה אותנו מפיק מהקאמרי, והציע לנו לחתום חוזה על שתי הופעות ניסיון בתיאטרון. אחרי שההופעות נחלו הצלחה, קיבלנו את הקאמרי כתיאטרון הבית שלנו, ומאז אנחנו מופיעים בו דרך קבע. בגזרה הירושלמית אנו מתארחים בתיאטרון החאן. זה לא מובן מאליו שאחד התיאטראות הגדולים בארץ ייקח תחת חסותו קבוצה צעירה ואלמונית. אנחנו מרגישים שהם מאמינים בנו ונתנו לנו את הצ'אנס, שהולך ומתברר כהשקעה נכונה".

ובר: "במסגרת ההופעות בקפה תיאטרון הקאמרי, החלטנו שבכל מופע נארח שחקן מוכר אחר, שיאלתר איתנו על הבמה. קרן מור הייתה הראשונה שהסכימה. הרגשנו שאנחנו מתחילים מהכי גבוה, ופרפרנו מהתרגשות לידה. אחרי זה הופענו עם רותם קינן, אלמה דישי, ענבל לורי ואבי גרייניק, ואז הגיעה אליאנה תדהר.

עם כל ידוען שהצטרף אלינו היה חיבור טוב מהרגע הראשון. עם אליאנה הרגשנו שמדובר בזיווג יותר ממושלם. הן מבחינה חברתית והן מבחינה מקצועית. הסינתזה הרגישה כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד. ישר היא הפכה לאחת מהחבר'ה, וגילינו בן אדם יותר צנוע מאיתנו ומלא בכישרון. אחרי ההופעה הראשונה בקאמרי, תהליך החיזור המשיך והחלטנו להפוך את החד־פעמי לדו־פעמי, וקבענו הופעה נוספת בחאן. לבסוף התברר ששני הצדדים מעוניינים בקשר רציני, ואליאנה הפכה לחברה קבועה בהרכב. לא יכולנו לבקש לעצמנו משבצת נשית טובה יותר".

למה דווקא אימפרוביזציה?
וייס: "בתיאטרון הקלאסי השמרני יש הרבה פעמים תחושה של מונוטוניות. השחקנים עייפים וחוזרים באופן אוטומטי כל ערב על אותה הצגה. באימפרוביזציה, לעומת זאת, יש תחושת חיות והפתעה תמידית. תחושה של כאן ועכשיו, ואפשרות ליצוק את האמירה שלך לתוך המופע. זאת אמנות דינמית שהולכת על הקצה, ואנחנו מאוד אוהבים ללכת על הקצה".

דרושה היכרות. איך עושים זאת?
הכהן: "ארבעתנו חברים טובים, עוד מהלימודים, מכירים אחד את השני מצוין, גם באספקט המקצועי וגם באספקט האישי. מצבי הרוח, הבדיחות, העצבים, אנחנו שוחים באופן יומיומי בהוויי הזה, לטוב ולרע. כשעובדים כל כך הרבה זמן ביחד באינטנסיביות כזאת מגבשים לאט־לאט שפה משותפת. אנחנו מתרחבים לעוד פרויקטים ביחד במקביל, כמו הנחיית טקס פרסי הבמה לילדים ונוער בהבימה.

פתאום אנחנו מתמודדים ביחד עם במאי, טקסט, שירים וריקודים. גם זה מחזק את הקשר. בימים של הופעות, אנחנו אוהבים לבלות ביחד כבר מהבוקר, כדי לחדד את תחושת הביחד והכימיה. ככה אנחנו עולים לבמה בסוף היום, וזה מרגיש הכי טבעי. כמו להמשיך את השיחה שעשינו, כשהיינו זרוקים לפני כמה שעות על הספה בסלון. זה חשוב לנו, כי באלתור - במיוחד באלתור - עקרונות ההקשבה והסינרגיה קריטיים להצלחת המופע".

קרה לכם שנתקעתם?
ובר: "קרה שהגענו פעם להופעה בהתנדבות מול ילדים חולי סרטן, ושנייה לפני שעלינו, בישרו לנו שיותר מחצי מהקהל מדבר רק ערבית ולא מבין עברית. היינו חייבים לאלתר, במלוא מובן המילה. מצאנו מדריך מהקייטנה שמדבר בשתי השפות, ושילבנו אותו כחלק בלתי נפרד מהמופע. הוא פשוט שיחק איתנו את כל הסצנות ותרגם תוך כדי. אנחנו תמכנו את הנוכחות שלו ומינפנו אותה".