הצליח לו, למנשה קדישמן. לא רק שבמשך ימי חייו זכה להכרה ולתהילת עולם, גם ילדיו אהבו אותו והם נוצרים את עבודתו. כל כך אוהבים אותו, עד שארבעה חודשים בלבד לאחר מותו הם כבר העמידו תערוכה עם מיטב יצירותיו, גם כאלו הנחשפות לראשונה. הבת מאיה, הרוח החיה מאחורי התערוכה, אומרת שהמוות יכול לנצח, לעשות שמות, אבל את אביה הוא לא לקח. אבא עדיין פה. איתה, איתנו. כשבצהרי שבת קיצית נכנס לגלריה בנמל תל אביב, שם מוצגת התערוכה, אדם שהיה מוכן להיפרד מ־20 אלף שקל כדי לזכות בליטוגרפיה, מבינים שקדישמן הולך להיות איתנו עוד הרבה זמן.

"אבא היה אחר, שונה מכולם. במראה, בגודל, במצב הרוח, באנרגיה, בכל בעצם", אומרת הבת מאיה, "אף פעם לא היה אחד כמוהו באזור. תמיד גם הייתה ההבנה שהוא אמן. לא הייתה אופציה אחרת". 

איך היו היחסים ביניכם?

"קרובים מאוד. תמיד. היינו בעיקר חברים מאוד טובים. הייתי נוסעת איתו בעולם לתערוכות או סתם לביקורים בחודשים הארוכים שהוא היה שוהה בניו יורק. תמיד נשארתי קרובה אליו. כשנולדו ילדי עברתי לגור קרוב אליו כדי שהם יגדלו עם הנוכחות שלו כסבא. אהבתי מאוד את המשפחה המורחבת, שלושה דורות שחיים בצמידות. גם איתם המשכתי ללוות אותו בעולם. הוא היה האמא הפולנייה שלי. היינו מדברים בטלפון כל היום, הוא היה עושה בייביסיטר לילדים שלי בסטודיו". 

מה זה אומר להיות הבת של קדישמן?
"אחריות, עול, זכות, מחסום. אולי בסדר אחר: זכות, אחריות, מחסום. ובמקום עול הייתי אומרת שאולי אפילו הפוך - חוויה חד־פעמית. לא פשוטה, אבל מרתקת. ובעיקר מלאה בהמון אהבה". 

איפה היה המחסום?
"הידיעה שרף ההצלחה במשפחה שלנו הוא כל כך גבוה, שאולי כדאי לוותר מראש, אבל מעולם לא ויתרתי. תמיד הגיעה היד בגבי שדחפה אותי להתקדם". 

לישון עם עיפרון

מנשה קדישמן הלך לעולמו בחודש מאי השנה בגיל 82. צייר, פסל, חתן פרס ישראל. הבת מאיה, בקרוב בת 50, הייתה שחקנית שנים רבות, רקדה, ובשנים האחרונות היא כותבת, סיפורים וספר, אבל היא עדיין לא מצליחה להגדיר עצמה כאמנית. 

"אני מאמצת את אחד המשפטים היפים שאבא אמר", היא מסבירה, "וזהו גם משפט המפתח בתערוכה: 'כתבו עלי שאני מינימליסט, פוסט־מודרניסט, קונספטואליסט ואקספרסיוניסט. האמת היא שאני מגיב על החיים עצמם'. הגדרתי את עצמי שחקנית רוב חיי. שיחקתי באופן מקצועי מגיל 16 ועד לפני כמה שנים. כשלקחתי הפסקה מהמקצוע, המשכתי להגדיר את עצמי כשחקנית גם כשלא שיחקתי, וזה החל לצרום לי. החלטתי להיגמל מהצורך להגדיר את עצמי. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר עבורי, כי כל כך זיהיתי את עצמי עם המקצוע, אבל זה היה גם אחד הדברים המשחררים ביותר שעשיתי. לא להגדיר. אני מאוד ממליצה לנסות. היום אני אומרת את מה שאני עושה. אני כותבת, לא סופרת. אני משחקת, לא שחקנית. אני אוצרת תערוכה". 


מאיה קדישמן מול הארון של אביה. "מעולם לא סגר את הדלת ואמר 'עכשיו אני עובד, אל תפריעו לי'"

מה רצית להשיג בתערוכה?
"אני ואחי רצינו מאוד להחזיר למודעות את העבודות הנדירות והמיוחדות שאבא צייר ופיסל בשנות ה־70 וה־80, שכל מי שלא הכיר אותן, ושכל מי ששכח אותן, יקבל את הזכות לחוות אותן שוב. בנוסף, הרגשתי זכות שיש אצלנו יצירות כאלו. לצערי, הוא נפטר כשתכנון התערוכה היה בתחילתו". 

האם אביך רצה שתלכי בדרכו האמנותית?
"אחי צייר. ייתכן שההשוואה אצלו ברורה יותר. אני הלכתי לכיוון אחר, משחק, ריקוד וכתיבה, ולכן זה לא ברור. אבל אני מתחילה לבדוק את עצמי. אבי היה גאה בכל דבר שאני או אחי עשינו. תמיד הוא אמר שמזל שהלכתי לכיוון אחר, כי אם הייתי מתחילה לצייר הוא היה צריך לצאת לפנסיה". 

זו אמירה מאוד מפרגנת. יכול להיות שבחרת תחומים אחרים כדי לא להתמודד עם השוואות?
"אמא שלי אמרה שתמיד רקדתי. מאז שהייתי בבטן שלה. אני לא חושבת שברחתי. עשיתי את מה שעניין אותי. אני מציירת רק ציורים קטנים לילדים שלי. לא ברחתי, בחרתי". 

עד כמה האמנות שלו הייתה נוכחת בבית? 
"לא הייתה הפרדה בין האיש לאמן. הוא היה האמנות שלו. לא חשוב מתי התקשרתי, הוא היה באמצע ציור, רישום סקיצה או כתיבה. גם בשלוש בבוקר. ואם הוא ישן, זה בדרך כלל עם עיפרון ביד. הוא מעולם לא ניתק אותנו מהאמנות שלו. מעולם לא סגר את הדלת ואמר 'עכשיו אני עובד, אל תפריעו לי'. 

"כשהייתי בערך בת 19, אבא הביא ציור גדול הביתה, הניח בסלון ואמר שזו תמונה שאספן ביקש לקנות. הוא רצה לשמור עליה בבית. התיישבתי מולה ולא יכולתי לעזוב אותה. היא נשארה בבית כמה שבועות, וכל יום הייתי מתיישבת מולה ומביטה בה, מאוהבת. לאחר כמה שבועות אבא אמר לאספן שייתן לו משהו אחר, והשאיר לי את התמונה. מאז התאהבתי בעוד כמה, אבל זו נשארה איתי תמיד". 

הוא חי בין עולמות גבוהים לבין ישראליות פשוטה.
"בניו יורק הוא היה מסתובב בחברה הגבוהה והמפורסמת בעולם באותה אהבה וצניעות שבהן היה מסתובב בשוק הפשפשים ושותה קפה של בוקר עם הסוחרים". 

עד כמה אבא נוכח בעבודות שלו עצמו?
“בתמונות ובפסלים זה אותו מנשה שאמר שאמא תאסוף אותו ביום הראשון מהגן כשחבר אמר לו שהיא לא תבוא יותר. זה אותו מנשה שחשב שיהיה נחמד לרדת במדרגות בביאליק עם אופניים שקיבל בעבודה כשליח בדואר. מנשה שעבד במכרות הנחושת בתמנע, שהסתובב בסיני במלחמת השחרור וראה כלב אוכל גופה וכלב אחר יושב עצוב, שאותו אימץ ולפיו יצר את הכלב המוצג בתערוכה. מנשה של החברים הקרובים בקיבוץ, מנשה רועה הכבשים בעמק יזרעאל. הוא חי בראש ובלב בעולמות שאותם הצליח למשוך מהדמיון ומהרגש ולהעביר אל הבד ואל הברזל. הוא שמר על תום של ילד".

איך פעל אצלו הרגש? 
"הוא היה יכול לצאת מהכלים על כוס שלא עומדת במקום, ומצד שני לסלוח על המעשה שהכי קשה לסלוח עליו. לאחר הסכמי אוסלו, המדינה נתנה את פסל שתי הציפורים המתנשקות שלו כמתנה לקלינטון, רבין וערפאת. באותו הזמן אבא החליט להפוך את החולצה הלבנה המפורסמת שלו וללבוש אותה עם התפרים כלפי חוץ. מאותו היום הוא לבש את החולצות שלו הפוך. בנחישות. כשהייתי מגישה לו חולצה הוא היה בודק שהיא הפוכה לפני שלבש. הוא אמר שיהפוך אותן חזרה רק כשיגיע השלום. עד יומו האחרון הוא לבש אותן הפוך. הוא מאוד אהב את הארץ".

כמו אמא אווזה

מאיה נולדה בלונדון. היא גדלה שם כאנגלייה לכל דבר יחד עם אחיה בן וביצעה גיחות מוקדמות לרחבי העולם. "היינו מסתובבים כבר אז בתערוכות", היא נזכרת, "כשהייתי בת 4 גרנו בקנדה חצי שנה בגלל תערוכה של אבא. הצבתי שם פסלים במקום. עוד לפני, בגיל שנתיים, רצתי במוזיאון בגרמניה". 

כשהייתה בת 7 הם חזרו להתגורר בארץ, ומנשה המשיך להציג תערוכות ברחבי הגלובוס. הוא החל להתפרסם בארצות הברית, וגם לשם הדור הצעיר היה נוסע איתו. "ב־1978 הוא הציג את עדר הכבשים בביאנלה. חודשיים היינו באיטליה סביב זה", נזכרת מאיה, "אני, ילדה בת 12, מטיילת לי בוונציה לבד במשך היום, או עם אחי, או עם חברים מהשכונה שגרנו בה שם". 


מנשה קדישמן, 1954. צילום: לע"מ

היא למדה משחק והוא היה מגיע לכל ההצגות. היא שיחקה בסרטים והוא צפה בכולם. "היה מאוד גאה", מספרת מאיה, "כמו אמא אווזה. שיחקתי בסרט בניו יורק בזמן שהוא עבד שם על תערוכה גדולה. הוא אימץ את כל ההפקה. היה מגיע בבוקר עם קפה ועוגות. כשקיבלתי פרס כשחקנית, הוא יותר התרגש מאשר כשקיבל את פרס ישראל". 
 
בשנתיים האחרונות היא התחילה לכתוב ספר. מנשה היה מתקשר באמצע הכתיבה ומבקש שתכתוב את דבריו. ממציא פסקה, ואז שואל אם זה מתאים לספר. 

"תמיד צחקתי ואמרתי לו שזה מאוד יפה", מספרת מאיה, "אבא כתב טוב. הוא כתב כל הזמן. מחשבות, רעיונות, סיפורים. יום אחד אולי נוציא ספר עם כתביו. לפני כחצי שנה כתבתי סיפור קצר ושלחתי לו לקרוא. הוא כל כך התרגש ממנו וביקש שאקריא לו שוב ושוב. זה סיפור על שתי דמויות מהשכונה שלנו כשהייתי ילדה. יש סצנה בסיפור המושפעת מאחת העבודות הנהדרות של אבא. לפני שהוא נפטר הקדשתי לו את הסיפור הזה. זה אחד הדברים האחרונים שאמרתי לו. הוא שמח מאוד". 

איך את מתאבלת עליו?
"כנראה אתאבל עליו עוד הרבה זמן. הוא היה החבר הכי קרוב שלי. חגגנו את כל החגים יחד וכל שישי הדלקנו נרות יחד. גם עבדתי איתו הרבה שנים. בניתי חלק גדול מהארכיון המשפחתי, את אתר האינטרנט. הוא מאוד חסר לי. מצד שני, בגלל הקרבה הזו, אני גם מרגישה את החלק המלא ולא החסר. כי הוא איתי. תמיד. חסר לי לחבק אותו, אבל הנוכחות שלו איתי כל הזמן". 

ואיפה הייתה אמא בחיים שלך?
"אמא, תמרה, גרה באנגליה. אנחנו בקשר קרוב מאוד. בילדות בלונדון היינו יחד. אבא היה נוסע להציג בחו"ל והיינו נשארים עם אמא. הם נפרדו כשהייתי בת 7".

זו השפה שלי

גם אחיה של מאיה, בן, הוא צייר. למעשה היא עצמה עטופה באמנים. נשואה גם לצייר ופסל, ערן שקין. "כשהתחתנתי עם ערן, אבא שאל למה עם אמן", היא מגלה, “אמרתי לו שזו השפה שלי. זו שפת האם שלי, אמנות. אני לא אדע מה להגיד לבנקאי בבוקר. זה הפך לבדיחה בבית, אבל יש בזה מן האמת. מעבר לזה, צריך לשאול את פרויד. אני פשוט אוהבת את האנשים האלה. אוהבת את מה שהם עושים, את האמנות שלהם, שהיא ביטוי עמוק למי שהם ומה שהם". 

מאיה ובן עוסקים כעת בהנצחת מורשת אביהם, האמן הלאומי והבינלאומי. זהו תיק לא קטן, אבל הם הולכים עליו בלי למצמץ. "העבודה שלנו עכשיו היא למענו", מסבירה מאיה, "אבל גם עבור עצמנו ועבור העתיד שלנו. אנחנו צריכים לשמור על השם שלו, על הכישרון העצום שלו, על יצירות המופת. אלה החיים שלנו עכשיו. זו זכות גדולה לנהל, בשיתוף עם אחי, את מפעל החיים הזה. זה לא קל. יש הרבה עבודה בהרבה תחומים, אבל זו באמת זכות גדולה".

יצירותיו של קדישמן. צילום: יח"צ

מה עוד נגלה בתערוכה על אביך? 
"את רוב מה שלא ידוע או מה שלא זוכרים. המעבר שלו מהקו המאוד מינימליסטי לצד האקספרסיבי־יצרי. זו תקופה מרתקת ביצירה שלו. היא בעצם מכילה את כל העבודה שלו. את העבר עד אותו הרגע, וגם את העתיד שחיכה. כמובן שאת זה אפשר לראות רק בדיעבד. התקופה הזו מחברת את שני החצאים המאוד שונים בעבודה שלו. העבודות ענקיות, צבעוניות מאוד, רגישות מאוד". 

מה גילית בתהליך הזה על אביך?
"שהוא נתון לפירושים רבים. משהו שנראה מתוק הוא בעצם אגרסיבי - ולהיפך. הפתיע אותי שהיו ציורים מסוימים שהיו מושלמים מכל הסיבות וההגדרות, אבל בסוף הם לא התאימו. והיו ציורים שחשבתי שמקומם לא שם, אבל הם התבררו כמושלמים עבורנו".