הוא רק בן 38, אבל היידיש בפיו שוטפת וקולחת כאילו אנחנו בראשית המאה ה־20 ברוסיה, ולא בלבנט המיוזע. אבל אחרי שבע שנים בקבוצת הצעירים של תיאטרון היידשפיל, יונתן רוזן כבר מסוגל לפטפט עם אמו בשפה הנכחדת.
איך הגיע שחקן שרק לפני עשר שנים כיכב בכל בית בישראל בטלנובלה המצליחה "מיכאלה", ועלה על בימת הבימה בכמה הצגות מצליחות לבמת תיאטרון היידישפיל? התשובה היא: בזכות המוזיקה.
"הייתי בהבימה כמה שנים והתיאטרון בדיוק עבר שיפוצים, ההצגות התמעטו ונשארתי בלי הצגה", הוא מגלה בגילוי לב. "בדיוק עמדתי להוציא את האלבום הראשון שלי, 'הבוקר שאחרי', והייתי צריך הרבה כסף לסיים את העבודות עליו, כי מימנתי אותו בכוחות עצמי".
בדיוק כשרוזן חשב איך ממשיכים מכאן הלאה, הגיע טלפון מיצחק שאולי, שביים אותו בטלנובלה ההיא: "שאולי אמר שיש לו הצעה שבטח תישמע לי מוזר, אבל ביקש שאשקול להתמודד עם האתגר, ואז הוא סיפר שהוא מחפש שחקן ליידישפיל".
רוזן החליט שאין לו מה להפסיד, והוא מוכן לנסות להתמודד עם האתגר. לפני האודישן קיבל טקסט, ביידיש כמובן, ומדריכה שתעבור איתו על ההגייה הנכונה. "אחרי שלמדתי את הטקסט, החלטתי להתקשר לאמא שלי ולומר לה את השורות שלי בטלפון", הוא מספר. "אם היא תבין מה אני אומר, חשבתי, אלך לאודישן. אם לא, אז לא אטרח להגיע". היא הבינה והוא התקבל.
איך קיבלו חבריך לברנז'ה את העובדה שעברת מהבימה ליידישפיל?
"אולי זה קצת הצחיק אנשים בהתחלה, אבל בתיאטרון אנשים עוברים ממקום למקום. גם אני הייתי בהבימה, בתיאטרון חיפה ובבאר שבע. ככה העסק בנוי".
איך הייתה הכניסה שלך ליידישפיל?
"הרגשתי שאני הולך אחורה בזמן, וזה מצא חן בעיני, כי אני אדם נוסטלגי שחובב רטרו. מיד הרגשתי שם כמו בבית סבא, והמשפחתיות כבשה את לבי. כשיש למישהו יום הולדת, למשל, הם מביאים וודקה ודגים ומנגנים באקורדיון".
כמו סרט בצרפתית
השבוע תעלה בתיאטרון ההצגה "כוכבים תועים", המבוססת על ספרו של שלום עליכם ועוסקת בתלמיד ישיבה שבורח מחיי הדת אל חיי הנדודים ובעקבות אהובתו. רוזן הצליח למצוא בהצגה קשר אישי. "סבא שלי, שמעון למברגר, היה בן לרב גדול, אבל החליט בגיל צעיר לחתוך את הפאות ולעלות לארץ ישראל להפוך לחלוץ", הוא משתף. "כמו הגיבור בהצגה, גם סבא שלי הלך בעקבות גורלו".
ואם אתם לא יכולים לפטפט ביידיש כמו רוזן, תוכלו לצפות בהצגה בעזרת תרגום שמופיע על גבי מסכים. "אני מאמין שכשההצגה טובה, זה לא משנה באיזו שפה היא מציגה, ולא חייבים להבין את השפה כדי ליהנות ממנה", הוא אומר. "זה כמו לראות סרט בצרפתית או בשפה זרה אחרת".
מי הקהל שמגיע לצפות בהצגות של התיאטרון?
"הבסיס הרחב של הקהל הם חובבי השפה וההומור הנגזר ממנה. זה קהל שנאמן לתיאטרון. אני, שבאתי מהבימה, שם עושים פעם מחזה כזה ופעם אחר, וכל דבר לגופו, הופתעתי לראות את הקהל המעורב שמגיב לתכנים על הבמה. הלב שלהם נפתח כלפינו - וזה מחזיר אנרגיה לשחקנים. אנחנו אומנם לא מופיעים בקדחתנות כמו בתיאטראות גדולים, אבל מגיעים לכל הארץ, ויש לזה קהל בכל מקום, גם בחו"ל".
ועדיין יש מגבלות לתיאטרון שנגזרות מהתוכן.
"נכון. אומנם יש בזה צבע, אבל יש מגבלות מבחינת התכנים. קשה לעשות דברים אולטרה מודרניים, למרות שבשנים האחרונות דברים קורים. עשינו ביידיש את 'מחכים לגודו', את 'מונולוגים מהקישקע' וגם את המופע המוזיקלי 'נשמה צוענית'. אנחנו מצליחים לשלב בין קלאסיקה תרבותית ואלמנטים מודרניים, והעובדה שאני שר בהרבה הצגות עוזרת לי להשתפשף כזמר. ובכל זאת, אני מייחל שנעשה מחזה מודרני ממש".
בינתיים אתה עוזר לשמר שפה שאומרים שתכף תיעלם מהעולם.
"כבר 500 שנה אומרים שהיידיש נכחדת. כשבשביס זינגר קיבל את פרס נובל לספרות, הוא אמר שהוא כותב ביידיש הודות לאמונה שלו בתחיית המתים. וכשהמתים יקומו לתחייה, הוא הוסיף, הם ישאלו אם יש משהו חדש ביידיש. אז אולי השפה גוססת, אבל היא לא מתה. זאת שפה שטוב שישמרו אותה. לא רק בבני ברק מדברים יידיש. עם קום המדינה רצו אוכלוסייה שמדברת בשפה אחת, ובצדק. אז זה היה מוקצה, וכיום לדבר יידיש זה קול, רטרו. פעם זה היה מצחיק, היו מדברים בשפה בחדרי חדרים. כיום זה חלק בלתי נפרד מהתרבות. כשהגעתי לתיאטרון לא הבנתי מילה, אולי אחת - גורנישט, שזה אומר שום דבר. בהתחלה למדתי את הטקסטים פונטית, והבנתי את ההקשר. אחרי שבע שנים, מהצגה להצגה, רכשתי אוצר מילים וקיבלתי מלגה לקורס באוניברסיטה לסדר כמה כללים דקדוקיים שהיו לי קשים יחסית. עם השנים זה נטמע, וכיום אני מבין ומדבר. ואם יש הפסקה בין ההצגות, אני מנהל עם אמא שלי שיחות ביידיש בקטנה, להשחיז את הלשון".
רגל אחת ב־1900
בזמן ההפסקות בין ההצגות, רוזן עובד על המוזיקה שלו ומקליט שירים לאלבום שלישי, שיצא מתישהו בהמשך השנה. "'כוכבים תועים' היא הצגה כל כך אינטנסיבית וטוטאלית, וכולנו נכנסו אליה לעובי הקורה, רגשית ופיזית, כך שצריך לשים הכל בצד", הוא אומר. "אני אוהב לתת את כל כולי עד הסוף, ולא מאמין בדרך אחרת, כך שהעבודה על האלבום תחכה עוד קצת".
רוזן יוצר מוזיקה ומשחק מילדות. "בתיכון למדתי במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות בחיפה, ובמקביל הייתה לי להקה", הוא מספר. "כשהתבגרתי הבנתי שאלה שתי יכולות שיש לי, ואני יכול לעסוק בשתיהן. תמיד שואלים אותי אם אני יותר שחקן או יותר מוזיקאי. התשובה היא שאפשר להיות גם וגם".
באלבום החדש, שהקו שבו הוא פולק אמריקאי, אפשר יהיה לזהות את הכמיהה לעבר הטבועה עמוק בנפשו של רוזן, ואת המתח בין אז לעכשיו. "אני כמו חתול שמדלג בין שני העולמות", הוא צוחק. "רגל אחת שלי נמצאת בשנת 1900 והרגל האחרת בהווה. זאת למעשה המהות של להיות אמן: יום אחד אתה פה, ולמחרת במקום אחר לגמרי".