משהו טוב קורה להצגה "רביעייה", בהפקת תיאטרון הספרייה, שהפכה להיט. "כשרועי הורוביץ, הבמאי והמתרגם, הציע לנו את התרגום שלו למחזה של דן קלאנזי, חשבנו שזה מחזה קריאה על שני זוגות חברים, שאותם משחקים, מצד אחד, ליא קניג ואילן דר, ומצד אחר - יהודה אפרוני ואני", אומרת מרים זוהר, מהגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי.



בסוף זה לא נשאר מחזה קריאה.


"נכון. בהתחלה לקחנו את העניין כמין כיף כזה. לא בכל יום מזדמן לארבעה שחקנים ותיקים, שהם גם ידידים, לשחק יחד. אז התברר, די לשמחתנו, שצריך גם לעבוד. הבמאי הפך את מחזה הקריאה להצגה, וצריך ללמוד את התפקידים בעל פה. עובדה שההצגה רצה והקהל אוהב אותה. אולי זה לא במקרה. הדמויות בהצגה עוברות לפני הקהל חיים שלמים, כשהן מתקדמות מגיל לגיל ובסוף, כדרך הזקנים, גם מתות".




לא דורכת במקום


לאחר שזוהר ודר הפכו זה מכבר לזוג בימתי בבית ליסין ("מדליה להארי"), נזהר הבמאי הורוביץ לא לחזור על כך ("הוא בגד בי", היא אומרת בהומור השובב שלה על דר), והציב מולה בהצגה כבן זוגה את יהודה אפרוני, מי ששיחק איתה לראשונה בהבימה לפני 63 שנה בהצגת "מעשה בנסיך", מאת אברהם גולדפדן (שנתיים אחרי שנקלטה בהבימה כשחקנית עולה חדשה, והפכה עד מהרה לכוכבת, טורפת תפקידים ראשיים - יב"א). 



"יהודה שחקן נפלא ובן אדם מיוחד", היא מחמיאה. "רק חבל שהוא לא בקו הבריאות, מה שמאוד כואב לי, כי אני אוהבת את האיש הזה".



הייתה תחרות בינך לבין ליאן, או שאתן רק חברות?


"מה פתאום תחרות? אף פעם לא הייתי תחרותית. תמיד הייתי שחקנית שאהבה להיות הרבה עם המשפחה שלה, מה שהביא אותי לקחת חופשות מהתיאטרון כשבנותי היו קטנות".



בהצגה יש לא מעט הומור וגם לא מעט עצב, כפי שקורה לא אחת לזקנים. "זה כמו החיים שלנו", אומרת זוהר בנימה מפוכחת. "לכן, חשוב שגם צעירים יראו את ההצגה, זאת יכולה להיות חוויה בשבילם לראות איך זה להיות בגיל מבוגר".



גם בגילה המתקדם (85), שלא מונע ממנה להפגין על הבמה קלילות, זוהר לא דורכת במקום. כשבבית ליסין, תיאטרון הבית שלה אחרי שנותיה הממושכות בהבימה, היא נהנתה "להיחטף" על ידי הקאמרי. "לא יכולתי לסרב לדרור קרן, שכתב וביים את הצגת 'על האש'", היא מעידה. "הרי שיחקנו יחד בהצגת 'רעל ותחרה'. דרור התעקש שאשחק במחזה שלו, שעליו הוא קיבל, בצדק, את פרס מחזאי השנה. דרור ביים את ההצגה בצורה יפה ושמר עלינו שלא נגזים בשום דבר".



בתפקיד המשנה של הסבתא זוהר, היא גורמת לקהל התרגשות רבה. "אני משחקת את גיזלה, דמות מעניינת שעברה את השואה", היא מספרת על תפקידה ב"על האש". "כאן היא חיה בקיבוץ עם משפחתה, וקשורה באופן מיוחד לנכד שלה, שחזר מהמלחמה עם הלם קרב. אבישי מרידור, ילד מאוד נחמד בחיים, משחק אותו בכישרון רב. בכלל, בהצגה הזאת יש צירוף נפלא של שחקנים צעירים וותיקים, כשהצעירים נהדרים אחד-אחד, ויש לי איתם קשר יוצא מהכלל".


זוהר נהנית בהצגת "על האש", אבל לא מכחישה שברגע הראשון כמעט ויתרה על התענוג. "לכאורה, אם אני עוד מסוגלת לשחק בתפקידים ראשיים, אז מדוע ללכת על פחות?", היא שואלת. "בסיכומו של דבר, טוב שהשתכנעתי".



יש תפקיד שלא תסלחי לעצמך אם לא תשחקי בו?


"אף פעם לא הלכתי עם רשימת תפקידים שאני רוצה לשחק בהם. חשוב לי בגילי ליהנות מכל רגע על הבמה. זה מה שקובע".



לאחרונה כיכבת, לראשונה בקריירה, בתיאטרון יידישפיל בהצגה "מועדון האלמנות העליזות". יש לך מושג מה ההצגה הבאה שלך?


"מהקאמרי מדברים איתי על כל מיני מחזות. נחיה ונראה. אני מקווה שבקרוב אתחיל לעבוד על משהו. כל זמן שהראש עובד ויש תפקיד טוב, שחקן צריך להמשיך לעבוד בכל גיל. זה מה שמחזיק אותנו".



כאן תם, למעשה, הראיון עם זוהר. לפתע היא, שתמיד ברחה מפוליטיקה כמו מאש, שואלת: "על פוליטיקה אתה לא רוצה לדבר איתי?" לפני שאני מספיק להגיד ג'ק רובינסון, היא, כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת 87', פוצחת במונולוג מצמרר.




איך אפשר להתעלם מניצולי השואה



"אני מאוד מאוכזבת ממה שעושים בארץ לזקנים, בעיקר לניצולי השואה", מטיחה זוהר. "כמי שעברה מחנות בשואה והתנסתה ברעב, אני מבינה את הרעבים. שמעתי שהממשלה התנגדה לתוספת של 1,500 שקלים, או משהו כזה, לזקנים. אתה יודע איך הזקנים האלה חיים? לא כואב הלב? הרי יש בארץ כסף בשביל ניצולי השואה. מה זה שאי אפשר לשחרר אותו? מחכים שהאנשים האלה ימותו?



"בטלוויזיה, בכל ערוץ וערוץ, אני רואה שמבשלים בלי סוף, בעוד שיש אנשים שאין להם מה לבשל. איך זה קורה? מדוע יש פה אנשים בלי לב שגורמים לזה? איזו אטימות. איזה חוסר התחשבות. איך הם, בכנסת ובממשלה, מעלים לעצמם כל כמה חודשים את המשכורת, ולא מאפשרים תוספת של כמה גרושים למסכנים האלה? מה הקושי לשנות כמה חוקים בשביל זה?".



נראה לי שיכולת להצליח לא רע בפוליטיקה.


"הציעו לי בעבר, אבל אני כנראה לא יכולה להתעסק בפוליטיקה. אתה שומע כל יום - זה גנב, זה לקח, וזה יושב בבית סוהר. תסלח לי, איפה אנחנו חיים? במקום ללכת לפוליטיקה, אני משחקת ורוצה להיות על הבמה עד יומי האחרון".



עד יומך האחרון?


"כן, כמו ידידי שמוליק סגל, שהלך מאיתנו תוך כדי הופעה. רק חבל שזה קרה לו מוקדם מדי. אין מוות יותר יפה לשחקן. כל עוד אני עובדת ומשחקת, אני חיה".