אורי גבריאל פתח פרויקט מימון המונים למען מורשת יהודי ערב

פתח כמעט שנה עבדו אורי גבריאל וגילית יצחקי על המחזה "הבנות של אבא", הפותח צוהר לעולמם של יהודי עיראק ולעלייתם ארצה. היא כתבה, הוא ביים, ושניהם עבדו בהתנדבות. "ניסינו להכניס את המחזה לתיאטרון הרפרטוארי ולא הצלחנו, בטענה שהמחזה לא טוב מספיק", מספר גבריאל. "אני תמיד אומר שמחזה מקורי אף פעם לא טוב מספיק, כי צריך לעבוד עליו. לכן לקחתי את המחזה לידיים".

בעקבות הצלחת ההצגה והתגובות המרגשות, החליטו השניים להקים תיאטרון. "השחר" הם קראו לו - והגדירו אותו תיאטרון רב-תרבותי העוסק במורשת יהדות ערב. בימים אלו נמצא באוויר פרויקט הדסטארט לתמיכה בתיאטרון. נכון לכתיבת שורות אלו נאספו רק 24,905 שקלים מתוך 120,000 המבוקשים, ונותרו 32 ימים לסוף הפרויקט.

אורי, למה להקים תאטרון למורשת יהודי ארצות ערב?

"כדי להפנות את אור הזרקורים לתרבות שממנה הגיעו הורינו ולחברה שהקמנו כאן. אני בא ממשפחה שיצאה מעיראק ומכיר את כל הסיפורים. אלה חומרים שמעולם לא נגעו בהם בבמה התרבותית בארץ. מה גם שבהיותי שחקן בתחום כבר עשרות שנים, אני רואה שהחומרים שמדברים על בני עדות המזרח הם בדרך כלל סטריאוטיפיים ומעוותים, ומן הסתם צריך לתת מענה לאוכלוסייה שלמה שלא קיבלה מענה מבחינה תרבותית".

תיאטרון כזה לא יחזיר את המזרחים שוב לגטו?

"להפך. אנחנו רוצים לצאת מהגטו. זו כניסה לצורך יציאה. זה לדבר על דברים, להוציא אותם החוצה ולספר את הסיפורים. יש כאן דור חדש שלא יודע את מורשת הוריו ושלא יודע על המקום שבאו ממנו או על מה שעברו בתקומת המדינה. משרד החינוך לא נותן מענה - וגם משרד התרבות לא".

נראה שיש תהליך חדש כאן בארץ, עם התכנסה של ועדת ביטון והעלאת השיח המזרחי למודעות.
"זה רק יבריא את החברה, שאנשיה יכירו ויעריכו אלה את אלה, את עברם ומורשתם. אנחנו תיאטרון ישראלי מקורי לכל דבר, שבשלב זה שם זרקור על אוכלוסייה מסוימת. אנחנו לא באים רק לשבח ולרומם, אלא מראים גם את התחומים האפלים. 'השחר' הוא תיאטרון בגובה העיניים. לא תרבות נשגבה ונעלה, אלא כזאת שמדברת על העם בציון ועל החברה הישראלית, ולכן הצופים רואים את עצמם על הבמה ומתרגשים וכואבים את מה שהם מכירים".

כבוד המשפחה

הצופים שאהבו את "הבנות של אבא", יתחברו ודאי גם להצגה הבאה של התיאטרון: "המחוללת מטטארן". המחזה, שנכתב על פי סיפור מאת סלים פתאל, עוסק ביחסים בין אב לבתו שהגיעה לפרקה.

"המחזה מדבר על המסורת ועל הלחץ החברתי מסביב, על הכבוד ועל כבוד המשפחה", אומר גבריאל, שיביים אותו וישחק בו. "למרות העובדה שהרחקנו בו עד לתחילת המאה הקודמת, התופעה עדיין קיימת בסביבתנו ובתוך תוכנו, ולא נותנים לה מענה משפטי או חברתי".

"הבנות של אבא" היה המחזה הראשון שביימת. איך הרגשת בכובע החדש?

"עשיתי תיאטרון קהילתי בעבר, אבל זאת הפעם הראשונה ברמה מקצועית. המומחיות שלי היא לגעת בנימיה העדינים של הנפש האנושית. ככה אני רואה את זה. הבימוי היה לי טבעי מאוד, מה גם שהבאתי את הבסיס לתפאורה והמוזיקה. הכל כתוב במחזה. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להיענות למה שהוא דורש".

גבריאל מספר שהתיאטרון מתעתד להעניק במה ליוצרים צעירים ולמחזאוּת מקורית, וכבר כיום מתקיימות חזרות למופע "רוחות מן המזרח". "הכל תלוי בתקציב", אומר גבריאל. "מאחר שאנחנו פועלים רק שנה, אנחנו לא עומדים בקריטריונים של משרד התרבות לתמיכה בתיאטרון. זאת הסיבה שיצאנו עם פרויקט הדסטארט ופונים לציבור כדי לקבל את תמיכתו".

והעובדה שהתיאטרון מטפל בחומרים הנחשבים כיום לחמים אש?

"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. היה צריך להיות דגש על הנושא מאז ומעולם. כך היינו חוסכים הרבה עוגמת נפש, כפי שאפשר לראות אותה כעת. מי שחי ונולד כאן, צריך להרגיש שייך, וחוסר המענה התרבותי נותן תחושה שיש מי שלא נחשב, שהוא שולי ופריפריאלי. חייב שיהיה שוויון זהותי לכל האזרחים. לא משנה המוצא, המין, הגזע והדת".

איך שזה נראה כרגע, עוד חזון למועד.

"זו הסיבה שאנחנו לא יושבים, חוזים והוזים, אלא עושים משהו למען המטרה. אני מקווה שהציבור על כל גווניו יבין את המטרה הזו. השאיפה שלנו גדולה מאוד: להבריא את החברה".

כי נואשנו מהפוליטיקאים?

"כן. עם זאת, הפוליטיקאים הם המדינה - והמדינה שייכת לאזרחיה; היא צריכה לעשות את החישובים שלה ולהשקיע בתרבות, לא פחות מאשר בדברים אחרים. אנחנו אף פעם לא מגיעים לאידיאל שאנחנו רוצים, ולא נגיע לזה. הפוליטיקה תמיד תישאר מקצוע, והמקצוע הזה פרוץ לכל מיני מאכערים. יש הרבה אנשים טובים בפוליטיקה, שאני מכיר אותם אישית, ומאמין באמונה שלהם וברצון הטוב שלהם. יש כאלה עם כוונות טובות שעושים טעויות, אבל לפחות אי אפשר להגיד שהם מושחתים".

אז יש תקווה?

"יש תקווה, אם לא נרדמים. אם עושים משהו למענה. מה אפשר להגיד? אנחנו בביצה, את מוציאה רגל מצד אחד וטובעת מהצד השני, אבל זה עדיין לא אומר שאין תקווה. יש הרבה ליקויים, מחלות וסימפטומים שקצרה היריעה מלדבר עליהם".

כמו מה למשל?

"תראי מה קורה עם הקטע של השבת, לאן אנחנו מגיעים ומי תופס למי בביצים בארץ הזו. זה רק ילך ויידרדר. אני גר בפרדס כץ, שכונה במרכז הארץ שיש בה 40 אלף תושבים ומי ששולטת בה בפועל היא עיריית בני ברק, שמתנהלת על פי ההלכה ויש בה חרם בנושא תרבות. במשך 70 שנה לא הגיעה לכאן הצגה; לאנשים אין מודעות לנושא ואין שום דבר שיכול לגבש אותם כקהילה. לא בכדִי יש בשכונה פשע והידרדרות. זה כמו שדה שלא מטופח: צומחים בו קוצים.

"זה קורה מקום המדינה. החרדים היו לשון המאזניים בכל ממשלה שהייתה, כי אנחנו החילונים היינו רבים בינינו. אנחנו לא יודעים לשבת וליצור מדינה אחת שנוכל לחיות אתה בשלום. זה הולך ונעשה גרוע יותר, וזה בסיס לסחטנות. הדתיים קונים דירות של חילונים בשכונה, ועוד מעט הם יהיו רוב ויסגרו את השכונה בשבת, ואנשים שחייבים רכב יהיו חייבים לעזוב. טרנספר היא מילה קשה, אבל זה מה שקורה. זו מעברה אורבנית שבה אנשים מחכים לעזוב, אבל רובם במצב חברתי-כלכלי שלא מאפשר להם לעזוב".

ולמה אתה לא עוזב?
"מאותה סיבה".

במעמדך?
"כן. שלא לדבר על הסטריאוטיפ שגדלתי בצלו כשחקן, כשלא ניתנה לי ההזדמנות להוכיח את כישרוני. הייתי טוב לדברים מסוימים, ורק בשנים האחרונות אני יוצא לתפקידים מגוונים. אבל לא נגיד חבל על מה שהיה".

ומה יהיה?

"אני בדרך לאיטליה, להפקה בינלאומית ענקית ושמה 'מריה מגדלנה'. סיפור המסע של ישו דרך העיניים של מריה מגדלנה. אצא בעוד שבועיים לצילומים שיימשכו חודשיים וחצי. מיגאל הנאצי לפיליפוס הקדוש. פשוט אבסורד".

החיים מפתיעים.
"במיוחד במקצוע שלי".