"אני מציע: בואו נאהב. אם נאהב – זה הפתרון. זה הסיום האופטימי. אני מציע חיים. ואני מת על החיים ועל בני אדם. אין יותר אופטימי ממני. יש זייפנים ושקרנים ששרים שירים שמחים, אבל בפנים הם מסכנים ואומללים. אני מציע אמת, ואמת יש אחת: או חיבור ואהבה או מוות וסוף. ולא שאני איזה דלאי לאמה, אני לא מנסה להגיד משהו שאני יודע. אני הראשון שלא יודע לאהוב".



הדובר: ארקדי דוכין, שהוציא בחודש מרץ האחרון אלבום כפול, "לאהוב או למות" שמו, ועכשיו מעלה את "אהבה על המשקל": מופע תיאטרלי־קברטי חדש, שיושק בפסטיבל הפסנתר. "אני מספר במופע סיפורים מהילדות עד היום", הוא אומר על המופע. "קשה לבן אדם להחליט על עצמו שהוא מעניין מישהו, אבל אזרתי אומץ והחלטתי ללכת על זה. במופע אני לוקח את הקהל דרך תחנות בחיים שלי – הילדות ברוסיה, העלייה לארץ, הלהקה שאני ומיכה (שטרית) הקמנו וסיפורים נוספים שקשורים לשירים".



מאיפה זה נולד?
"מהצורך שלי להתקרב לקהל. זה מפגש עם הצד האחר, דרך תקשורת אחרת. זה צורך שנהיה לי בשנים האחרונות. אתה מגיע להופעה ומרגיש שהתקשורת שוברת קרח עם הקהל ומקרבת בינינו. מבחינתי זה פן בהתבגרות. יצא לי שם של מדוכא ומופנם, אבל הסיפורים מצחיקים, וזה שינוי שעברתי".



נראה לי שגם החברה הישראלית עברה שינוי כזה. חשוב לנו שהאמן יחבק ויאהב אותנו.
"אני חושב שזה הפך נורמה בגלל הריאליטי. לכל מתמודד בתחרות שירה, עוד לפני שאוהבים את המוזיקה שלו – מתחברים לסיפור שלו. ככה הקהל מרגיש שהוא מכיר טוב יותר את האמן. הריאליטי שלי הוא כזה. לדבר עם אנשים, שיכירו אותי".



הפעם, חוץ מהאהבה המתבקשת, הכנסת גם את המשקל לדיון.
"אני מדבר על המשקל ועל ההתמודדות שלי עם הפרעת האכילה, שעדיין קיימת. מדובר במלחמה בהתמכרות, וזה לא חייב להיות אוכל. כל אחד מכור למשהו: אלכוהול, סמים, סקס או טלוויזיה. אני משתף את הקהל בהפרעות אישיות שלי בצורה מצחיקה".



"לאהוב או למות" נקרא האלבום האחרון של דוכין, שהוציא לפני תשעה חודשים. "מבחינתי, 'לאהוב או למות', מספר עלינו, האנשים בשנות האלפיים", הוא אומר. "כל אחד בתוך עצמו. לא רואה דבר חוץ מעצמו. רצים מהבוקר עד הערב בסוג של ריאליטי של הישרדות, להספיק להרוויח, להוכיח, להרשים. לא עוצרים לרגע לנשום, לחשוב, לאהוב. כשהקדמה לא בדיוק מקדמת את הקשר הפשוט בינינו, אלא בדיוק ההפך, רק מנסה להצדיק את הפירוד. נדמה שנעשינו יותר חכמים, אבל רגשית נסתמנו לחלוטין. דוגמאות לא חסר, וזה לא תפקידי לחנך. אני בעצמי נגוע בכל אותן הפרעות של הזמן הזה. הילדים תקועים מול מסכים במקום לשחק אחד עם השני. אנשים לוקחים סמים להמריץ, או לשכוח. מחפשים תחליף לחוסר תכלית, חוסר רצון, חוסר כוח. בני האדם מסתתרים מאחורי הקדמה, אדישים, עייפים וזרים כל כך. המחשב הולך ומתפתח, בעוד הלב הולך ונסגר".



יותר מעשר שנים עבד דוכין על "לאהוב או למות", גונז את העבודה שוב ושוב, בתחושה שנכשל בניסיון להסביר את עצמו. בשורה התחתונה, האלבום לא הצליח מסחרית. "אף פעם לא אמרתי את זה, אבל אני חושב ש'לאהוב או למות' כל כך הקדים את זמנו, ככה שאני לא כועס על המוח המנוון של כולנו, שלא הצליח לעכל אותו בזמן אמת", הוא אומר.



אפשר להגיד שהחתרנות שבו לא הצליחה להיות יותר מקול קורא במדבר?
"אני לא חושב שהייתה שם חתרנות. זה היה ניסיון להגיד משהו, על רקע עידן שלא אוהב להקשיב לעומקים האלה. הספרים נעלמים מהעולם, כך גם הדיסקים והתקליטים. מאוד קל וזול להשיג מוזיקה. הרדיו מאוד רדוד וקשה לו לעכל דברים שקצת מאמצים את המוח. מצד אחד, נהיינו מאוד חכמים טכנולוגית, אבל הפכנו למטומטמים רגשית. אנשים לא יודעים ליצור קשר אינטימי, מפחדים, הופכים לזומבים. אמרתי אמת שקשה לאנשים להשלים איתה, ולכן האלבום לא הצליח. זה אלבום שניסה להגיד את האמת לאוזניים סתומות".



ארקדי דוכין – "אהבה על המשקל", 11.11, שישי, 20:30, מוזיאון תל אביב לאמנות