השם יבגני וכטנגוב אולי לא אומר הרבה לרבים מצופי התיאטרון בישראל, אבל עבור שחקני התיאטרון הלאומי הבימה מדובר באיש שבזכותו התיאטרון קיים. וכטנגוב, ממייסדי התיאטרון, היה שחקן ובמאי תיאטרון רוסי ממוצא ארמני, מתלמידיו של השחקן והבמאי הנודע קונסטנטין סטניסלבסקי. בביתו במוסקבה כונסה האסיפה המכוננת של תיאטרון הבימה ובה הודיעו באופן רשמי על הקמת התיאטרון.
100 שנה חלפו מאז, ולציון התאריך העגול והמכובד נסעו השחקן והבמאי שמואל עצמון־וירצר, ששיחק בהבימה 30 שנה, והשחקנית יבגניה דודינה, שמשחקת בתיאטרון כבר עשור, למקום שבו הכל התחיל - מוזיאון יבגני וכטנגוב במוסקבה.
"לאלה שהיו בהבימה בתקופתי לא היה יום שלא הוזכר השם של וכטנגוב", נזכר עצמון־וירצר. "היית נכנס לגרין רום (חדר השחקנים – ע"ל) והייתה תמונה גדולה שלו. רוחו הסתובבה שם, ואתה ייצגת רוח מיוחדת במינה. כדי להתקבל להבימה אז, היה צורך בהצהרת נאמנות, כמו שישנה שבועת הרופא".
בבית של וכטנגוב, שבו גר במשך ארבע שנים עד למותו ממחלה בשנת 1922, בהיותו בסך הכל בן 39, נדמה שהזמן עצר מלכת. אלמנתו, שהייתה אוצרת המוזיאון, השאירה את הבית בדיוק כפי שהיה, ועד למותה הדריכה תיירים בחדרי הבית, שמכל פינותיו אפשר לחוש את חדוות היצירה. כבר בכניסה לבית היה אפשר לראות את התרגשותם של שני השחקנים מישראל מעצם נוכחותם בבית. עצמון־וירצר, מייסד ומנהל תיאטרון היידישפיל, אמר כי כשהתהלך בין החדרים, הרגיש שהוא מייצג את העברית אך גם את היידיש ולכן ביקש מבעלה של דודינה, אבי בנימין, מלחין הבית של תיאטרון גשר, לנגן בפסנתר בזמן שהוא שר ביידיש, שפה שהוא מניח שלא נשמעה מעולם בין קירות הבית. "בשביל זה כדאי לחיות, בשביל זה כדאי לקום בבוקר", הוא אומר, "אני חושב שזה אחד מהשיאים שחוויתי בחיי, אני יכול להגיד שהיה לי המזל הזה יותר משהייתי מרוויח במפעל הפיס".
מה הרגשת כשנכנסת לבית?
"פתאום הרגשתי שמאחורי נמצאים יחד איתי, ואני אומר את זה ברצינות - רובינא ומסקין (חנה רובינא ואהרן מסקין, שחקני הבימה - ע"ל), כאילו אני מייצג אותם. אני לא יודע אם הם ביקרו בו, אבל התגלגלתי אחורה 100 שנה והתרגשתי מאוד".
וכטנגוב ביים את "נשף בראשית", ההצגה הראשונה שהציג התיאטרון עוד במוסקבה בשנת 1918. הקהל היהודי בעיר התלהב וכך גם הביקורות. על "היהודי הנצחי" החל לעבוד אבל נאלץ להפסיק בשל מחלתו ובהמשך שב לתיאטרון וביים את "הדיבוק" במשך שנתיים עד לעלייתו. הצגת הבכורה התקיימה בינואר 1922 ומיד זכתה להצלחה גדולה, ועד היום היא נחשבת לאחת ההצגות החשובות של הבימה. '"הדיבוק' מזוהה עם וכטנגוב", מסבירה דודינה, "הוא חלק בלתי נפרד מהתיאטרון הלאומי. כשאומרים הבימה מתכוונים לוכטנגוב, וכשאומרים וכטנגוב מתכוונים להבימה, כמו שאריה היה לגשר".
פעמיים כי טוב
דודוינה ועצמון־וירצר הרחיקו בחודש שעבר עד למוסקבה, כדי להכיר ולראות במו עיניהם את ההיסטוריה של התיאטרון. השניים הגיעו לעיר הגדולה באירופה במסגרת כנס לימוד FSU - שהוקם בידי איש הסוכנות היהודית חיים צ’סלר, עם סנדרה קאן ומיכאל צ’לנוב גם הוא מהסוכנות היהודית, בשנת 1980.מטרת הכנס הייתה להחיות את הקהילה והתרבות היהודית במדינות חבר העמים לשעבר, בישראל ובכל העולם. במסגרת לימוד FSU מתקיימים לאורך השנה מספר כנסים ברחבי העולם ובישראל בנושאים מגוונים, הכל נעשה בידי קבוצות מתנדבים למעט ענייני ביטחון, הסעדה ולוגיסטיקה.
כאמור, כנס לימוד FSU האחרון התקיים בחודש שעבר במוסקבה, בצל המתיחות הגוברת בין רוסיה לארצות הברית. לכנס, שהיה האירוע היהודי הגדול ביותר במדינה, הגיעו למעלה מ־2,000 משתתפים מהקהילה היהודית ברוסיה, ובמהלכו צוינו 100 שנה להקמת התיאטרון הלאומי הבימה.
"אני התקבלתי להבימה אחרי שביליתי שלוש שנים בתיאטרון האהל", מספר עצמון־וירצר, המשמש כיום כיו"ר המכון הבינלאומי לשימור תרבות היידיש והלדינו ויו"ר המכון לקידום תיאטרון יהודי. "לא היו לי אף פעם שאיפות להיות שחקן, והיום בדיעבד אני מאושר שעשיתי את זה, כי אני לא יודע איך הייתי מסתדר עם הדברים אחרת".
בשנת 1953 חיפשו חבר הנהלת הבימה שרגא פרידמן והבמאי צבי פרידלנד שחקנים חדשים. לאחר שראו את עצמון־וירצר מופיע בתיאטרון האהל, הזמינו אותו למבחן קבלה. "אני לא דחפתי את עצמי, אלא דחפו אותי", מדגיש עצמון־וירצר, "אבל זו הייתה הזדמנות והרמתי אותה. באתי להבימה ביום שלישי, ומאז אני מתחיל כל דבר ביום שלישי, כי כתוב בתנ"ך פעמיים כי טוב. עשיתי שני מונולוגים ואז ברטונוב, שהיה המורה שלי לדיקציה (יהושע ברטונוב, שחקן תיאטרון ומוותיקי הבימה - ע"ל), אמר לי 'אתה רואה את ארון הקודש בתפאורה? תתעטף בטלית ותוציא את ספר התורה'. זה היה לי מוזר, אבל היות ואני מכיר את זה מהבית, כי כילד בגיל שש הייתי רוקד עם ספר תורה בשמחת תורה, ניגשתי ועשיתי את זה. בסוף שמעתי את הקול העמוק של מסקין: 'התקבלת'. שאלתי אותם למה? והסבירו לי שהם מחפשים צעירים שיודעים התנהלות יהודית, כי ב'הדיבוק' צריך לדעת לרקוד עם ספר תורה ולהתעטף בטלית".
עצמון־וירצר שיחק בהבימה מ־1953 ועד 1958, שבסיומן "הבימה עזבה אותי" כדבריו, וזאת משום שפיטרו בתיאטרון את השחקנים הצעירים שלא קיבלו
קביעות, ותקופה נוספת מ־1968 ועד 1993, עת החליט לעזוב בעצמו.
עד ששב לבימת הבימה, הקים עצמון-וירצר את "זווית", התיאטרון האוונגרדי הראשון בארץ, ועשור לאחר מכן, כששר החינוך והתרבות זלמן ארן רצה לצרף את "זווית" להבימה, מצא עצמו עצמון־וירצר חוזר בשנית לתיאטרון שסילק אותו. "זו הייתה תקופה די קשה מבחינה אמנותית, כי התחרות הייתה גדולה", הוא מספר, "שיחקתי שם עשרות תפקידים גדולים וגם ביימתי, אבל זו הייתה תקופה קשה מבחינת פרנסה. גדולתו של הבימה הייתה לא רק בתוצאות האמנותיות, אלא גם בכך שהצליח במשך עשרות שנים להחזיק את היצירה המשותפת של כל אגפי התיאטרון. בעיני זו יצירה משותפת של כולם - השחקנים, המלבישים - זו אמנות טוטאלית, שמחזיקה בתוכה את כל המוזיקה, תנועה, ארכיטקטורה, לבוש. בשביל להפוך את זה ליצירה מאוחדת צריך להקה מיוחדת, ולצערי, היום אני רואה שהדבר הזה קיים במעט מקומות".
"היום בונים את התיאטראות על כוכבים בדיוק כמו הטלוויזיה. אותי לימדו שכוכב לבד נשאר לבד, כוכב חכם צריך כוכבים קטנים בשבילו ואז רואים גם אותו. זה גם עזר לי, האמונה הזאת עזרה לי להקים תיאטרון שאף אחד לא האמין, כולל אני, שיצליח. הבימה הייתה של קידוש העברית, הלכו לראות שם הצגות מבלי שידעו עברית אבל הבינו את הנשמה של השחקנים וזה תרם רבות לחיזוק השפה וככה אני מאמין היום בתרבות היידיש. בניגוד לזה שרבים מאויביה מצפים ממנה שתמות, השפה והתרבות הזאת תמשיך להיות במקביל לתרבות היהודית".
חלום של תפקיד
אף שדודינה נמצאת כבר עשר שנים על במות הבימה, רבים עדיין מזהים אותה כשחקנית תיאטרון גשר, שהיא נמנית עם חלוציו. "המעבר לא היה קל, אבל שום דבר חדש לא קל", היא אומרת, "לעבור תיאטרון זה כמו לעבור מדינה, כי תיאטרון זו מדינה בפני עצמה, אבל אני כבר עברתי קליטה. היה לי מזל גדול שלצדי היה בן אדם רגיש כמו אילן (אילן רונן, ששימש כמנהל האמנותי עד לפני שנה - ע"ל), שעזר לי".
במהלך הביקור במוזיאון, התיישבה דודינה על הפסנתר של וכטנגוב והחלה לנגן כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם עבורה. היא ריגשה את כל הנוכחים במקום ולא פחות מזה, את עצמה. "מצד אחד זה מרגש מאוד להיות בבית בו התחיל תיאטרון הבימה ומצד שני, התחושה היא כאילו חזרתי הביתה", אמרה בסיום הביקור. "החדר הקטן הזה, אתה נוגע ברהיטים, בשולחן ששם אולי נכתבו ההערות שלו, ששם הכל התחיל. התחושה היא שחזרתי הביתה, ככה גם הרגשתי כשהגעתי לתיאטרון".
דודינה, שמשחקת כיום ב"שלוש אחיות", הגיעה להבימה בעקבות ההצגה "אנה קרנינה" שביים רונן. "זו הייתה ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון הלאומי, ואני לא יכולה להתלונן על הרפרטואר שלי", היא אומרת בחיוך. "הכל היה מאתגר בהבימה, וזה לא משנה כמה זמן אתה משחק, כל פעם שאתה מתחיל דבר חדש, אתה מרגיש שאתה לא יודע כלום ומתחיל הכל מההתחלה".
התרגשת לשחק בתיאטרון הלאומי?
"היו הרבה דברים להתרגש מהם, אבל לא היה מקום להתרגש מזה שזה התיאטרון הלאומי".
יש תפקידים ספציפיים שאת רוצה עוד לשחק?
"בטח יש לי, אבל אני לא אספר. בקולנוע וגם בתיאטרון אני חולמת על כל מיני תפקידים אבל חשוב לי יותר מי יביים אותי, אני אף פעם לא לבד בעסק הזה".
עוד חמש שנים תהיי בהבימה?
"אי אפשר לדעת, החיים יכולים להפתיע".