פרולוג
שני אנשים יושבים על ספסל ברחוב נקי, מטופח וריק ברובע היוקרה בוורלי הילס שבלוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית.
השניים נחתו לפני כמה שעות בטיסה ישירה ומתישה מישראל ובקושי הצליחו להחליף בגדים. מכיוון שלשניהם זו הפעם הראשונה שבה הם נמצאים בחלק הזה של העולם, ומכיוון שאין להם מושג מה המרחק והזמן הנדרשים להגיע מהמלון אל היעד, ומכיוון שהשנה היא 1989 ומילים כמו ווייז או ג'י־פי־אס טרם נולדו, הזמינו השניים מונית והגיעו ליעדם כשעתיים לפני המועד שבו נקבעה להם הפגישה. זו שבגללה הגיעו לכאן.
השניים מחליטים לברר איפה יש כאן איזה בית קפה בסביבה. אבל את מי אפשר לשאול? ברחוב אין אנשים. אף אחד לא הולך ברגל בשכונת הווילות היוקרתית הזו. אין גם בתי קפה. גם לא סופרמרקט או מכולת ולא מזנון מהיר או פיצוחייה. בכלל אין חנויות או בתי עסק ברחוב המטופח הזה. אז הם מוצאים את הספסל הבודד בשולי הרחוב ומתיישבים עליו ומתפללים שלא תעבור איזו ניידת ושוטרים יקפצו ממנה. לך תסביר להם שאתה הגעת לפני כמה שעות מישראל. שאחד מכם הוא מפיק והשני הוא מחזאי ושהקדמתם לפגישה ואתם מחכים כאן כי לא סופרים פה הולכי רגל.
המפיק והמחזאי קמים מהספסל 15 דקות לפני השעה היעודה, מגיעים לפתח הבית, ממתינים ומצלצלים בדיוק בשעה ארבע. כשהדלת נפתחת, מופיע איש רזה וחייכן בשיער ארוך ומושחר מאוד. "שלום", הוא אומר, ובזה הוא שחרר את כל אוצר המילים שלו בעברית.
ואני, הפרובינציאלי הקרתני שלא יכול לעצור את ההתרגשות, משחרר קריאת התפעלות בנוסח: "וואו, איזה בית!". "כן. זה אחד הבתים היפים בהוליווד. קניתי אותו מגראוצ'ו מרקס", אומר המלחין של "משימה בלתי אפשרית". ככה התחיל המסע שלי אל המחזמר "קול נדרי" עם לאלו שיפרין, המוזיקאי הבינלאומי המפורסם.
תמונה ראשונה
היה נא מצליח דרכי
אשר אנוכי עומד לבקש
רחמים עלי ועל שולחי
ונא אל תפשיעם בחטאותי
ואל תחייבם בעוונותי...
ואל יבושו בי
ואל אבוש בם
וקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל
ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים
ומעורב בדעת עם הבריות
ותגער בשטן לבל ישטינני
(תפילה לפני מוסף ראש השנה ויום הכיפורים)
יואל דוד סטרשונסקי לוינזון, שזכה בכינוי "האברך מווילנה", היה חזן בן חזן שלאחר מות אביו, כשהיה רק בן 14, התמנה תחתיו לחזן בבית הכנסת הגדול בעיר הולדתו. למרות ההצלחה הרבה שלה זכה, הוא שקע בדיכאונות עמוקים. ילדיו שנפטרו זה אחר זה העמיקו את מחלת הדיכאון שלו. בשלב מסוים הוא עזב את וילנה ואת משפחתו והתחיל להופיע בהצלחה באופרה של ורשה, שם הגיעה אליו הבשורה המרה שאחרון ילדיו נפטר גם הוא. הוא אושפז בבית מחסה לחולי נפש בוורשה, שם נפטר והוא בן 34.
הסיפור האמיתי הזה הדליק את הדמיון של יוצרים לא מעטים. למשל, הסרט "זמר הג'ז" שיצא ב־1927 ונחשב לסרט המדבר והמזמר הראשון. 12 שנה אחריו הופק ביידיש הסרט "דעם וילנער שטעט חזן", שהתבסס על סיפור חייו של האברך מווילנה בכיכובו של מוישה אוישר, מגדולי החזנים של התקופה. ב־1980 ניסה הזמר ניל דיימונד להתמודד עם הדמות בסרט רב־תקציב ועם לורנס אוליבייה בתפקיד אביו הרב. הסרט קיבל ביקורות איומות ונעלם מהר מהמסכים. מה שנשאר ממנו הוא שיר הנושא שכתב דיימונד, היהודי מברוקלין, עם ז'ילבר בקו מדרום צרפת, ושמכר למעלה ממיליון עותקים.
בהתחלה הם רוצים אותך
אחר כך הם רוצחים אותך
ולפתע אתה מוצא את עצמך
נלחם בסערה אשר מולך
אתנחתא
נחום בייטל ואני היינו חברים טובים הרבה שנים. כל כך הרבה שנים, אפילו עוד לפני שהוא התחבר לדודו פישר והפך להיות המנהל האישי שלו, ולפני התהילה שבה זכה דודו פישר ב"עלובי החיים". כשאני אומר שחלק מידידי הם דתיים, אני מתכוון בעיקר אליהם. דודו הביא את הסיפור על יואל דוד סטרשונסקי. זה היה חלום שלו. להעלות את המחזמר על החזן הווילנאי. נחום הביא את הרעיון לתיאטרון הקאמרי. עודד פלדמן, המנהל, שאל אותי מי אני רוצה שילחין.
ליאונרד ברנשטיין, עניתי. סתם כי לא האמנתי.
אז הם פנו אליו. הוא התנצל ואמר שהוא אפילו לא יקרא את המחזה כדי שאני לא אחשוב שהוא קרא ולכן הוא מסרב. לדבריו, מכיוון שמחזות הזמר שכתב אחרי "סיפור הפרברים" לא הצליחו אפילו לגרד את ההצלחה שלו, החליט שהוא לא כותב יותר מחזות זמר. הוא אמר לנו ככה כנראה משום שכבר היה חולה והסתיר מכולם את מחלתו. אבל, הוא אמר, יש מוזיקאי נפלא בארצות הברית. הוא יהודי יליד ארגנטינה. הוא כתב בין השאר את המוזיקה ל"משימה בלתי אפשרית" ול"הארי המזוהם" ושמו לאלו שיפרין.
אם יש פה עוד מישהו שגדל וצמח בשנים שלי והאזין כמוני למוזיקה, אז כנראה שגם הוא נדלק כמו רבים בני גילי על האלבום "רצח המרקיז דה סאד", שיצא בשנת 1966 והפך להיות אלבום הפולחן שלנו. מי שכתב את היצירה הממכרת הזו היה לאלו שיפרין.
התקשרנו אליו. הוא נענה מיד. אמר שמתאים לו שנגיע בשבוע הבא. אז נחום ואני עלינו על מטוס ונחתנו על הספסל בבוורלי הילס.
תמונה שנייה
הגיחות שלי לבוורלי הילס הפכו לעניין שגרתי. לאלו שיפרין החליט שלא יאה למחזאי שכותב איתו מחזמר לגור במלון שבו הייתי, אז עברתי למלון של ידוענים ששכן לא רחוק מהשכונה שבה הוא גר. עבדנו בסטודיו שלו בחצר ביתו. סטודיו שיכול היה לאכלס בארץ לפחות שלוש משפחות חסרות דיור. לאט־לאט למדתי עד כמה חשובה הפוזה בהוליווד. אתה אוכל במסעדה שבה אוכלים כולם. אתה דואג להיות מוזמן לטקסים ולהקרנות בכורה שבהם נראים כולם. אבל לאלו שיפרין התייחס לזה כאל מטלה שצריך למלא. הוא נשאר ארגנטינאי שניתק את היחסים עם מוזיקאי ברזילאי מאוד מפורסם וידוע, בגלל מריבה איומה שפרצה ביניהם כשצפו ביחד במשחק כדורגל בין נבחרת ארגנטינה לנבחרת ברזיל. הארגנטינאים ניצחו, הברזילאי כעס והחברות נגמרה.
פעם, כשהגענו לכתיבת הסצינה של ראש השנה בעיירה, הוא מיהר להפגין את יהדותו.
"אני זוכר. אני זוכר. זה החג שאוכלים בו מצות". הוא צהל.
עם אמא שלו דיברתי ביידיש. דבר שהקנה לי את רוב המניות לדעתי.
כשיצאנו להפסקת צהריים, הייתה עולה ומתרוממת דלת המוסך ומגלה את שלל המכוניות שלו ושל דונה אשתו.
בפעם הראשונה כשדודו פישר ראה את זה, הוא עמד שם בפה פעור כמו ילד בחנות צעצועים.
"לאלו, אפשר לנסוע ברולס רויס?", הוא שאל.
"ברולס רויס לארוחת צהריים?", תמה הקומפוזיטור ומיד השתלטה עליו הרוח הדרום אמריקאית, "קדימה. בואו ניסע ברולס רויס. אתה רוצה לנהוג?", שאל את דודו. או שהוא לא שאל ואני רק מדמיין מה דודו קיווה שהוא ישאל.
כשהגעתי אליו לבדי כעבור כמה שבועות וכשיצאנו להפסקת הצהריים וכשעמדנו מול צי המכוניות הוא שאל: "נו, דודו הזמין כבר את הרולס רויס שהוא כל כך אוהב?".
מה שיצא לי בתגובה זה בערך: "דודו? רולס רויס? בישראל? אי אפשר".
"אבל למה אי אפשר? הוא הרי כוכב!".
לך תסביר מה זה כוכב בישראל לאיש שבמשך שנים בכל ערב משודר ברחבי ארצות הברית אות הפתיחה שהוא הלחין לחדשות איי־בי־סי. בזכות האות הוא גרף כבר מאות מיליוני דולרים שהפכו אותו ואת ילדיו ונכדיו וניניו למשוחררים מכל דאגת פרנסה. אני לא חטטן. הוא בעצמו אמר לי.
תמונה שלישית
כל המילים מתוך הספר
כבר הפכו גחלים בתוך האפר...
כל המילים שבאיגרת
כבר עייפו מלצאת שוב אל הדרך...
כמו האור שנלכד בין השקיעות
כמו מחוג שעוצר את השעות
כמו הזמן שמוחה את הדמעות.
עד מאוד. אט מאוד.
לפעמים זה אני ולא אני הוא.
מכתבים נכתבים ולא יגיעו.
ואני עוד אשאל
ואני לא אחדל
ואחכה לו למכתב...
אחרי עבודת הכתיבה, הליהוק והחזרות, עלה המחזמר "קול נדרי" בביצוע קונצרטנטי בהיכל התרבות בתל אביב. לאלו שיפרין בכבודו ובעצמו הגיע כדי לנצח על שתי ההופעות הראשונות. רוב הכרטיסים נמכרו מראש. ואז לפתע, כשהכל נראה היה כל כך מבטיח, הגיעו הסקאדים של סדאם חוסיין. האולמות הוחשכו. האנשים נכנסו לחדרים האטומים. ואנחנו הפכנו להיות מאלה שנפגעו פגיעה ישירה מהסקאדים.
אפילוג
שואלים כל השנים למה לא מעלים מחדש. אין לזה תשובה אחת. לי יש תשובה שמכילה את כל התשובות. זו טראומה, ואף אחד לא רוצה לחזור לטראומה שלו. כדי לצאת מהסיפור הזה פגוע כמה שפחות, ניסיתי להשאיר מאחורי את כל הזיכרונות והתקוות והחלומות. לשכוח את השנים שהקדשתי רק לדבר אחד ועסקתי רק בדבר אחד. ב"קול נדרי".
אז למה אני חוזר לזה דווקא היום? כי גיליתי ביומן שלי שב־21 ביוני מלאו 85 שנים ללאלו שיפרין. אין לי מושג מה איתו. אני יודע שעדיין הוא מקפיד להוציא אלבום חדש בכל שנה כדי להישאר בעניינים. ככה הוא אמר לי פעם.
אף על פי שכבר הרבה שנים אנחנו לא בקשר, אני תמיד אזכור לו את התקופה שבה עבדנו ביחד, כשבכל פעם שסיימנו לעבוד על שיר, הוא היה מניף את ידיו ושואג: ."WE ARE IN THE BUSINESS!"
ציפור דקת מקור
בחוץ תרעד מקור
אם אין לה בית חם...
ילדי עיניו עצם.
וכשהקיץ שוב
אלינו שוב ישוב
ציפור דקת מקור
אליך, בני, תחזור.