תמונה ראשונה
ביום קיץ חם אחד של שנת 1965 עלתה על הבמה באולם פיקוד הנח"ל נערה קצוצת שיער בחולצת פרחים צבעונית.
מה את עושה? שאל אותה אחד הבוחנים.
שרה, ענתה הנערה.
נו, אז תשירי.
אז היא שרה.
נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן.
נועה הייתה כמו אגל של טל.
חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת
תלשה עלעל עלעל
כן או לא, כן או לא
אלף שירים ושיר, נועה
כן או לא עלעלי
כן או לא או אולי
(נעמי שמר)
מיד היה ברור שהתשובה היא כן בלי לא או אולי, כי הבוחנים נותרו פעורי פה. חלק מהם כבר ראו יותר מנבחן או שניים בחייהם. במאי הפזמונים דני ליטאי, שניסה לשדר הבעה של שוויון נפש, שאל אותה: "יש לך עוד משהו?", ואיצ'ה, קצין החינוך, לחש לו: "מה אתה צריך עוד משהו, זה לא ברור?".
"ברור שברור", ענה לו דני, "אבל בא לי לשמוע אותה עוד".
ואז היא שרה קורל של באך. כשנטע, האקורדיוניסט של הלהקה, ניסה להצטרף בנגינה, היא הפסיקה אותו. "אתה מפריע", העזה הנבחנת הצעירה להגיד למלווה הוותיק. גם הפעם נותרו הפיות פעורים.
"איפה למדת לרקוד כל כך יפה?", שאל אפרים קישון בהומור ההונגרי שלו.
"הנה אשתי", לחש מפקד הלהקה לחברו כוכב הלהקה.
את יודעת שבלהקת הנח"ל גם הכוכבים סוחבים את התפאורה? שאל טופול, כוכב הכוכבים של הלהקה לדורותיה.
יופי, יש לנו סולנית לשיר החדש של תרצה אתר ואלונה טוראל, לחש בקול צרוד יאיר רוזנבלום, המדריך המוזיקלי הטרי.
כעבור כמה חדשים, כש"מהנח"ל באהבה", תוכניתה ה־19 של להקת הנח"ל, כבשה את הקהל, והשירים את המצעדים, קרה מהפך נוסף.
לראשונה הציגו מגישי תוכניות המוזיקה את שולה וטוביה מלהקת הנח"ל כמבצעי השיר "אחד חולמני". עד אז לא נהגו לציין את שמותיהם של הסולנים בשירי הלהקה.
הו מדרכה כחלחלת,
פנס וקיר אבן יפה.
איזו תמונה נהדרת:
פינה של רחוב. בית קפה.
חלומות שקיומם חזק מן העולם
ושלוותם של החיים הדוהרים אל קץ...
איי, נתקלתי בעץ
אוי, איזה לא נורמלי
יש לי חבר אידיוט.
כזה קצת מבולבלי
כזה שנתקל בקירות.
אחד כזה מין טושטוש
כזה מין חולמני.
תמיד מהר יטוס־טוס
תמיד הוא כזה עצבני
(תרצה אתר)
תמונה שנייה
לכל המְצרים יכולנו וגברנו
מכל המְצרים יצאנו עם איתן.
עברנו את תש"ח. גם את סיני עברנו.
אנחנו נעבור במְצרי טיראן
את כל המְצרים אשר סגרו עלינו
אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן.
באגרופי ענק, בהולם לבבנו
אנחנו נעבור במְצרי טיראן
אנחנו נעבור בחושך ובאור
בדגל כחול־לבן
במְצרי טיראן
(יחיאל מוהר)
בפתחו של מפרץ אילת נמצאים מצרי טיראן, שמקשרים בין המפרץ לבין ים סוף. ב־23.5.67 הודיע גמאל עבד אל־נאצר, שאנחנו קראנו לו הרודן המצרי, על חסימתם.
"אם ישראל לא תגיב על סגירת המצרים, לא יהיה כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה של ישראל", הכריז ראש אמ"ן האלוף אהרן יריב, "מדינות ערב יפרשו את חולשתה של ישראל כהזדמנות מצוינת להתנכל לביטחונה ולעצם קיומה".
החלו ימי המתח וההמתנה. כולם גויסו למילואים. להקת הנח"ל, שהייתה בעיצומן של חזרות על תוכניתה "הנחלאים באים", נטשה את אולם החזרות אשר בפיקוד הנח"ל ברחוב יפת ביפו ויצאה דרומה, למקום שבו רוכזו החיילים. "לא אגדה, רעַי, לא אגדה, רעי / ולא חלום עובר / הנה מול הר סיני, הנה מול הר סיני / הסנה הסנה בוער", הם שרו את השיר של להקת הנח"ל שנכתב יותר מעשור קודם לכן, במבצע סיני.
והם שרו גם שירים חדשים שעדיין עבדו עליהם בחזרות.
גשם גשם, בוא
גשם גשם, שובה
כבר אביב והגבעות
כולן ירוק בוער
גשם גשם, בוא
גשם גשם, שובה,
גשם, שוב מן היערות
הרחוקים מהר
(תרצה אתר)
באמצע השיר, לפני מאות חיילים בקיבוץ גבולות שבנגב, נאלצו חברי הלהקה להפסיק את ההופעה. הפקודה ניתנה. המלחמה פרצה. החיילים יצאו אל דרך ששת הימים. אנחנו נחזור לכאן ולהופעה, הבטיחו אלה לאלה.
את ימי המלחמה עשתה הלהקה עם הלוחמים. נעמי שמר הצטרפה אליהם. כשנודע שהצנחנים הגיעו לכותל המערבי, מיהרה נעמי לרשום על פתק בחורשה באל־עריש את הבית הנוסף של "ירושלים של זהב". כשרק התחילה לשיר "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה", פרצו החיילים בשאגות שמחה מחרישות אוזניים ובמחיאות כפיים רועמות. נעמי שמר הפסיקה לשיר ואמרה להם בקול חנוק מדמעות: "זו אני שצריכה למחוא לכם כפיים, כי יותר קל לשנות שיר מאשר לשנות עיר".
הלהקה והחיילים חזרו לקיבוץ גבולות בשיאו של הניצחון הגדול ההוא. כששולה התחילה לשיר "נרהיבה עוז לקרוא לגשם כי ישוב", פרצו החיילים בקריאות "שולה! שולה!". הם סיפרו שהשיר הזה ליווה אותם בקרב. לכל מטח של יריות הם היו מוסיפים את הקריאה "גשם גשם, בוא".
שמור עליו בתוך האפר והפיח
בענן אבק אי שם.
שמור עליו היטב בין עזה לרפיח
ובירושלים גם
כל החיילים כבדי התרמילים
ישובו לבסיס עם אור.
ואני עד חושך
אחכה לי פה ש־
החייל שלי יחזור.
מישהו שומר בלילה
על החיילים
הוא ודאי ישגיח גם
על החייל שלי
(נעמי שמר)
תמונה שלישית
האורחים עוד לא הגיעו
הכלות לא מוכנות
את הקרח לא הביאו
לא הוציאו שולחנות
החשמל בכלל עוד לא בסדר
הנה מוצי רץ כבר לתקן.
איפה מוצי?
איפה מוצי?
הוא צריך היום להתחתן.
(לאה נאור)
ארבעה חדשים אחרי מלחמת ששת הימים התחתנו שולה והמפקד שלה מהלהקה, זה שאמר כבר אז בבחינה שלה "הנה אשתי". החתונה נערכה על הדשא בנהלל, כפר הולדתה.
וכמו בכל החתונות במושב, כל שכנה קיבלה פתק שבו נכתב מה היא צריכה להכין. שולחנות ארוכים הוצבו, ומפות לבנות נפרשו. הוקמה גם במה, כי הרבה אורחים היו אמורים להופיע עליה. גם להקת הנח"ל כמובן, מה שהכפיל ושילש את כמות האורחים מהעמק, שהשמועה הגיעה אליהם.
לפתע, בלי שום הכנה, החל לרדת גשם ששטף את המפות והעיף את הצלחות ואת כל המנות שעליהן.
בדרך לנהלל החליק הרכב עם כמה מחברי הלהקה, והם בילו את הלילה בחדר המיון של בית החולים רמב"ם במקום בחתונה.
"אפילו השמיים בוכים", אמרה אם החתן ובכך הביעה את דעתה על הנישואים. אגב, עם השנים היא התרגלה, וכשהשלימה אחרי 30 שנה, היא נאלצה להתרגל לגירושים.
כל מי שהיה בחתונה ההיא לא שוכח. אבל הוא זוכר גם את ההופעה הבלתי נשכחת של להקת הנח"ל עם הכוכבת בבגדי הכלה, שנערכה ברגע שהגשם חדל.
בלילה שכזה נוצץ הטל בעשב
ואת בשמלתך הלבנה.
בלילה שכזה אני איני תופסת
כיצד אפשר שלא להיכנע.
בלילה שכזה את חג כלולותינו
נחוג שלא כדת ושלא כדין
חופה של כוכבים נפרשת מעלינו
ורק אנחנו שנינו כאן עדים
בלילה שכזה, בלילה שכזה
אהבנו זה את זו וזו את זה.
מה פלא שאהוב אהבנו זו את זה
בלילה שכזה. בלילה שכזה
(נעמי שמר)
אפילוג
מחר תחגוג שולה חן את יום הולדתה ה־70 עם משפחתה הקרובה. גם אני אהיה שם. אני לא מאמין שיש צורך בגילוי נאות, אבל אם כן, אז היא האמא של ילדי והסבתא של נכדי ואהבת נעורי וחברת חיי.
האמת, אני אגיד לה, האמת ששנים ניסיתי לדמיין אותך בת 40, 50, 60. מודה שאל 70 אפילו הדמיון שלי לא העז להפליג.
כשהשתחררת מהצבא, היית תיכוניסטית שגנבה את ההצגה במחזמר "איי לייק מייק".
שנתיים אחר כך היית נערה בת 16 תמימה ומאוהבת במחזמר "פנטסטי" בהבימה.
אחר כך היית נערת פרחים זרוקה במחזמר "קרחת".
והיית כבר אמא כששרת את שירי תנועות הנוער.
ואמא לשניים כשהיית נערה מושבניקית שחולמת על החייל שלה בסרט "חמש חמש".
התפקידים לא נתנו לך להתבגר. ואלה שהתאהבו בך בלהקת הנח"ל לא הסכימו שתתבגרי, כי הם מתעקשים לשמר דרכך את הנעורים שלהם.
וככה השנים חלפו והשאירו אותך נערה פעורת עיניים עם קול צעיר, חזק ובוטח. הקול הכי ישראלי, אמרה פעם מישהי ששנינו אהבנו מאוד.
והנה ככה פתאום הגיע השבעים.
ואת יודעת מה? זה לא כל כך נורא.
זה אפילו די נעים.
ואם אני עדיין אוהב אותך
כשאת בת שבעים.
אז כנראה שאולי בכל זאת
יש אלוהים...
פתאום לשמש יש זהב.
פתאום הים רחב רחב.
בעיני הילדים אורות קטנים.
פתאום היה לי טוב כל כך.
(אריק איינשטיין)