עידן אלתרמן על הפציעה שכמעט שיתקה אותו ומאבקו לקנאביס רפואי

אנחנו פותחים את הראיון בצהרי היום בבית קפה השכונתי בכיכר מילאנו, בסמוך למקום מגוריו של השחקן, הקומיקאי והבדרן עידן אלתרמן, כשבמקביל מגיעים עדכונים שוטפים על הטבח האכזרי בלאס וגאס. אלתרמן, שהשכים מאוחר, מתעדכן בחדשות בטלפון הנייד, מזדעזע מהתמונות הקשות ומאשים את התקשורת.

"לתקשורת יש הרבה אחריות על אלימות בפועל", הוא אומר. "היא לא מפעילה שיקול דעת או חושים אחראיים. אנחנו נמצאים בעולם שבו העיתונאים הופכים להיות על גבול הסנאף והצהוב, וזה מחייב רגולציה. זו מין חרב פיפיות, כי התקשורת באה לשקף את האלימות שקיימת בעולם שלנו, והאלימות המדווחת מזינה עוד אלימות. התקשורת צריכה להפעיל צנזורה ולמנן את מה שהיא חושפת".

"לא כולם צריכים לראות תיעודים קשים מהסוג הזה. זה משהו שמחלחל לחברה שלנו, לילדים שלנו, ואין שום פיקוח. זה פשוט חורה לי. אני מרגיש שהילדים שלנו חשופים לדברים נוראיים. פעם חדשות יצאו לציבור עם יותר אחריות חברתית, ולא מתוך שיקולים של תחרות בין גופי השידור ומי משיג בלעדיות. אני, למשל, לא מרשה לעצמי לראות את הדברים האלה".

אלתרמן, שחוגג היום את יום הולדתו ה־46, מציין בימים אלה גם 25 שנות קריירה עשירה. הוא אומנם לא מככב כיום הרבה על המסכים כמו בעבר, עם הסיטקום המצליח "החיים זה לא הכל", אבל לוח הזמנים שלו לא פחות צפוף.

בין היתר, הוא מעלה מופע משותף עם השותף הנצחי, הקומיקאי והשחקן אבי גרייניק; יש לו מופע מוזיקלי עצמאי שלו שנקרא "אלט שיפט"; יש לו תוכנית בשם "חדשות מהעבר" עם מירי נבו בטלוויזיה החינוכית; יש לו תוכנית רדיו; הוא לוקח חלק במופע מחווה לדיוויד בואי, שבו הוא מנגן בגיטרה ובפסנתר לצד השחקן אלון נוימן; הוא חלק מהפרויקט "ענן על מקל" - דיסק ילדים עם ירדן בר כוכבא שהפך להצלחה גדולה; ומאז אוגוסט האחרון הוא משתתף בגרסה הישראלית של המחזמר "היירספריי", שירוץ גם בחג הסוכות במשכן לאמנויות הבמה ובמשכן האופרה, שם משחק אלתרמן לצד איציק כהן, טלי אורן, משי קלינשטיין ואחרים.

"אני לא טאלנט של טלוויזיה, אני יותר שחקן ואיש במה בשנים האחרונות", הוא אומר כעת. "אני פחות על המסך וזה לא חסר לי, ואני אומר את זה בזהירות כי גרייניק ואני היינו שמחים כמובן לקבל הצעות מגניבות. אני רוצה לחזור לעשות דברים כיפיים בטלוויזיה, אבל מצד שני המסך הקטן לא חסר לי כי אני ערב־ערב על במה, 25 פעמים בחודש.

“’היירספריי’ זה קאלט היסטרי גם בחו”ל, ועוסק בגזענות של שחורים ולבנים בבולטימור, שזה דומה למה שקורה בארץ שלנו”, מוסיף אלתרמן. “אנחנו חיים בחברה שלא פתוחה לקבל את השונה והאחר. יש לנו מספיק דברים לתקן בעצמנו כחברה, והמחזמר גורם לקהל לצאת בתחושה שהגיע הזמן לשינוי. הרבה זמן לא עשיתי משהו שיוצר כזה באזז וזוכה לשבחים ולביקורות מהללות. זה מחזמר לכל למשפחה, ויש בו שירים כל כך כיפיים".

"זה פרויקט החלומות של המפיק מאור מימון, ובכל פעם אנחנו מזכירים לעצמנו כמה הוא עשה דבר שלא ייאמן, כשמכיסו הפרטי השקיע ולקח סיכון כי הוא רצה שאנשים יחוו את האקסטזה בארץ. בסוף ההצגה כל הקהל, ללא יוצא מן הכלל, עומד על הרגליים, רוקד ושר. זה נורא ספיריטואלי וזה עובד על המקומות הרוחניים של הנפש, שבהם הכל אפשרי”.

מתברר שאתה גם כוכב ילדים גדול. כשהבן שלי, טומי בן ה־7, שמע שאני עומדת לראיין אותך, הוא מיד צעק ‘’יקי קקי’”, דמות שאתה מגלם בסדרת הילדים “בית הכלבים”.
“אני לא כוכב ילדים, אני לא ממותג ככוכב ילדים ואני ממש רחוק מזה. אני שמח להופיע מול הדור הצעיר, אבל אני מתנגד למילה ‘כוכב’. אני לא סובל את המושג הזה. אני הכי נגיש לאנשים ברחוב, לא כותבים עלי ברכילות ואני לא הולך להשקות. כיף שיש לי השפעה ישירה על אנשים שאומרים לי שגדלו עלי. גם לי יש כאלה, כמו מוני מושונוב ושלמה בראבא שהערצתי אותם כילד”.

מסע מחוף לחוף
אלתרמן נולד וגדל בחיפה. הוא אב לשניים ונשוי לעו"ד מיה פרי־אלתרמן. הוא החל את דרכו האמנותית ב־1992, עם המופע המשותף שלו ושל גרייניק "ילדים סורגים לאלוהים", ועד מהרה השניים הפכו לצמד קאלט מצליח והשתתפו בתוכנית "פלטפוס" בערוץ הטלוויזיה החינוכית ובתוכנית "כוכבי השכונה" בערוץ 2. במקביל, אלתרמן כבש את כל בימות התיאטראות ושיחק בשלל הצגות וסרטים. בשנת 2001 החל לככב על המסך בקומדיית המצבים המצליחה "החיים זה לא הכל" מבית הזכיינית רשת, לצד אבי קושניר. התוכנית שודרה כעשר שנים ברציפות. כמו כן, אלתרמן הנחה תוכניות והשתתף בשלל סדרות כגון "עושים צחוק", "של מי השורה הזאת", "צחוק מעבודה", "שבוע סוף", "נשואים פלוס", והיריעה עוד קצרה מלהכיל.

כשאתה מביט בכל הקריירה המפוארת שלך, מה ההיילייט מבחינתך?
"ללא ספק, הזוגיות עם אבי גרייניק, כיום ובעבר הרחוק. היא ללא ספק השיא של הקריירה שלי. הפכנו לקונצנזוס. להופעה שלי ושל אבי באים שלושה דורות שונים, ילדים ובני נוער, הורים שגדלו עלינו ואפילו הסבא והסבתא. כבר שלוש שנים שאני ואבי עורכים מופע בידור משותף, מופע שני למופע הראשון שלנו 'ילדים סורגים לאלוהים', שרץ בעבר כעשר שנים, עם דמויות של פעם ואיפה הן היום, מהתקופה של נווה חמציצים. יש לנו בחודש הבא, לראשונה בחיינו, מסע הופעות בקהילה היהודית בארצות הברית, מחוף לחוף, בשבעה יעדים שונים, כולל קנדה. זה עומד להיות קריעה ותענוג גדול. במקביל, אני ואבי עובדים על דברים נוספים ומתכננים לעשות טלוויזיה ומחזמר מצחיק".

ועדיין פספסתם הזדמנות ענקית כשסירבתם להשתתף כצמד ב"ארץ נהדרת".
"'ארץ נהדרת' זו התוכנית הכי טובה שהייתה פה אי פעם, פסגת הסאטירה וההומור. יש פה את מולי שגב שמצליח יותר מעשור לשמור על עדכניות, וזה קשה להחזיק משהו ששומר על רלוונטיות. פעם זה הציק לי שוויתרתי על ההזדמנות, אבל כיום אין לי שום בעיה לא להיות חלק מזה. אני מסתכל ומעריך את העבודה שלהם".

פסק זמן באמצע החיים
לנוכח ניסיון העבר, רבים מהאמנים בישראל נמנעים מלשתף את הציבור בדעותיהם הפוליטיות, אך בתור בנה של המשפטנית רחל אלתרמן, מי שהייתה ממייסדי מפלגת מרצ ופעילה בשלום עכשיו, אלתרמן אינו חושש.

“יש דברים שאני לא מתבייש בהם", הוא מודה. "אני בצד השמאלי של המפה הפוליטית. אף אמן או ידוען לא צריך להתבייש בדעותיו. בבחירות האחרונות הצבעתי למרצ. אני לא אכנס לרזולציה של מה צריך לעשות או להיות, כי אין לי כלים והבנה בשביל להתיימר לדעת מה נכון ומה צריך, וזה תמיד גם יוצא עילג, אפילו אם זה בא מאנשים אינטליגנטים. אבל אני מאז ומעולם מצביע שמאל וגדלתי בבית שמאלני, ואני חושב שצריכים לעשות צעדים מרחיקי לכת תמורת שינוי הקיפאון שיש פה כבר שנים".

אז אני יכולה להניח מה עמדתך לגבי פעילותה של שרת התרבות שלנו, מירי רגב.
"דווקא יש לי חיבה מראש לנשים בעמדות מפתח כמו רגב, בעולם שבו ההגמוניה נשלטת על ידי גברים. אני מוריד בפניה את הכובע כי היא הרבה יותר חכמה ממה שמייחסים לה מתנגדיה השמאלנים. הבעיה היא שהניסיון שלה לצבור קולות להמשך דרכה הפוליטית הוא ילדותי ומכעיס. היא עושה הפרד ומשול. זו האג'נדה הברורה של ביבי ושרה, שגם היא לוקה בה. היא אף פעם לא תנסה להבין את הצד שהיא לא חלק ממנו. גם נתניהו משסע הרבה יותר מאשר מלכד ומאחד. היא יודעת להשתמש בתקשורת בצורה גאונית. היא אומרת המון דברים שהיא יודעת שימשכו אש ויודעת שיגרמו לעוד אנשים להעריץ אותה. היא גאונת תקשורת, אבל נבחרת ציבור בעייתית".

מה דעתך על המתקפה שלה על הסרט "פוקסטרוט"?
"בלי קשר לחברות שלי עם ליאור אשכנזי ובלי קשר לכך שעדיין לא ראיתי את הסרט, מירי רגב לא מבינה משהו מאוד פשוט: אמנות לא צריכה לייצג מדינה, אמנות זאת פרשנות של היוצר. גם אם הסרט אנטי־ישראלי כפי שהיא טוענת, היא מפספסת דבר חשוב: הסרט שמגיע מישראל זוכה להצלחה בעולם, ואומרים ש'פוקסטרוט' הולך להפיל את החמישייה של האוסקר הזר. הוא כנראה יהפוך לסרט מאוד מדובר, וזה הישג. רגב לא מבינה שברגע שתהיה ועדה שאומרת: 'זה כן, זה לא', אז נגמרה האמנות. היא לא יכולה להחליט בשביל הציבור איזו אמנות הוא יקבל מהיוצרים ואיזו לא. כמו שכספי הציבור מגיעים לסרטים כמו 'גט' שמבקר את הדת ואת השמרנות במוסד הרבנות, אז יש גם 'פוקסטרוט'".

אם מדברים על יצירה, בין שלל היצירות שלך יש אחת שונה ומיוחדת: תמונות שאתה מעלה לרשתות, ובהן אתה נראה עומד על הראש במקומות שונים ברחבי העולם.
"אני עומד על הראש מגיל צעיר. זה תמיד עשה לי טוב לנפש. אבל השטות של לעשות את זה במקומות שונים בעולם ולתעד את זה - התחילה רק לאחרונה. הצטלמתי עומד על הראש בלי ידיים בכל מקום בעולם: בחומה בסין, באמסטרדם, ברייכסטאג בברלין, בפריז ועוד. אבל הפסקתי. אני כבר לא עומד יותר על הראש כי עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך. יש לי פריצות דיסק, וזה גרם לי ללחץ בצוואר. עברתי לאחרונה ניתוח לא פשוט, ויש לי עכשיו טיטניום בצוואר", הוא אומר ומצביע על צלקת ארוכה בצווארו.

עברת ניתוח מסוכן בצוואר כי עמדת על הראש?
"התחלתי להרגיש נימול בידיים, ובבדיקת האם־אר־איי מצאו שיש לי פריצת דיסק רצינית שיוצרת לחץ על עמוד השדרה. הבנתי שאם אני לא אעבור ניתוח בהקדם, אני אחמיר את הנזק עד לדרגת נכות ואפילו שיתוק. לא הייתה לי ברירה. לנזק בעמוד השדרה הייתה סכנה ממשית של נכות. אגב, איך את עם תמונות קשות?" שואל אלתרמן ושולף את הנייד כדי להראות לי תמונות משלבי הניתוח וההחלמה.

"פחדתי מוות לפני הניתוח", מודה אלתרמן. "לא פחדתי מהסכנות של השיתוק, פחדתי מהצלקת, ולמזלי דווקא אומרים לי שזה סקסי. פחדתי שזה ישפיע לי על מיתרי הקול. שבוע אחרי הניתוח לא יכולתי לדבר בכלל. היו לי גם כאבי תופת. זה פאקינג ניתוח של עמוד השדרה שבו חותכים לי את הצוואר ליד מיתרי הקול. למרות שהניתוח מסובך, מפחיד ולא פשוט להחלים ממנו, הוא גם אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים. הייתי חודשיים בבית עם צווארון, סביב האנשים האהובים עליי, עם זמן פנוי. ראיתי סדרות בבינג'. לקחתי פסק זמן באמצע החיים".

עשית לעצמך נזק שהיה יכול להסתיים בנכות.
"לפני כמה זמן חברה טובה שלחה לי ראיון של ברוס ספרינגסטין שמספר שעבר בדיוק אותו ניתוח, והיו לי דמעות בעיניים. הוא עבר אותו דבר, ואצלו זה קרה מהנהוני ראש על הבמה עם הגיטרה. זה דפק לו את הצוואר. גם הוא עבר קיבוע ועבר את אותו הניתוח, והתרגשתי לקרוא את זה".

איך אתה מרגיש היום?
"היום אני לא סובל מזה יותר. מדי פעם יש לי נימולים באצבעות בלילה, אבל פחות מבעבר. אני שמח שעשיתי את הניתוח הזה, כי נזק בחוט השדרה הוא בלתי הפיך. אני עובד עכשיו על לקבל קנאביס רפואי כי זה עוזר לי".

אתה מעשן קנאביס?
"אני מעשן פה ושם, ואני בעד לגליזציה של סמים קלים מסוג קנאביס. אני חושב שאלכוהול מסוכן הרבה יותר מקנאביס. אני נמצא בתחום שבו הרבה מעשנים סביבי ואיתי. קנאביס, מעבר לשימוש הרפואי הנפלא שלו, גורם לאנשים שחיים בעולם אלים להיות הרבה פחות אלימים והופך אנשים לאוהבי אדם. זו סגולה לאיזון בחיים האינטנסיביים הללו. בלי קשר למצב הרפואי, שימוש בקנאביס עוזר לאנשים להיות אנשי עבודה ומשפחה טובים יותר. אדם זקוק לאסקפיזם מסוים, ועדיף שזה יקרה עם קנאביס, שגורם לאנשים לחייך, להיות אוהבים יותר וטובים יותר. וזה בלי להתעכב על העובדה שזה הופך אותנו לקצת עצלנים".

מקושש אבהות
את יום הולדתו, שכאמור חל היום לפי התאריך העברי, אלתרמן חגג אמש לפי התאריך הלועזי, עם חברים בהופעת סטנד־אפ בזאפה הרצליה. "יש לי מסורת ארוכת שנים שאני נורא נהנה ממנה: להופיע ביום ההולדת שלי ולתרום את כל הכסף לתנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו'", הוא מספר. "היום, בערב החג, אני אחגוג בסוכה עם חברים על הגג שלי".

מי האושפיזין שתרצה לארח?
"המשפחה שלי, חברים, אנשים מצחיקים, אנשים שאוהבים מוזיקה".

ואוהבי קנאביס.
"ברור, למה לא".

לפתע אלתרמן קם מהכיסא, נעמד מולי ואומר: "את יכולה לעשות לי טובה?"

"מה?" אני משיבה מופתעת.

"אני רוצה חיבוק", הוא מותיר אותי המומה. בלי להבין בכלל, אני שולחת ידיים לאוויר לתנועת חיבוק מאולתרת, והוא מחמיץ פרצוף ואומר: "לא, לא, תקומי, חיבוק כמו שצריך". אז אני מוצאת את עצמי נעמדת על שתי רגליי ומחבקת אדם שפגשתי לראשונה בחיי רק לפני שעתיים בחיבוק דוב חזק. בעודי מנסה לעכל מה קרה כרגע, אלתרמן מסביר שהוא "אדם חבקן", ונעים לו איתי בראיון.

ומה עם אשתך, היא לא תקנא?
"אשתי מיה תקנא?", מגחך אלתרמן. "ממש לא. אנחנו נשואים כבר יותר מ־20 שנה וסומכים אחד על השני. אשתי עורכת דין בהסתדרות, היא לא אוהבת שמדברים עליה והיא שונה ממני בכל מה שקשור בפרטיות. התאהבתי בצחוק שלה, יש לה את הצחוק הכי מתגלגל וממכר בעולם. עד היום זה הדבר שהכי מפעים אותי בה, כל פעם מחדש".

איזה מין אבא אתה?
"בתי שירה היא בת 13, ואני מקושש את המקומות שבהם אני עדיין מרגיש שאני אבא שלה. אני מרגיש שאני פחות ופחות על תקן האבהות. אין דיסטנס, אין גבולות. היא כמו החברה הכי טובה בעולם. זאת אהבה מטורפת. היא גם רקדנית מורעלת. בני אורי, בכיתה ב', הוא מצחיק בטירוף. הוא שחקן אדיר ויש בו ניצוצות אהבה למוזיקה".

תעודד את ילדיך להמשיך בדרכך המקצועית?
"אם זה מה שהם רוצים לעשות, אז ברור שכן. אני לא יכול לסבול הורים מהמקצוע שאומרים שלא ייתנו לילדים לעבוד בתחום. שילכו, שיעשו מה שטוב להם בחיים".

בלי שאשאל, ענית אם אתה מסופק מהעבודה.
"אני מסופק מאוד מהמקצוע ולא הייתי יכול לעשות שום דבר אחר. אני בר־מזל לעבוד בתחום הזה. אגב ילדים”, הוא מביט בשעון ועוצר הכל, “אני חייב לסיים עכשיו ולקחת את אורי מחבר. יש לנו מספיק חומר, לא? רק תעשי לי טובה, זה יום ההולדת שלי. שאני לא אתבאס כשאראה את הכתבה מאיזו כותרת רעה שיצאה מהקשרה”.