ש לי הרגשה שבעונה הקרובה בתיאטרון נזכה לראות לא מעט מחזורים למחזות שכבר הוצגו בעבר. כעת מגיע להבימה תורו של "מיכאל קולהאס", מחזה מאת ג'יימס סונדרס, המבוסס על סיפור קצר מאת היינריך פון קלייסט, שיצא לאור ב־1810. המחזה כבר הוצג בתיאטרון הקאמרי ב־1986 בבימויו של אילן רונן, האחראי לבימוי גם בגרסה הנוכחית. האם זה מוצדק? תלוי את מי שואלים.
בתום צפייה בגרסה העכשווית של המחזה, המסקנה המתבקשת היא שמדובר בהצגה חשובה, המאפשרת לצופים להזדהות עם דמותו של קולהאס, בשעה שהוא יוצא נגד הממשל וטוען כי השלטון אומנם נבחר, אך ההנהגה לא עושה מאומה עבור אזרחיה. זהו משפט רלוונטי ואקטואלי למדי במציאות חיינו העכורה, שבה משתיקים עוד ועוד קולות שלא תומכים בדעת הרוב, וההנהגה עושה הכל כדי לטאטא מתחת לשטיח דעות שנויות במחלוקת.
עלילת המחזה מתארת את סיפורו של קולהאס, סוחר סוסים גרמני ישר דרך, שבדרכו לשוק הוחרמו סוסיו המשובחים בכוח ובאופן לא חוקי. מאותו רגע הוא יוצא למסע נקמה בשחיתות הנוראה, שפשתה במדינה שאדישה לסבלו.
דבריו של רונן בתוכנייה (שבהם הוא מזכיר גם את משפטו של אלאור אזריה, שעסק בסוגיית הקוד המוסרי של צה"ל בלחימה בטרור), מדגישים את רצונו להרים הצגה פוליטית, בימים של סתימת פיות ואיום ממשי על חופש הביטוי. זה לא עניין של מה בכך, בשעה שהמשטר מתערב בתכנים המוצגים בתיאטרון.
העיבוד הנוכחי של רונן מאפשר לו ליצור מרכיבים תיאטרליים מתקופות שונות: שימוש במסכות; מסך קולנוע עם ערפל; שירת מקהלה; מרכיבים שיוצרים מעמד תיאטרלי מעניין ומוצלח.
רונן מנצל את התפאורה היפה שעיצבה רות דר, את התאורה המדויקת של זיו וולשין ואת המוזיקה של דן הנדלסמן, כדי לבנות תמונות יפות בתוך מערכת הכוללת אור וחושך.
רונן גם מוציא ביצועים אמינים וחריפים מצוות השחקנים, הכולל, בין השאר, את נורמן עיסא בתפקיד הראשי, תומר שרון ונמרוד דגן. ואכן עיסא, שחקן משכמו ומעלה, בונה כאן דמות מרתקת וחזקה - עוד סיבה המצדיקה את העלאת המחזה מחדש.