עשור למות פולי - ריקי גל: "לכל קומיקאי יש גם את ההפך הקיצוני"

ריקי גל: "בחיים שלנו יחד, למדתי שלכל קומיקאי יש גם את ההפך הקיצוני"
"אני חייבת לו זיכרון נצחי לתחילת הדרך שלי. התחתנתי איתו כשרק השתחררתי מהצבא, והוא זה שמימן את ההקלטה הראשונה של השיר הראשון שהוצאתי, שנקרא 'השמש היא האור של העולם'. במופע החדש שלי, שנקרא 'ריקי גל אינטימית', אני מספרת על שלושת הבעלים שלי, וכמובן הראשון ביניהם הוא פולי.

הכרנו כמו שמכירים תל־אביביים, בקפה 'פינתי' הידוע. היה מפגש אמנים בימי שישי והכרנו שם. זו הייתה חוויה של ליפול לגוב האריות. כל שבוע בבית שלנו היו המפגשים עם הגדולים ביותר במקצוע הזה: אריק איינשטיין, אורי זוהר, יהונתן גפן, אסי דיין, דורי בן זאב, וכולם היו מגעים אלינו הביתה למפגשים שבועיים, כולל הקרנות פרטיות של סרטים שהיו מדי שבוע באולם קולנוע שכולם שכרו יחד. זו הייתה תקופת לימודים מאוד גדולה עבורי.

אהבתי אותו מאוד־מאוד־מאוד, גם אחרי שהתגרשנו אהבתי אותו. גם היום אני אוהבת אותו. נכון שכולנו מכירים אותו כאדם מצחיק. אני יכולה להגיד לך שבחיים הפרטיים האינטימיים שלנו יחד, למדתי שלכל קומיקאי יש גם את ההפך הקיצוני: החששות, הדאגה, פחדים, פחדי קיום חזקים, פחדים ממחלות. אולי זה מה שככה מקפיץ את האנשים האלו להצחיק כל כך.הוא היה קומיקאי, בחסד עליון, שחקן בחסד עליון, ברמות שלא הכרנו כאן, שחקן בכל רמ"ח איבריו, לא יודעת אם הצלחנו להכיר את הצדדים הדרמטיים שלו. הוא היה קפדן מאוד, פרפקציוניסט שאפשר היה ללמוד מכל ניואנס קטן שלו".

גברי בנאי עם ישראל (פולי) פוליאקוב. במחנה,אבי שמחוני

גברי בנאי: "מפעם לפעם יש לי חשק למערכון קאמבק, שם הוא חסר לי במיוחד"
"יש לי הכי הרבה שעות פולי: אני מכיר אותו מלהקת הנח"ל, דרך התרנגולים ועד 36 שנים בגשש. הוא היה כישרון בלתי רגיל. אני לא חושב שיש היום בדרנים מסוגו ובקנה מידה כזה. הוא היה שחקן יוצא מן הכלל ובדרן יוצא מן הכלל. הוא חסר לי, הוא היה חלק גדול מהחיים שלי. אני חולם עליו עד היום הרבה פעמים: על הגשש, למשל, על זה שאנחנו עושים מערכון ופתאום אני רואה שהוא לא אומר את הטקסט הנכון ואז אני נבהל.

אמרתי באזכרה שלו ביום שישי שהוא היה איש מעמיק, למרות שלא ראו עליו, גם כשעבד על תפקיד אבל גם קרא ספרים, וגם בחינוך ילדיו. הוא הרי היה היפוכונדר. אז אם אמרו לי לקחת כדור ושאלתי אותו מה זה בדיוק, הוא היה אומר לי 'חכה למחר'. ואז היה נכנס, קורא אנציקלופדיות כדי לדעת ממה מורכב הכדור ומעדכן אותי. הילדים היו גאוות חייו, בעיקר החינוך שלהם. לא הכירו אותו ככזה - הכירו אותו כמצחיקן, אבל הוא היה הרבה יותר מהצ'ופצ'יק של הקומקום.

החלטנו להפסיק עם הגשש בשנת 2000, החלטה צודקת, כי לא רצינו שיגידו 'חבל, זה לא מה שהיה פעם'. פרשנו בשיא, ואני חושב שעשינו בשכל. ובכל זאת, מפעם לפעם יש לי חשק לעשות מערכון קאמבק, ושם הוא חסר לי במיוחד".

מיקי קם: “עיניים של ילד שאוהב לצלצל בפעמון ולברוח"
"הוא היה איש קסום, אין לי מילה אחרת להגדיר אותו. קסם של בן אדם, טוב, רגיש בצורה בלתי רגילה, עם עיניים מלאות סקרנות. היו לו עיניים של ילד שאוהב לצלצל בפעמון ולברוח. אבל הוא היה גם איש מאוד חרדתי, הוא היה חרד למשפחה שלו, לילדים שלו, כל הזמן דואג, והוא היה היפוכונדר לא קטן. תמיד היו לו תרופות בתיק. אם חלילה מצאת את עצמך באיזה מצב בעייתי, היית יכול לפנות אליו. חבר טוב.

בצילומים של 'גבעת חלפון אינה עונה' הייתה סצינה שבה היינו צריכים להתנשק. אנחנו התחלנו להתנשק, אני ילדה בת 21, הוא בוגר ממני בכמה שנים, אסי דיין אומר 'קאט' ופולי מסתכל עלי ואומר לי: 'את עז סקסית'. וככה חייתי כל החיים, עם תחושה שאני סקסית, אבל גם עז. לימים, פגשתי אותו בהצגה 'משפחת ישראלי' בתיאטרון חיפה. אמרתי לו 'פולי, אתה זוכר את הנשיקה שלנו?', והוא ענה לי עם המבטא שלו 'אם אני זוכר...?', שאלתי אותו 'למה קראת לי עז סקסית?', הוא צחק נורא ואמר לי 'לא שמעת, אמרתי לך 'איזו סקסית'. זה סיפור מצחיק נורא.

שיחקתי איתו על הבמה ב'משפחת ישראלי', הוא היה מאלתר והייתי רואה את אותו הזיק בעיניים. יש שם סצינה שבה אני מגישה פיתות במערכה השנייה, והפיתות מונחות מאחורי הקלעים כל הזמן הזה, אבל הן פיתות והן מתנהגות כמו פיתות ומתייבשות. במערכה השנייה הכנסתי אותן, הוא לקח אחת מהן והיא נפלה על הרצפה והתנפצה, ופולי כמו פולי, לא יכול להמשיך ככה כאילו לא קרה כלום, אז הוא אומר עם המבטא הזה שלו 'איפה עשית אותן? בחוג לקרמיקה?'. אני לא זוכרת את עצמי צורחת מצחוק כמו בפעם הזו. אפילו ברחתי מהבמה כדי לסדר את הנשימה שלי".

שלישיית הגשש החיוור. צילום: במחנה,אבי שמחוני

דן שילון: "הכרתי אותו באמצעות חבר כיתה, ומאז לא נפרדו דרכינו”
"פולי, מעל ומעבר לכל מה שעשינו ביחד היה חבר, אפילו חבר קרוב. ליוויתי אותו מאז שהשתחררנו מצה"ל. הוא היה בלהקת הנח"ל, אני הייתי ב'צבא של ממש'. הכרתי אותו באמצעות חבר כיתה ומאז לא נפרדו דרכינו. ליוויתי אותו ב'תרנגולים', בחזרות, בהופעות, בגשש החיוור. לאט לאט נכנסתי לשפת הגשש, עד כדי כך שכשהיינו פעם במסיבה עם פולי וגברי - הם הקפידו תמיד לא להופיע במסיבות, אבל באותה הפעם הם הסכימו והיה חסר שייקה - לקחו אותי להופיע איתם בתור שייקה.

עוד בערוץ הראשון כשהייתי מנהל החדשות, קשרתי אותם למשדר סיקור הבחירות של 77' וביקשתי מיוסי בנאי לכתוב להם שיר שנראה בהפסקה הראשונה, בין הדיווחים על קלפיות המדגם. יוסי כתב את 'עובדים עלינו', יאיר רוזנבלום כתב את המוזיקה והקליטו את זה שבוע לפני הבחירות. בסופו של דבר, מפני שזו הייתה שנת המהפך וזו הייתה רעידת אדמה, במקום שנשדר את זה ב־11 בלילה, יצא ששידרנו את זה ב־3 בלילה.

אחר כך הם הופיעו ב'מעגל'. היה קשה מאוד לשכנע את פשנל לאפשר את ההופעות שלהם בטלוויזיה, כי הוא הקפיד על כך שהם יישמרו להופעות של הקהל. הוא פחד שהטלוויזיה תפגע במכירות הכרטיסים. אבל הוא והם נכנעו לפחות שלוש או ארבע פעמים, כולל פעם אחת עם ראש הממשלה יצחק רבין".

חנן גולדבלט: "הוא הבן אדם הכי אמיתי שהכרתי, הכי כן, הכי טוב לב שהכרתי"
"פולי ואני נפגשנו בגיל 14 בכפר הירוק. לא ידענו שיש לנו את הכישורים שיש לנו, זה נודע לנו אחר כך. זה קרה לגמרי במקרה. הוא עשה שמח אצלו בחדר ואני עשיתי שמח אצלי בחדר, ושידכו אותנו. בכפר הירוק היה משהו שנקרא 'תוכנית 10', ואנחנו באופן קבוע היינו נותנים את התוכנית שלנו. את החומר שלנו כולם הכירו בעל פה אחרי שנה.

הלכנו יחד לבחינות ללהקת הנח"ל והתקבלנו. אחר כך לא חשבנו שיש לנו כישרון. אחרי שראינו את אורי זוהר וחיים טופול, אמרנו 'זה נחמד להעביר ככה את הצבא'. הקמנו את להקת 'התרנגולים' כדי שנוכל לאסוף כסף ולקנות משק, ולעשות את מה שלמדנו בכפר הירוק. פתאום גילינו שאנחנו מופיעים ונותנים לנו כסף, גילינו שכבר יש לנו מקצוע ואנחנו יכולים לחיות מזה, ולא צריך להיות חקלאים. במשך השנים פולי היה אומר 'אני בכלל לא צריך את כל זה, תן לי גבעה עם ברז ואני מסתדר'.

בתום להקת 'התרנגולים' אני הלכתי ל'רביעיית מועדון התיאטרון', ופולי נשאר עם 'התרנגולים תוכנית ב'', שמתוכה יצאו הגשש. מה שפשנל הגדול רצה זה להקים רביעייה חדשה, במקום רביעיית המועדון שהלכה והזדקנה, ואני הייתי צריך להיות אחד מהרביעייה, אבל הייתי בחו"ל, אז הם הקימו את שלישיית הגשש.

בתקופה של הצבא וגם אחריה, פולי גר איתי באותו הבניין בגורדון 4, ממש על שפת הים. זה היה בניין בן שלוש קומות. הוא גר עם אמא שלו ואחותו, ואני גרתי למעלה, בחדר כביסה שהסבו אותו לחדר, והגג היה המרפסת שלי. הייתי יורד לארוחות בוקר אצלו, היינו כמו משפחה.

אני לא חושב שעוד יש כאלו אנשים, ואם יש אז לא רבים. הוא הבן אדם הכי אמיתי שהכרתי, הכי כן שהכרתי, הכי טוב לב שהכרתי. הוא לא היה מסוגל לעשות רע לאדם, אפילו אם לא סבל אותו. אני לא זוכר שהוא רב עם מישהו. הוא היה בן אדם נדיב עם חוש הומור, חבר בשעת צרה. הוא לא זז ממני לרגע וטיפל בי, לא כמו אח, כמו אבא. זה לא רק לי, הוא היה אדם כזה, באמת נדיר. אמרתי לו את זה בחייו: 'אי אפשר איתך, אתה כזה טוב', והוא היה אומר 'עזוב, בחייך, זה לא נכון'. הוא היה אדם צנוע שאף פעם לא השוויץ, לא בכסף ולא בכישרון".

יהורם גאון: “כולם, בלי יוצא מן הכלל, אהבו לאהוב אותו"
"הייתי איתו בלהקת הנח"ל תקופה ארוכה, וגם ב'תרנגולים'. אני חושב שבעולם הזה של במה, של הופעות, התחרות היא עצומה והיא מולידה כל מיני תחושות שנובעות מהתחרות הזו. חוסר פרגון וחוסר הערכה הם בטבעו של המקצוע. קשה לי לחשוב על עוד מישהו חוץ מפולי שכולם, בלי יוצא מן הכלל, אהבו לאהוב.

אני לא מעלה בדעתי אדם אחד שעל אף כל התחרות הזו, היה לו משהו נגד פולי, כי הוא היה מהמפרגנים הגדולים, הוא היה פרטנר יוצא מן הכלל. כולם - בדגש על כולם - אהבו אותו.

דבר שני, הוא היה שחקן קומי מהמשובחים שיש לנו בארץ. אני חושב ששחקן קומי, יש לו הכלים הטובים ביותר לשחק גם דרמה. ראיתי אותו בהצגות דרמטיות והוא היה נהדר. לפולי היה כישרון בלתי מוגבל. האבידה שלו היא מהאבידות הגדולות שהיו לעולם הבמה בארץ".

מוטי גלעדי: “הוא היה אהוב ודמות נערצת. חבל לכולנו, הפסדנו בגדול”
"היו לי שתי חוויות איתו שחרוטות במוחי ובלבי: הייתה לי זכות לעבוד איתו במופע שהוא ביים לגדי יגיל ולי, 'המוסד לבידוח לאומי'. המפגש היצירתי השני שלנו היה במופע מיוחד לזכרו של פשנל, בהיכל התרבות בראשון לציון. הוא ואני יצרנו את המופע הזה, אני כתבתי ויחד ביימנו, וזו הייתה חוויה מלבבת בפני עצמה.

עוד חוויה שמעלה חיוך על פניי: הוא היה היפוכונדר והיה מגיע בבוקר ושולף קופסה עם כדורים, ומרצה לנו מה כל כדור עושה ולמה הוא תורם ומה הוא גורם, וממה יש להישמר וממה יש להיזהר. צחוק הגודל היה ש'את אשר יגור, בא לו'.

הוא היה אהוב ודמות נערצת. חבל לכולנו, הפסדנו בגדול. יש לי הספד חרוז שהקראתי לו ביום הלוויה, ואחר ניגשו אלי אנשים והזמינו: 'תכתוב גם לנו'. הנה כמה מילים ממנו:

'זכית בפרס ישראל
ויסכימו איתי מרחוק, מקרוב
עשרות בשנים - ישראל
זכתה בפרס ישראל פוליאקוב'" .