על במה שהולכת ומשחירה ולצלילי מוזיקת טכנו מחשמלת, מגיח לפתע קרנף, ובטראנס דהירתו נטולת המעצורים הוא סוחף אחריו את תושבי העיר, שגופם הולך ומתעוות בעודם מתקרנפים בזה אחר זה, פרט לברנז'ה, המתמרד ומסרב להיכנע ולהצטרף לעדר."כך אני רואה את החברה שלנו בטראנס שבו היא נמצאת", אומר אלון טיראן, במאי "קרנפים", מחזהו הקלאסי־מודרני של מחזאי האבסורד הרומני־צרפתי אז'ן יונסקו, שיעלה בבית צבי באמצע החודש.
"זוהי חברה אלימה ולא מתקשרת, שיש בה משהו בהמי ועדרי. כמי שאוהב לשלב דיסציפלינות ומדיומים שונים בעבודות שלו בתיאטרון, הפעם שמתי דגש על מוזיקת הטכנו שנרקיס טמפלר יצרה ותבצע ערב־ערב על הבמה, כשמבחינתי היא עם המוזיקה שלה, הקרנף הראשי ומנהיגת העדר. יהיה משהו אלים ומאוד כוחני באיך שהמוזיקה שהיא תשמיע תניע כל אחד מהקרנפים (האנושיים - י־ב"א) לרקוד בתזזיתיות עם עצמו".
טיראן חושף איך, בעיני רוחו, אמורה להסתיים ההצגה: "בסיומה, במקום ההשתחוות המסורתית, יוזמן הקהל להתקרנף, לעלות על הבמה ולרקוד במעין אפטר־פרטי משחררת וחושנית. נראה לי שבמפגש הבלתי אמצעי הזה בין הקהל לבין השחקנים, תישבר המחיצה ביניהם".
"קרנפים" של יונסקו הוא מהמחזות המפורסמים ביותר שהניבה המחזאות המודרנית. הוא אורח נדיר למדי בתיאטרון הישראלי, לאחר שתיאטרון חיפה הצעיר העלה אותו ב־62', בבימויו של הבמאי הצרפתי רוברט פוסטק, בכיכובם של יעקב בודו בתפקיד ברנז'ה הבלתי מתקרנף, וחיים טופול, בתפקיד ז'אן, מנהיג המתקרנפים. חוץ מההצגה הזו, התיאטרון הרפרטוארי כאן נמנע מלהתמודד איתו.
"כשארתור קוגן, מנהל בית צבי, הציע לי לביים את המחזה, לא ידעתי איך לגשת אליו", אומר טיראן. "לפעמים אני תוהה אם היה מזדמן לי לביים את המחזה הזה בתיאטרון רפרטוארי, האם הייתי מגיע למה שיש בהצגה כעת. נראה שמה שעזר לי היה עצם המפגש עם השחקנים הצעירים, שהיו שותפים לי ביצירה וברעיונות".
למה אתה חושב שהתוצאה הייתה אחרת בתיאטרון הרפרטוארי?
"באופן כללי, יש בארץ רתיעה מלהתעסק עם תיאטרון אבסורד, וגם עם מחזאות פוליטית וחברתית מאוד נוקבת. זו ההנאה שאני מוצא בעבודה בבתי ספר למשחק, שם יש יותר מעוף ותעוזה, לעומת התיאטרון הרפרטוארי שלעתים מצטייר כאישה הזקוקה לטיפול סיעודי. הקשיים, שאיתם מתמודדים מנהלי התיאטראות ביומיום, מביאים אותם ללכת על בטוח ולהימנע מלקחת סיכונים, לפרוץ גבולות חדשים ולהעז".
קפצתי למים
אלון טיראן (33), הוא אחיו הצעיר של השחקן והבמאי איתי טיראן, המבוגר ממנו בחמש שנים. פרט להיותו מזוקן, השניים דומים באופן לא מפתיע, גם בדיבור המוקפד והנחוש. "גדלתי בבית על מוזיקה ולא שיחקתי בהצגות בית ספר", הוא מעיד על עצמו, "הייתי בכיוון אחר לגמרי".
איזה כיוון?
"בתור פרנקופיל, שאהבתו הראשונה היא לשאנסונים, התכוונתי לצאת אחרי השירות הצבאי שלי במועצה לביטחון לאומי - אז, אגב, הייתי בערבים סדרן בקאמרי - ללימודים בסורבון, בפריז. אבל כשאיתי התחיל ללמוד בבית צבי וראיתי אותו בהצגות שם, זה עורר בי משהו, כשראיתי מה התיאטרון עשה לאחי ולאן הוא לקח אותו. המסלול שלי קצת הפוך. קפצתי למים בלי ללמוד את התחום. מה שהתחיל בהתבוננות בהצגות של אחי, נמשך בפרקטיקה כעוזר במאי בתיאטרון 'הסמטה' ובבימוי הצגות בבית צבי ובתיאטרון 'הספרייה' שלידו. ב־2009, כששימשתי כעוזר במאי של איתי בהצגת 'וויצק' בקאמרי, שם למדתי ממנו המון, הגעתי למסקנה שהפרקטיקה לא מספיקה. רציתי ללמוד במגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים, ולא התקבלתי".
אתה צוחק?
"לא, זה אמיתי. לא היו לי בגרויות מפני שעזבתי את התיכון בתחילת י"א והלכתי ללמוד ספרות וקולנוע באוניברסיטה הפתוחה, עד שהבנתי שמשם לא אגיע לשום מקום. 'תנסה את ראדא, אמר גרי בילו, המנהל המנוח של בית צבי, שלימד שם ניהול הצגות. המצחיק הוא שבהתאם לתקנות לא יכלו לקבל אותי כאן ללימודי תיאטרון. בלונדון התקבלתי (הוא סיים בהצטיינות, אך לא משוויץ בכך - י־ב"א) לאחד מבתי הספר הטובים בעולם בתחום".
איך?
"שם לא חיפשו אצלי תעודות, אלא מה שהבאתי איתי כבן אדם ואיזו הסתכלות יש לי על החיים. למעשה, התקבלתי על סמך פרזנטציה של המחזה 'נפש יהודי' מאת יהושע סובול, שכעבור שלוש שנים ביימתי אותו כאן, בתיאטרון 'הספרייה'".
לטיראן, שבהמשך ביים בסדנת קריאה בלונדון מחזה אחר של סובול, "חוטאים", יש קשר מיוחד עם המחזאי המוערך, ולאחרונה ביים את המחזה הנוקב שלו "שקולים" לפסטיבל התיאטרון הבינלאומי בקאמרי.
"יהושע הוא מבחינתי סוג של דינוזאור במובן הטוב של המילה", מפליג טיראן בשבחו של סובול. "לא רק שאני מוקיר את העשייה הרבה שלו, אלא שאני מעריך את נכונותו לעבוד עם אנשים צעירים, ואת ההעזה שלו להתמודד עם נושאים קשים ומאתגרים".
לפני שנה התפעלתי מההצגה "ורסאצ'ה - שם זמני", מאת מיכל אהרוני, שביימת במסגרת פסטיבל "פרימיניירה" בהבימה. זה היה ניסיון לזכות בדריסת רגל כדי להמשיך?
"לקחתי את הפרויקט מפני שאני בעד מחזאות מקורית ובשל ההזדמנות לעבוד עם שחקנים נהדרים כמו גיל פרנק ומיקי פלג-רוטשטיין, אבל אם קיוויתי להשתלב דרך ההצגה בתיאטרון רפרטוארי, זה כנראה לא יקרה בהבימה, אחרי הסערה שעוררה שם ההתנגדות שלי לדרישה לצנזר סצינת עירום משיקולים לא אמנותיים".
אתה רומז שהייתה שם התקרנפות?
"עובדה שבכך סיימתי את דרכי בהבימה ולא ביימתי מחזה של סובול שהייתי אמור לביים שם. לא נורא. אני מאוד נהנה לביים וללמד בבית צבי, כשאני מוצא איזו רומנטיקה בפעילות שלי בו. אומנם כלכלית זה קשה להיות רומנטיקן, אבל אני משתדל להיות נאמן לעצמי".