בית הוריי
“גדלתי בבית דתי - בני עקיבא, כיפות סרוגות. הבית היה בין עצי פרי בנתניה, ובימי שישי אחרי ארוחת הערב, אין אפשרות להדליק רדיו או לשמוע מוזיקה כלשהי. אבל בכל זאת תמיד אחיותיי ואני מצאנו את עצמנו עושות הצגה להורים בתיאטרון או בריקוד ותנועה, לא ברור מאיפה זה הגיע, אבל זה היה חלק מהשפה בבית, וההורים אהבו לבוא, לשבת ולראות. בהרבה בתים הילדים עושים את זה, אבל אצלנו זה היה ממש חלק מההוויה של הבית, מסורת שישי".
"בחופש הגדול היינו הולכים עם אבא, שהיה במאי טלוויזיה בלימודית (ברוך ורטהיים), לעבודה. הוא היה זה שביים את תוכניות לימוד האנגלית, איש מבריק ומצחיק, וזה מה שספגנו בכל קיץ - אווירת טלוויזיה, צילומים. אני זוכרת שפעם ראינו ילדים שעומדים בתור לאודישן. הצטרפתי אליהם בלי לספר שאני בכלל הבת של הבמאי והופעתי לכמה דקות באחת התוכניות, כך שעולם הפרפורמנס היה נטוע בי עוד מילדות".
החיבור למחול
“עברתי גיהינום בבתי הספר, לא הסתדרתי עם הממסד וידעתי עוד מילדות שלא לכולם זה מתאים, במיוחד למי שיש הפרעת קשב וריכוז ודיסלקציות. הייתי עצבנית ופראית וזרקו אותי מכמה בתי ספר. ההורים שמו לי גבולות, אבל תמיד עמדו מאחוריי ותמכו בי מאוד לאורך כל הדרך. הם נתנו לי חופש ביטוי והייתה לי תמיכה מלאה על אף הקשיים. מכיתה ה’ עד ח’ רקדתי כדי לפרוק אנרגיות, אבל עזבתי כדי להדריך בתנועת בני עקיבא. אני זוכרת שאמא שלי הסתכלה עלי ואמרה: ‘חבל שאת עוזבת את זה, זה הדבר שאת הכי טובה בו’, ואני לא הבנתי על מה היא מדברת, לא ראיתי מופעים, לא ידעתי שיש דבר כזה מחול ולהקות, כי גדלתי בעולם אחר. היה לי יותר חשוב להדריך, אבל אמא הייתה זאת שראתה את העתיד שלי עוד לפני שחשבתי עליו".
גרעין הנח״ל הדתי
“התגייסתי לגרעין נח"ל דתי של בני עקיבא, חיפשתי גרעינים ולא מצאתי את עצמי. גיליתי שיש את גרעיני הנח"ל בעיירות פיתוח וזה קסם לי, אבל הייתה בעיה אחת: לא היה כזה אצלנו בתנועה, היו לצופים ולתנועות אחרות. אבל לא ויתרתי, היה לי חשוב לעשות משהו בעל ערך, רציתי שירות עם ערך מוסף. מצאתי גרעין בירוחם, אלא שכדי להקים אותו בתנועה הדתית שלנו, היינו צריכים להתנדב שנה בנוסף לשירות הצבאי. זה היה התנאי, אני הראשונה שחתמתי, כי ידעתי שמישהו צריך להתחיל עם זה ולתרום את השנה הזאת. היה לי תמיד חלק של להיות חלוצה ולהעז ולתרום לחברה. זה פרויקט מדהים שהעביר לי שלוש שנים מופלאות של שירות".
חלומות על אקדמיה
“אחרי השירות אני מגיעה לירושלים עם חבר מהגרעין. הוא כמובן הולך ללמוד באוניברסיטה ואני מחפשת את עצמי, רואה לוח מודעות שעליו כתוב ‘קורס קיץ באקדמיה למחול’. אמרתי לעצמי, ‘אוקיי, אולי אלך לרקוד. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את זה, וכעת אין לי מה לעשות, אין לי בגרות ואני די אבודה בעיר הגדולה’. הזרימה המאוד מאפיינת אותי כל חיי. אני הולכת לקורס, ובסוף אני נקלעת לבחינה עם הבנות לאקדמיה הגבוהה. לא רציתי להתקבל, ידעתי שאני לא מסוגלת לזוז, אבל נגררתי לשם אחרי החברות. נכנסנו לאולם גדול, עשינו אימפרוביזציה, אלתור ושיעורים, ואחרי חודש מודיעים לי שהתקבלתי. אמא שלי צחקה. היא לא האמינה שבסופו של דבר אני אתקבל ועוד לאקדמיה, מובן שתוך כדי הלימודים הייתי צריכה להשלים בגרויות ולהשקיע, ולמרות שזה בכלל לא היה בתוכניות שלי משהו הרגיש לי נכון ומתאים, אז הלכתי על זה וזו הייתה חוויה יוצאת דופן. ידעתי שאני במקום הנכון".
להקת ״תמר״
“אחרי האקדמיה, אני נכנסת ללהקת 'תמר' שהייתה בניהול אמיר קולבן. הוא הזמין אותי לעשות הצגת ילדים. לא היה ברור מה יקרה איתי אבל זרמתי, ניסיון ראשון מקצועי. רקדתי בתפקיד שולי וקטן, ויום אחד נכנס בפתח הדלת בחור צעיר יפה תואר עם תלתלים ושרירים וגופייה אפורה, ונראה קיבוצניק. כל הבנות נעמדו בשקט, והבחור ששמו עדי שעל מגיע, נכנס לחלל, בא להכיר את הלהקה. אני מסתכלת על עדי והוא עלי. לא החלפנו מילה, ואז זוג רקדנים בלהקה עושה איזו אימפרוביזציה קטנה, עדי לוקח אותי לפתע ומחקה את התנועה, ואנחנו זזים בסינרגיה מושלמת. כך זה נגמר ואולי בעצם משם הכל התחיל".
עדי שעל
“באחד מסופי השבוע פגשתי את עדי במקרה בשוק מחנה יהודה בירושלים. לא אשכח את הרגע הזה. אני רואה אותו עם האופניים והטרנינג והגופייה והלב שלי נופל. יש דברים שהם רגע מכונן בחיים שאי אפשר להסביר, וזה היה אחד מהם. התחלנו לדבר (בפעם הראשונה, כי אז, בסטודיו, לא החלפנו מילה, רק רקדנו) והשאר היסטוריה. מאותו לילה היה רומן סוער, ואני חשבתי שזה באמת רק רומן, כי מעולם לא האמנתי שאצא עם מישהו שאין לו מקצוע אמיתי. אבל עד עכשיו, אנחנו יותר מ־25 שנה יחד. לחיות ביחד ולעבוד ביחד זה אתגר גדול מאוד, אבל גם מקסים ומרתק. מתוך הרגע הזה אחר כך נולדה 'ורטיגו'".
״כוח האיזון״
“התחלנו ליצור ולעבוד ביחד. אחרי חצי שנה, להקת 'תמר' מתפרקת ועדי ואני נתקעים עם ריקוד שקוראים לו 'ורטיגו'. עדי מגיע מקורס טיס והוא מספר לי על ורטיגו של טייסים. אנחנו מתחילים לאלתר ויוצא לנו דואט שנקרא כך. עם הדואט נסענו לאנגליה, זכינו בפרס להיות שם חודש, נתנו לנו להשתתף בשיעורים עם להקה, ויום אחד אנחנו רואים את להקת 'קנדוקו' של אנשים עם מוגבלויות ורקדנים מקצועיים. אנחנו יושבים ומסתכלים ואני בוכה. משהו פוגש לי את הבטן, ואני אומרת לעצמי בלב שיום אחד אעשה דבר כזה. משם נולד הפרויקט 'כוח האיזון', שמפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכים ולא נכים, בתנועה, מגע ואלתור. אנחנו עושים את הסדנאות הללו עד היום כבר 18 שנה".
הצלע השלישית
"'ורטיגו' נולדה מסיפור אהבה ביני לבין עדי, אבל יש בה גם צלע שלישית, אחותי רינה. להבדיל מעדי וממני, שאנחנו רקדנים אינטואיטיביים שמשתמשים הרבה בקונטקט, רינה היא רקדנית קלאסית עם טכניקה מושלמת שרקדה בבלט הישראלי. היא טסה לבלגיה כדי ללמוד בבית הספר הכי טוב למחול באירופה וחזרה ארצה לחופשה. זה קרה לפני 20 שנה, ולי בדיוק הייתה חסרה רקדנית. הצעתי לה להחליף בתפקיד והיא נבהלה, 'איך אני יכולה לעמוד על הראש ולעשות את כל הדברים המשוגעים שאת עושה?’, היא אמרה, אבל היא למדה את התפקיד, ומאותו היום לא חזרה לאירופה הקרה. שלושתנו זה 'ורטיגו'. אנחנו עובדות ויוצרות יחד יותר מ־20 שנה".
הכפר האקולוגי
“האמא האהובה שלי ושל אחיותיי הלכה לעולמה ואנחנו נותרנו שבורות ואבודות. זה קרה לפני 14 שנה. באחד החגים באותה התקופה, עדי מסתכל עלינו ושם לב שכשאנחנו ארבעתנו יחד אנחנו שלמות ולא מרגישות בחוסר. משהו עובד, משהו חי ותומך אחד בשני. אלא שכל אחת גרה באזור אחר בארץ והמפגשים התכופים קשים. בוקר אחר התעוררנו והחלטנו שאנחנו רוצות שינוי. הכוכבים היו לצדנו, והמשרות של הבעלים, הילדים והדינמיקה אפשרו לכולנו להתקרב. ישבנו וחשבנו איך לברוא מציאות חדשה לכולנו. התחלנו להיפגש בערבים והיינו מדברים מה עושים, מה המהות, מה אנחנו רוצים ליצור, איפה זה יכול לקרות. זה היה צריך להיות קרוב לירושלים. ואז מצאנו בעמק האלה את קיבוץ נתיב הל"ה למרגלות הרי ירושלים. נכנסנו למזכירות, שקיבלה אותנו מיד באהבה. כך הרומן התחיל, ואנחנו חיים כאן כשבט שלם. מאותו יום התחלנו מסע מטורף, שהיום לפעמים אני עומדת מולו ולא מאמינה. השבט הזה התכנס ואמר: 'אנחנו נקים כפר אמנות אקולוגי'. פעם לא ידענו איך לכנות אותו כל כך, למתג את עצמנו בעולם המודרני. היו אנשים שבאו והסתכלו שאמרו אין דבר כזה אמנות ואקולוגיה ולא הבינו. אנחנו אמרנו שאין דבר כזה שאין דבר כזה, ולא צריך לקבע. כך התחיל פרק חיים חדש וחלפו בדיוק עשר שנים. מגיעים לכאן מכל העולם, מכל הסוגים, מכל המינים. אנחנו פוגשים אוכלוסיות, נוער, קבוצות מחול שמגיעות אלינו לפמיליה, כולם ביחד, בבלגן נוראי עם המון קסם. השבט הזה הוא תמיכה מטורפת, אבל צריך לציין שנקודת המוצא של ההתכנסות הזאת היא מהות ומשמעות מאוד מדויקת. הכל סביב תנועה, מחול, ,יצירה, רוח וחיבורים חברתיים".
שובו של הרעש הלבן
“עשור אחרי שעלתה לראשונה, אנחנו חוזרים עם היצירה ‘רעש לבן’, שאותה שחזרתי. המהות של היצירה, אולי כמו כל היצירות שלי, מתעסקת בחברתי, חוקרת את הפיזי, את הגרביטציה, את הרעש הלבן של התאגידים ואת החיפוש והרצון למצוא בסוף היצירה את מקור השקט והחיבור בין נפש לרוח. את המוזיקה המקורית כתב רן בגנו, מוזיקאי שאיתו אני עובדת קרוב ל־20 שנה, והפעם 'תזמורת המהפכה' עושה עיבודים מחודשים ל 15 נגנים בלייב, בעיקר בכלי קשת ובכלי הקשה, ואנחנו כולנו מתרגשים". ד
המופע "רעש לבן" 2018, בשיתוף "תזמורת המהפכה", חוזר בימים אלה לבמות: 25 ו־26 בינואר באולם שרובר, בתיאטרון ירושלים. לפני המופע, בשעה 12:00, יתקיים מפגש לבחירה עם מנהלי להקת "ורטיגו" - קונטקט אימפרוביזציה עם עדי שעל או מפגש אמן עם נעה ורטהיים