"סוף־סוף ספר לימוד קומיקס בקומיקס", זאת הבשורה של הקומיקסאי אורי פינק, שיוצאת מהעטיפה האחורית של ספרו החדש "הקומיקס הכי מחודד", שהופיע בימים אלה בהוצאת "מודן" ומהווה צאצא ישיר של סדרה מצליחה שהוא מגיש בטלוויזיה החינוכית. כשאימפריית הקומיקס פינק נשאל אם הוא לא חושש מאובדן פרנסתו לנוכח חשיפת סודותיו המקצועיים לעין כל, הוא צוחק ומשיב בנימה מרגיעה: "החלק הכי קשה בעבודה שלי על גווניה השונים, הוא חוגי הקומיקס שאני מעביר. אולי באופן לא מודע אני מנסה להרוס לעצמי את הג'וב הזה של העברת חוגים לילדים, שהספר אמור להיות לגביהם תחליף לא רע".
מדוע לקחת את זה על עצמך?
"בתחילת הדרך עשיתי את זה כהשלמת הכנסה, אחרי שהעיתונים לא שילמו מספיק על הקומיקס שהייתי מעביר להם. עם הזמן זה הפך אצלי להרגל. אלמלא החוגים האלה, הייתי נשאר תקוע בבית ויוצר רק בו. זה מאפשר לי מפגש בלתי אמצעי עם הקוראים שלי, ואני לומד מהם מה מצחיק אותם ומה לא. אבל מה? - זאת עבודה קשה עם הילדים של היום. אין להם סבלנות וצריך להאכיל אותם בכפית, כפי שאומרים. אין משמעת - לא עצמית ולא מגורמים חיצוניים. אם תרצה, קרא לזה הפרעות קשב וריכוז".
יש לך השערה מדוע זה קורה כיום יותר מבעבר?
"זה מובן מאליו. כשהייתי בגילם (הוא בן 54 - יב"א) של הילדים כיום, בקושי היה לנו ערוץ טלוויזיה אחד, ומשהו שהיינו קולטים מלבנון. לנו לא היו מיליוני הדברים שמציעים להם המחשבים והטלפונים החכמים. זה מקנה להם המון ידע, אבל קשה להם להתרכז במשהו. מרוב זה שהם מתפזרים, חסרה להם חדוות היצירה. זה מה שאני מנסה להקנות להם בספר דרך הקומיקס. 'תעזבו את הטלפונים וכל הדברים האלה ובואו אלינו', מתחשק לי להגיד להם. זאת, מה גם שאפשר לעשות קומיקס באמצעות המחשב".
כך יצרת את הספר החדש?
"כך אולי אצור את הספר הבא. אבל הספר החדש, שאתה אוחז ברגע זה, צויר ידנית בעיפרון ואחר כך במכחול, והוא נסרק והועבר למחשב".
אורי, כל אחד יכול לעשות קומיקס?
"עם האמצעים הטכנולוגיים שיש כיום, כל אחד יכול לעשות קומיקס ולא מוכרחים לדעת לצייר בשביל זה. נחמד שיש כישרון ציור, אבל כאן חשוב יותר שיהיה שכל וגם מה להגיד, ופה, אגב, יש יתרון למבוגרים בהבאת הסיפור. 'הסיפור הוא המלך', כתוב באחד מאולפני הקומיקס הגדולים בעולם. כאן אם מציירים, זה לא כדי שיהיה ציור שאפשר לתלות על הקיר, אלא כדי לשרת סיפור".
יש חיה כזאת, קומיקס ישראלי?
"אין, וטוב שכך. בניגוד למדינות עם מסורת של קומיקס, כמו יפן, שם אפשר לזהות סגנון מסוים, בארץ אנחנו מתחילים מאפס. ככאלה אנחנו עושים מה שבא לנו, בלי שתהיה איזושהי מסורת שתגביל אותנו. אני לא יודע כמה מתפרנסים בישראל מקומיקס, אבל יש כאן לא מעט קומיקסאים ברמה, ומהם כאלה שפועלים בחו"ל".
פינק, קומיקסאי־על בקנה מידה ישראלי עם "זבנג", יצירת הדגל המתמשכת שלו, לא מסתגר במגדל השן של התחום, והוא גם קריקטוריסט הבית המחונן והחד של עיתוננו. לדבריו, שני התחומים משלימים מצוין זה את זה, ואין התנגשות ביניהם.
"העיסוק שלי גם בקריקטורות נותן פורקן ליצרים הפוליטיים שלי, שכמובן אני לא יכול לתת להם ביטוי בקומיקס שאני יוצר לילדים", הוא מציין. "אם אני מגניב להם איזה דבר פוליטי, אז רק בקטנה. זה נראה לי לא מקצועי לדחוף להם משהו שהוא לא התחום שלהם. אני לא מרגיש שיש להם צורך מיוחד בכך".
אין חובב קומיקס ישראלי שלא מכיר את "זבנג", בן טיפוחיו של פינק, שחגג הקיץ את יום הולדתו ה־30 ובאחרונה הופיע גיליונו ה־163. פינק מוציא אותו עם צוות מצומצם, לרבות צבע קבוע. הרי לכם סקופון: ככל שהקומיקסים של פינק, כולל אלה שבספר החדש, נראים ססגוניים, הצבעים שבהם אינם מעשה ידיו: "את כל החומר אני שולח בשחור־לבן דרך המייל לצביעה".
מה החלום שלך?
"ללכת יותר על קומיקס למבוגרים, עם כוונה שגם יופץ בעולם, ואם מישהו ירצה לעשות סרט מ'זבנג', אז בכיף".