"ההצגה ’איש חסיד היה’ שלנו הייתה פרי של תקופה”, אומרת חנה רוט, אחת מששת המופלאים, משתתפי ההצגה המיתולוגית המציינת השנה יובל לעלייתה על הבמות, ובימים אלה יצאה גרסה יידית שלה בתיאטרון יידישפיל. “זה היה אחרי הניצחון הגדול של 67’ שהביא אופוריה כללית, ותוך כדי שיכרון חושים דאז נוצר גל של התרפקות תמימה על העבר, מלאה במתיקות ובגעגועים.
“הגעתי לסיפור הזה ישר מהצגה קודמת בתיאטרון בימות, ‘גבעת ספון ריבר’. אם חשבתי שמצפה לי עוד הצגה, מהר מאוד הבנתי שאני בתוך מונומנט. אחרי 400 הצגות לא עמדו לי כוחותיי - כי היינו סחוטים מעומס של הצגות, לפעמים שמונה בשבוע - והביאו לי מחליפה. עד אז, נהניתי מכל רגע. למעשה, באתי לבימות אחרי שהות במחיצת חסידי חב”ד במילאנו שבאיטליה. קיבלתי מהם תקליטים שבעזרתם למדתי את הניגונים שלהם”.
רוט (79), הבלונדית צמודת הגיטרה ובעלת הקול העמוק בצוות ההצגה “איש חסיד היה”, שרצה כבר 600 פעם, זוכרת לטובה את החזרות "שנערכו ברוח טובה, כשהיינו צעירים ויפים והתמכרנו לסיפורים התמימים והחכמים של ההצגה ולניגונים הקסומים”. והבמאי יוסי יזרעאלי? - “כבמאי צעיר, הוא היה משכמו ומעלה וידע להשיג מכל אחד מאיתנו את התוצאות הכי טובות”.
ממרחק של זמן, אין רוט זוכרת קרבות על סולואים בין משתתפי ההצגה. היא שבתה את לב הקהל כסולנית בשניים מהשירים - “יער־יער” ו”העצבות רק לטיפשים היא” - שניהם עם מילים של דן אלמגור, עורך החומר של ההצגה (בעזרת הרב שמואל אבידור הכהן ושלמה ניצן, היזם שלה ואחד מהשישה). “לא התווכחנו על מי ישיר מה”, מעירה רוט, “הייתה בינינו הרבה אהבה, וזה מה שעבר לקהל”.
הבכורה החגיגית נערכה במעמד הנשיא השלישי, זלמן שז”ר, שניגש לברך מאחורי הקלעים את השחקנים, שם נסחף כהרגלו לנאום חוצב להבות. “הוצאתם את הנצח מן החולף”, כך החמיא לרוט ולעמיתיה.
רוט ירדה מהבמות לפני כמה שנים. הצגתה האחרונה לפי שעה, “מכולת”, מאת הלל מיטלפונקט, עלתה לפני שבע שנים בהפקה משותפת של הקאמרי ובית ליסין, ורוט הופיעה בה כדרכה בתפקיד עסיסי. “מאז לא הגיעו אלי הצעות מפתות באופן מיוחד לתפקידים, מה גם שבגילי אין הרבה תפקידים ראויים”, היא מציינת. “אני לא רוצה החלפות של חולים ושל כאלה שהם על ערש דווי, לא עלינו”.
אז מה יהיה?
“אני מתכוונת לצאת בערב של שירים ופזמונים שכתבתי והלחנתי. כמי שהוציאה שני ספרי שירה וספר סיפורים, אני לא רק שחקנית וזמרת”.
טקסט חדש בפרמיירה
בהומור שלה היא מציגה את עצמה כבת תערובת. “אבי, בן של רב, בא ממשפחה אשכנזית בבולגריה”, מספרת רוט. “כציוני, הוא יצא ללמוד כימיה באיטליה כדי שיהיה לו מקצוע שאיתו יוכל לבנות את ארץ ישראל. באיטליה הוא פגש את אמי, בוגרת קונסרבטוריון, שבאה ממשפחה ספרדית.
"אני נולדתי בפירנצה, וכשהייתי בת חודשים אחדים, עלינו ארצה, כך שאני כמעט צברית. הגם שגדלתי בתל אביב, נשארתי מאוד קשורה לאיטליה, שאליה נסעתי המון ויש לי תכונות משם. כלומר, יותר עידון וקצת יותר נימוסים והתחשבות בזולת. מאיטליה הבאתי משקע עצום של יופי בנשמה וחוש אסתטי מפותח”.
לקריירת המשחק שלה היא הגיעה מאוניברסיטת תל אביב, שם למדה תיאטרון וספרות, “אם כי לא גמרתי, כי תואר אף פעם לא עניין אותי כשלעצמו”. לדבריה, היא חבה במידה רבה את היותה שחקנית למורה שלה בחוג לתיאטרון, הבמאי פיטר פריי, שהיה נערץ עליה.
“למעשה, לא ידעתי מה מידת הנתונים שלי להופעה על במה”, סיפרה לי בראיון, אי אז ב־75’. “כמי שהייתה מאוד ביישנית, דחיתי בחוג שוב ושוב את 'אופליה' עד שיום אחד עשיתי את זה. פיטר נישק וחיבק אותי. בתור אחד שהיה הולך על גדול אמר לי: ‘בובה’לה, את גאון!’ אז מה עושה עם זה צעירונת כפי שהייתי אז? היא מאמינה שהיא אכן גאון. כשפיטר הלך לביים את הסרט ‘איי לייק מייק’, הוא אמר לי: ’בובה’לה, את לתפקיד הראשי!’ ואז אפסית כמוני, כולה בת 22, העזה לומר לו לאחר קריאת התסריט: ‘פיטר, זה לא בשבילי’. הוא לא התווכח איתי. ‘נכון, זה יותר מדי פשוט בשבילך’, הוא אמר”.
עד היום היא מתגעגעת אל מי שהיה בזמנו אחד הבמאים החשובים בארץ. “הוא היה אומר על עצמו בהומור שהוא מורה לא כל כך טוב מפני שאין לו שיטה. מה זה שיטה? יותר חשוב שהשחקן יביא את האישיות שלו, שתתמזג עם קסם התיאטרון”, היא אומרת.
כשבעלה, הסופר ואיש החינוך אברהם פסקא, יצא בשליחות הסוכנות היהודית ללמד בבית הספר היהודי במילאנו, רוט נסעה איתו. “כמעט התחלתי שם קריירה בינלאומית”, היא מספרת, “היה שם מפיק שהבטיח לשלוח אותי לפסטיבל סן רמו ולעשות ממני כוכבת. לרוע מזלו, באותו יום פגשתי ראש קבוצה של חוקרי פולקלור ובחרתי ללכת איתם, לאסוף שירי עם ולשיר אותם עד שחזרתי ארצה, אחרי מלחמת ששת הימים”.
נישאת על כנפי הצלחת “איש חסיד היה” הוציאה רוט בתוך שנה שני תקליטים של שירים חסידיים ושל שירי עם ביידיש. אחד מהם היה בניהולו המוזיקלי של יוחנן זראי, שניהל מוזיקלית את “איש חסיד היה”. “חנה רוט היא זמרת שירי עם, המבצעת את שיריה בענווה עמוקה, הגובלת ברגש של דחילו ורחימו, תכונה נדירה ביותר בימינו אלה”, שיבח אותה על העטיפה.
לאחר תקליטים אלה, המשיכה בבימות בהצגות “מחברות החשק” ו”נפוליון - חי או מת” מאת נסים אלוני, שם שרה את “שיר התהילה”, שהלחין גארי ברתיני. “העבודה עם נסים אלוני הייתה משגעת, לטוב ולרע”, מספרת רוט.
מה היה רע?
“בערב של הפרמיירה, אלוני תקע לי עוד טקסט ביד”.
לעומת גיחתה היחידה של רוט לעולמו הקסום של אלוני, היא הייתה שחקנית מובהקת של חנוך לוין והשתתפה בשבע הצגות מתוך הרפרטואר השופע שלו: “קרום” ו”שיץ” בתיאטרון חיפה; “סולומון גריפ”, “אורזי מזוודות” ו”קרום” בקאמרי; “נעורי ורדה’לה” בתיאטרון נווה צדק ו”סוחרי גומי” בחאן.
"חנוך ואני היינו שכנים וידידים”, היא מעידה. “בעבודה איתו הוא היה גאון. שטנו בתוך הטקסטים שלו מתוך אהבה והתפעמות. פעם שאלו אותי איך אני לומדת טקסט, ועניתי שאני פשוט לומדת בעל־פה והולכת עם הטקסט. אצל חנוך, הטקסט מוביל אותך רחוק. מעל לכל הוא היה חבר. כשאברהם ואני נסענו שוב לאיטליה, בשנות ה־70, חנוך ואשתו גרו שנתיים וחצי בדירה שלנו”.
במפגשים איתו הוא היה מדבר הרבה או מתכרבל בשתיקות?
“חנוך היה כאחד האדם. הוא לא היה פטפטן, אבל בפירוש הוא לא היה שתקן. חנוך גם ידע להצחיק. היה תענוג להיות איתו”.
איך זה שנדדת בין כמעט כל התיאטראות ולא תקעת יתד באחד מהם?
“לפני הרבה שנים הוצע לי להצטרף לקאמרי עם תיקי דיין, אילן דר ויצחק חזקיה, ואמרתי ‘לא, תודה’. ולמה? כי אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות”.
שילמת מחיר על חגיגת העצמאות שלך?
“מכיוון שלא הייתי קבועה בשום תיאטרון, תפקידים גדולים הלכו לשחקניות אחרות, והצגות שרציתי להשתתף בהן חלפו בלעדיי. אני מצטערת על שלא שיחקתי ב’גן הדובדבנים’ או באיזה מחזה טוב של ברכט, אבל מה זה יעזור”.
זה פספוס?
“לא בדיוק. הרי אי אפשר לקבל את הכל. אז לא שיחקתי שייקספיר, מה לעשות”.
ההמצאה הגדולה
בביתה במרכז תל אביב חוגגות המוזות. בעלה, אברהם, הוא כאמור סופר. ספרו האחרון היה “שחמט במאוטהאוזן”. בנם הבכור, גיורא, הוא דוקטור לביולוגיה, חי בלוס אנג’לס ומשמש כאיש מכירות של דודי שמש. לבתם, דינה, שנולדה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, יש תארים במשפטים ובראיית חשבון. ממנה יש להם שני נכדים, “שגאים בכך שיש להם סבתא מפורסמת”.
עדית נעמן, אחת משתי אחיותיה של רוט, הייתה שנים רבות כתבת התרבות של “ידיעות אחרונות” ובעלת סגנון כתיבה ייחודי. לפני ארבע שנים נפטרה ממחלת לב. “עדית, מסכנה שלי”, מקוננת רוט. “עדית, אהובתי, איננה עוד. היינו מאוד־מאוד אוהבות. מאז שהלכה ממני, אני לא אותו אדם. נהייתי הרבה יותר עצובה ונחבאת אל הכלים”.
כאן אני מרגיש צורך לשנות נושא ומזכיר לה שרבים זוכרים אותה כאשתו של אבנר. “כן, זה היה ב’רחוב סומסום’”, היא משיבה וצוחקת קלות. “עד היום מקשרים אותי לסדרה הזו ולא שוכחים את הקיוסק של חנה. אבנר כץ, בן זוגי בסדרה, הוא צייר נפלא שעיצב שם את הדמות של קיפי. סידרו לו קיוסק כדי שיהיה על המסך, אז חיפשו לו אישה. כשעברתי במקרה בטלוויזיה הלימודית, לקחו אותי”.
ובנוסף, עבור רבים תישארי תמיד קלרה קופרובסקי.
“אכן, שיחקתי את אמא של אלכס בסרט של בעז דוידזון, ‘אלכס חולה אהבה’. זה היה נהדר. יוסף שילוח, מנוחתו עדן, ששיחק את דייר המשנה שלנו, היה גדול. ‘פארוק, תסגור את התריס!’, המשפט שאמרתי לו בסרט, היה המצאה שלי. כמה ששילוח הצחיק אותנו. בעז הפסיק כל פעם את הצילומים בגלל צחוק של אחד מאיתנו. ככה עד שהכריז: ‘השבת נכנסת, אי אפשר יותר לצלם’, ואז הוא התפוצץ מצחוק.
“עד היום קלרה הולכת איתי לכל מקום. הקהל אוהב ולא שוכח, ואילו המבקרים - פחות, הרבה פחות. אחד מהם התייחס לרודנסקי, ששיחק את הרב שהכין לבר־מצווה וכתב: ‘איך רודנסקי ורוט נותנים יד לתועבה כזו?’. אז הוא כתב, אז מה”.
הרמה של הסרט סיפקה אותך?
“תראה, אומנם זה לא אינגמר ברגמן, אבל מאוד נהניתי בצילומים, ושיגידו מה שיגידו”.