אחרי הצפייה בהצגה "מהומה רבה על לא דבר" מאת ויליאם שייקספיר, בתרגומו של דורי פרנס ובבימוי אודי בן משה, כשבתפקידים הראשיים ענת וקסמן ויובל סגל, קשה להימנע מהמחשבה שהתוצאה היא אכן מהומה רבה על לא דבר. העיבוד הנוכחי בקאמרי דומה לבלון בחדר, שכל מה שהתחשק לי זה לגרום לפיצוץ אדיר כדי להוציא ממנו את כל האוויר החוצה. המתח הבסיסי של ההצגה מוגש בפני הקהל: גבר ואישה שלא מעוניינים להינשא, כשלכל אחד נימוקים משלו. במקביל ניצבת שורה של דמויות שמנסות לפתור את המתח.
במרכז העלילה - ביאטריצ'ה ובנדיק, שני סרבני נישואים שבלחץ חברתי ומשפחתי, מגיעים בסוף אל מתחת לחופה בזכות האהבה. על רקע סירוב שני הצדדים, הדיאלוגים בין ביאטריצ'ה ובנדיק מעייפים. החלפת המהלומות ביניהם לא מעוררת עניין, אלא שעמום. אין ספק שהתפיסה של השניים לגבי אהבה, משרתת היטב את הקומדיה, אבל אך ורק בזכות השחקנים האחרים; לאו דווקא בזכות וקסמן וסגל.
בחלקה השני של ההצגה נוצר עניין כתוצאה ממשחקם של אוהד שחר, עזרא דגן, מוטי כץ ואבישי מרידור. אלא שהבמאי אודי בן משה לא הצליח לשמור על האיזון בתוך המתח הזה, והתוצאה היא המון רעש על לא כלום, שלא ממש מצליח לסחוב במשך שעה ו־50 דקות ללא הפסקה. אם הייתה הפסקה, יש סיכוי שהייתי בורחת מהאולם, מותירה את המתח המדומה, שכולל לא מעט תנועות מוגזמות מצד וקסמן וסגל, לאלה שבחרו להישאר.
בקיצור, "מהומה", הנחשבת לאחת הקומדיות הפופולריות ביותר בקלאסיקה של המחזאות, כבר לא רלוונטית בביצוע הנוכחי, בשל היעדר איפוק במשחק, למרות עבודה יפה של רוב השחקנים, תנועה נהדרת (אריאל וולף), מוזיקה נפלאה (בוריס זסלבסקי), תאורה (חני ורדי) ותפאורה (לילי בן נחשון).
בשורה התחתונה: ההצגה לא סיפקה רגעי תיאטרון יוצאי דופן ומעניינים במיוחד. לא רוצים להתחתן? סו וואט? מצדי שלא יתחתנו, אבל שיעזבו אותי בשקט.