הסטנדאפיסט השמאלני שנע בין הבמה לטלוויזיה: "הצל עדיין לא הוציא עלי חוזה"

גיא אדלר, 31, הוא סטנדאפיסט מזן מיוחד, שם עולה בסצנת הסטנדאפ הישראלית. הוא מופיע ארבע-חמש שנים לערך, טירון במונחי עולם הסטנדאפ, אולם כבר בתקופה הזו הצליח לבנות לעצמו שם ומעמד והחל תוך זמן קצר לכתוב לתוכנית הלייט נייט של אסף הראל ולאחר מכן גם לתוכנית הסאטירה “עד כאן” ולתוכנית של תום אהרון, בה הוא גם משתתף באופן קבוע. אז איך כל זה התחיל? תואר ראשון לספרות באוניברסיטת תל אביב, מסתבר. 
 

“תמיד כתבתי קצת”, מספר גיא. “בתקופה שלמדתי באוניברסיטה, התעניינתי נורא במה אני יכול לעשות עם הדברים שאני כותב, כי יש קטע שבו אתה מבין שאף אחד כבר לא קורא דברים שאנשים כותבים. אז אמרתי אוקיי, איך אגיע לבני אדם? בדיוק התחיל גל של חברה בגילי שעושים סטנדאפ, החלטתי לנסות ומאוד אהבתי את זה. סטנדאפ זו אחלה דרך להגיע לאנשים. אז הלכתי לבמה פתוחה במקום שנקרא הבלום בר. הייתי בתחושה של ‘אני כבר בן 26, מקסימום יהיה בסדר, אני אהיה מורה לספרות והכל יהיה אחלה’. זו עדיין רשת הביטחון שלי אגב”.
 

“נורא אהבתי סטנדאפ תמיד, במיוחד בתקופה של אחרי הצבא והתחלת הלימודים. ראיתי את כל ההופעות של לואי סי קיי, ריקי ג’רוויס וכל הסטנדאפיסטים ששייכים למיינסטרים המוזר. ואז הגיע גל כזה לתל אביב, והייתה תחושה שאפשר לעשות את זה. נוצרו במות שאפשר לעלות בהן וכבר לא הייתי חייב לעבור דרך המקומות הרגילים כמו הקאמל קומדי קלאב, שקצת יותר הפחידו אותי. גיליתי שיש מקומות שיש בהם במה פתוחה, וסטנדאפיסטים שפשוט רצו להופיע פתחו ליינים במקומות ותיאמו הופעות בכל מיני ברים ומועדונים. זו גם הסיבה שהתחלתי בגיל מאוחר, לא יזמתי את זה בעצמי. באיזשהו מקום ההזדמנות הציגה את עצמה וקפצתי על זה”.
 

“עברתי עם זה תהליך. בהתחלה עליתי והייתי בקטע של סטנדאפ שהוא כמעט מטיף, שלפעמים יותר מתעכב על המסר מאשר על ההצחקה. עם הזמן הבנתי שהסאטירה חשובה לי, אבל אני רוצה גם פשוט לספר סיפורים מצחיקים. אני חושב שאני כן נוטה יותר לסיפורים מאשר לפאנצ’ים שבהם אתה יודע איפה הבדיחה מתחילה ואיפה היא נגמרת”.
 

“התחלתי לעבוד בשלב יחסית מוקדם בכתיבה לתוכניות סאטירה בטלוויזיה והרגשתי שיש לי במה לבטא את עצמי, אז בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לפנות לסטנדאפ שהוא יותר אישי. אני מספר על דברים שעוברים עליי, אם אני בזוגיות אז אני צוחק על זוגיות ואם אני רווק אני צוחק על רווקות וכל מה שמסתובב סביב הדברים האלו. אתה יודע, פחדים וכל החרא הזה”.
 

“בתכלס יותר כיף על הבמה, אבל אני לא מתפרנס ממנה כל כך”, הוא צוחק. “הטלוויזיה חשובה, אבל התחושה על הבמה היא שיש מקום לאלתורים ולהשתגע. אתה יכול גם להיכשל, לדבר אל החושך ואף אחד לא עונה, יש בזה משהו גם מגניב. אם הקהל לא צוחק אני לא נהנה אמנם, אבל יש פה משהו. כשאתה עובר על הערב בראש אתה אומר לעצמך: אוקיי, משהו קרה היום”.

 

את הסיבה שהתחיל לעבוד בטלוויזיה בשלב מוקדם הוא תולה ב”המון מזל”, אבל מוסיף כי גם החריצות שלו הובילה אותו לשם. “בשלב מאוד מוקדם של הכניסה שלי לעולם הסטנדאפ, התחברתי עם תום אהרון והופענו בערבי סטנדאפ שקראו להם “ערב הסטנדאפ הזה” יחד עם לילך וולך, דור כאהן ומתן פלד, איתם אני עדיין עובד באפיקים שונים. באיזשהו שלב, שנה וחצי אחרי גל הסטנדאפ שדיברתי עליו, הייתה מן התעוררות חיובית בטלוויזיה לזה שיש חברה נורא צעירים ורעננים שמתנסים בקומדיה קצת אחרת. הם ראו כל מיני דברים שלנו בפייסבוק וביוטיוב והתחילו לקטוף אותנו. היום, לצד הכתיבה לתום אהרון, אני גם עובד על כל מיני פרוייקטים שלי שנמצאים בשלבים מאוד ראשוניים”.
 

“בשיא הרצינות, לאף אחד לא אכפת ממה שאני אומר בטלוויזיה, וזה משגע אותי! אני לא מקבל הודעות נאצה, הצל לא הוציא עלי חוזה, אין לי תיבת אינבוקס “OTHER” שמפוצצת בזה שאמא שלי זונה, פשוט אין את כל הדבר הזה. אני יודע שהתופעה קיימת, אני לא פוסל אותה, אבל איכשהו אני לא נופל לתוך הקטגוריה הזו ולמען האמת זה מתחיל קצת להעליב. אני לא יודע מה אני צריך עוד לעשות? אני מדבר לטובת ערבים, לטובת פלסטינים, מתבאס על איך שביבי מתנהל, כועס על הרבה דברים שעושים מתנחלים ואף אחד לא אומר כלום. אף אחד לא פוצה פה. אני קורא מפה, אם אפשר דרך מעריב, שאנשים יתחילו להתעורר. יש פה שמאלני שלא מאכילים אותו חרא, מה קורה?”.
 

“כן, לשם זה הולך. בעזרת השם, מה אני אגיד לך. זה משהו שכל אחד מאתנו צריך לעבור. חברים שלי שואלים אותי כל הזמן ‘מה קורה, עוד לא קיבלת פוסט?”. מה לעשות, אני מנסה. אני פורח לאט”.
 

“יש הופעה מלאה שלי ב-3 לינואר, יום חמישי, בשעה 22:00 בצוזאמן בתל אביב. אני גם מופיע בערב “סטנדאפ ואלרגיות” בקאמל קומדי קלאב, ב”ערב הסטנדאפ החמים” בירושלים שהתחלתי עם דניאל גורי דה לימה לפני שנה וחצי, ואפשר לעקוב אחריי כל הזמן בפייסבוק שלי – Guy Adler’’.