זה כבר לא מעט זמן ששמעתי כי יונה עטרי אינה במיטבה. כבר כמה שנים למעשה. היו פעמים שגיששתי בקרב מכריה וחבריה לגבי פגישת ראיון איתה לצורך פרויקט תיעוד המוזיקאים שיזמתי אך הם אמרו שהיא אינה מרבה לצאת מהבית, מסרבת לכל ראיון ודי שבורת לב מאז שהתאלמנה בשנת 2012 מבעלה, אורי יפה ז"ל.
זה תמיד הצטייר בעיניי כמעין דיסוננס ליונה עטרי מלאת שמחת החיים שעל ברכי משנתה הבידורית והמוזיקלית גדלתי. בכל הרצאה שלי שעוסקת בזמר עברי היא מוזכרת: בין אם זה בהיותה ממייסדות להקת הנח"ל במחזורה הראשון (1950), בין אם זה בהיותה מהכוכבות הראשונות הגדולות באמת של מחזות הזמר בישראל: "תל אביב הקטנה" (1958), "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (1964) ובין אם זה בהיותה אחת המולטי טאלנטיות הראשונות בארץ: שחקנית, זמרת ואף סטנדאפיסטית במובן מסוים.
כזמרת זכתה עטרי להיות חתומה על כמה מהקלאסיקות הבולטות בזמר העברי: מעטים יודעים אבל בשלהי שנות ה-50 היא והשחקנית-זמרת מתי עינב היו הראשונות שביצעו כצמד את הקלאסיקה "דרך הטבק", שמאוחר יותר הוקלטה על ידי צמד הדודאים והפכה מזוהה איתם, בשיר זה למעשה בלטה שירת הסולו הראשונה שלה באזרחות.
"המורה לזמרה" שהקליטה בשנת 1961 עם מקהלת ילדים היה פורץ דרך בכך שהציג לראשונה בעברית לקהל הישראלי את מקצב הרוקנרול (יש בשיר קריצה ללהיט הרוק של ביל היילי והקומטס - "רוק מסביב לשעון") ולמעשה ביטא את הלך הרוח השובב של ימי הריקודים הסלוניים שהיו אז בשיאם.
הדואט הבלתי נשכח שלה עם שותפה המוזיקלי הראשון יוסי בנאי – "רינה" מ"תל אביב הקטנה" נחשב לאחד משירי החיזורים הבולטים והאהובים בזמר העברי והדואטים עם שותפה המוזיקלי השני – אילי גורליצקי במופע המוזיקלי "שוק המציאות" (1965) - "קונצרטינה וגיטרה", "אלימלך", "לימון וצלחת" ו"בכל זאת יש בה משהו" מתנגנים עד היום כמעט מדי שבת ברדיו.
מבחינתי, היכולות הווקאליות של עטרי כזמרת שדי התפספסה ולא נתפסה כווקאליסטית עוצמתית הגיעו לידי שיא בביצוע המרטיט לשיר "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של רחל ושמוליק קראוס ששרה באנגלית במופע המוזיקלי "לחיות עוד קיץ" שהוצג בברודוויי בשנת 1971.
עטרי הייתה אחת מנשות השואו ביזנס המובילות והחזקות בשנות ה-50 ובעיקר ה-60. היא הייתה העצמה נשית בשיא תפארתה, הייתה דרמטית ומצחיקה באותה פעימה ויכלה לצמרר ב"הדיבוק" ולהצחיק במופע "יוסי- חיזקי- יונה" (עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו).
היא עברה את המסלול האידיאלי ממנו קורצו אנשי במה ומשחק אמתיים: מי שנולדה בתימן בשנת 1933, עלתה לישראל בגיל ינקות וגדלה ברחובות, מצאה עצמה כאמור במחזור הראשון של להקת הנח"ל ונחשבה לכוכבת הראשונה שצמחה מהלהקה הזו. בהמשך למדה משחק ב"הבימה" ובשנת 1957 החלה צעדיה בעולם הבידור כשהצטרפה ללהקת "בצל ירוק" המיתולוגית.
הפריצה הגדולה הגיעה בהצגה המוזיקלית "תל אביב הקטנה" שפתחה צוהר לעולם קסום של תפקידי אופי בולטים בשלל הצגות ומחזות זמר לאורך שנות ה-60, ה-70 וה-80. עטרי לא הסתפקה רק בתיאטרון אלא גם הגיחה לקולנוע כשכיכבה בסרטים כ"השכונה שלנו" ו"צדק מוחלט", בטלוויזיה כיכבה ב"רחוב סומסום" ו"משפחת עזאני", שם גילתה יכולות קומיות יוצאות מן הכלל.
עטרי, אחותן של הזמרת גלי עטרי ושדרית הרדיו המנוחה שוש עטרי ז"ל, הייתה מסוג הדמויות הבוהמייניות שאף אחד לא יכל ולא יכול להגיד עליהן שום דבר רע. דאגה להתרחק תמיד מרכילויות ושמרה בחירוף נפש על חייה הפרטיים, כיאה לכוכבת אמיתית או ליתר דיוק לאמנית אמיתית.
היא הלכה לעולמה בגיל 85 ואני לא יודע אם היא חייכה או לא בימיה האחרונים, מה שבטוח - שהחיוך שהיא נתנה לנו לאורך השנים – תמיד יזרח כשניזכר בה. יהי זכרה ברוך.