אילן תורן: "התיאטרון נאלץ לשרוד תקציבית, וזה לא לטובת העניין"

כשהשחקן והבמאי אילן תורן, בעבר מעמודי התווך של תיאטרון חיפה, נשאל כיצד נראה לו התיאטרון של היום, הוא משתהה קמעה עד שמשתחררת הנצרה. “הנחתת עלי בומבה”, הוא משיב. “הייתי פעיל כשהתיאטרון נראה קצת אחרת, התעניין בדברים אחרים והעריך דברים מסוימים. אני נשארתי שם, כנראה די מאחור, והתיאטרון זז למקום אחר. המאבק הגדול שלו היום הוא לשרוד תקציבית. לשם כך הוא נאלץ להילחם על הקהל, מה שכרוך בפשרות, וזה לא תמיד לטובת העניין”.

אין הרבה שחקנים היום כפי שהיה תורן ב־30 שנותיו בתור הזהב של תיאטרון חיפה: גבה קומה, יפה תואר, בעל דיקציה נפלאה וערכי. לאן הוא נעלם? “בגילי (81) אנשים יושבים בבית”, תורן משיב. “בשנים האחרונות ביימתי יותר מאשר שיחקתי, אבל אני כשיר ומחכה להזמנות, שאינן מגיעות. כפי שאני מבין תרבות, היא איננה מבטלת את העבר אלא נשענת עליו. לאחר שהייתי חתיכת זמן בתיאטרון חיפה, זה נראה נכון לו הייתי שותף בצורה כלשהי להמשך, אלא אם היו חושבים שאני עובר־בטל, חלילה. פעם זה לא היה כך. כשחקן צעיר בהבימה, השחקנים הוותיקים היו לנו מגדלורים כאלה, שנשאנו אליהם עיניים ולמדנו מהם. כיום, משום מה, מסתדרים טוב מאוד בלעדיהם”.

איך?
“כשהתחרות כה גדולה, עושים הכל כדי שהקהל יבוא, העיקר שימלא את האולמות ושתהיה קופה”.

עובד ועובד

תורן נולד בינואר 1938 בחיפה, העביר את רוב שנות ילדותו בירושלים ונעוריו עברו עליו בתל אביב. בגללו שם משפחתו הפך מאייזנברג לתורן. ”זה היה בתקופה שבה בן־גוריון קרא להחליף לשמות עבריים”, הוא משחזר. “הרעיון להתנער מהשם הגלותי הלהיב אותי, בן ה־10 או ה־11 אז. אבא שלי עבד באותה תקופה כימאי בים המלח, אז חיפשתי שם עם ניחוח של ים, והתאפסתי על תורן. באותן שנים התיאטרון בכלל לא היה בראש שלי. עד היום אני בכלל שרוף על מוזיקה קלאסית, לאחר שעד גיל 17 ניגנתי בכינור. הקשר היחיד שלי בהמשך עם זה היה כששיחקתי את פיאטקה הגוי, חתנה של חוה’לה, בהפקה הראשונה של ‘כנר על הגג’ אצל גודיק. גם כשכישרון המשחק שלי התגלה בקן ‘התנועה המאוחדת’, ראיתי את עתידי כקיבוצניק חקלאי. השירות הצבאי שלי בנח”ל המוצנח הביא אותי לקיבוץ ראש הנקרה, שם נשארתי חמש שנים”.

אם במשק בנו עליו כפלחניק, הם עשו שם טעות גדולה, כאשר שלחו את תורן הצעיר לקורס במאים של ההתיישבות העובדת. “יצאתי לשם בלי חשק, אבל בקורס נדלקתי מאוד על נושא התיאטרון והבנתי שאין לי עוד מה לחפש בקיבוץ ששוב לא הרגשתי חלק מהחברותא בו”, הוא נזכר. “ב־62’ עזבתי לתל אביב עם אילנה, אשתי דאז, עם ארון בגדים, מיטת סוכנות ותינוק, שמוכר כיום כזמר וכיוצר דן תורן”.

הבלדה שלו כעוזב קיבוץ הייתה ססגונית למדי. לצד לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, כחניכו המובהק של הבמאי פיטר פריי, ש”היה כריזמה מהלכת”, תורן חילק למחייתו עיתונים לפנות בוקר; ניסה להיות מורה לספרות בבית ספר תיכון בבת ים, “מה שהיה סיוט”; השתעמם למוות בג’וב של מגייס מודעות לאחד הביטאונים וחלטר כזפת גגות, “עבודה מתישה בחום הלוהט של הקיץ”.

ראשית הקריירה של תורן כשחקן הייתה ברגל שמאל. “זה היה בתיאטרון ‘דורות’”, הוא משחזר טראומה של שחקן מתחיל. “לקחו אותי לערב מערכונים של יוסף מונדי. לאחר שעברתי שם את כל החזרות, הודיעו לי שאומנם נכון לי עתיד גדול כשחקן, אבל במקומי יופיע שחקן אחר”.

לאחר אפיזודה בקאמרי, הופיע, כאמור, ב”כנר על הגג” אצל גודיק. הגם שלא היה להוט אחר סגנון המחזמר, תורן יצא משם ברכוש גדול. עתליה, בוגרת בית צבי, ששיחקה שם את צייטל, היא רעייתו השנייה. משם עבר לשלוש עונות בהבימה. “לאחר שנמאס לי מהמחזמר, רציתי תיאטרון־תיאטרון”, הוא מסביר את המעבר. “שם היה לי הכבוד לשחק במחיצת אריות התיאטרון הישראלי, במיוחד רפאל קלצ’קין, שהיה בשבילי בית ספר, אף על פי שהוא לא לימד באופן מכוון. את מסקין, שלצדו שיחקתי ב’העונה הבוערת’, אני זוכר כשחקן אגדה”.

בין תפקידיו שם היה לאקי ב”מחכים לגודו”, מחזה המופת של בקט. “עם לאקי נתקעתי ולא מצאתי דרך איך להתניע את התפקיד", הוא מספר. "‘לך לנעמי ותתייעץ איתה’, אמר לי ליאור ייני, שהיה אז בהבימה. אכן הלכתי לנעמי פולני של ‘התרנגולים’, שלא הכירה אותי. ב־45 דקות מקסימום, ותוך כדי תליית כביסה, היא נתנה לי את הסטארט לתפקיד, שהיה כמובן תנועתי”.

לתיאטרון חיפה הגיע דרך הצגה ב”במת השחקנים”, שהתמזגה איתו. “לא ייאמן איך שדברים מתגלגלים”, מתפעל תורן. “הציעו לי תפקיד ראשי בהצגה ‘מחולו של סרג’נט מסגרייב’. ההצגה הייתה פלופ אימים, משהו קטסטרופלי, והורדה אחרי תשע הצגות בלבד. אבל נשארתי עם חברי ‘במת השחקנים’, בני דורי בעלי רעיונות דומים לשלי, ודרכם הגעתי מבלי משים לחיפה, העיר שלי עד היום. איתם היה לי תיאטרון חיפה לבית ואיתם הייתי עד לתופעה משונה. מצד אחד, הרגשנו שהתיאטרון שלנו מילא תפקיד בחברה הישראלית ששום גוף אחר לא מילא, כמו פתיחת הדלת למחזאות מקורית. מצד שני, היה עלינו להגן על תיאטרון חיפה מפני אנשי ממסד בעיר, שבצורה פשיסטית ממש הדביקו לנו תדמית של תיאטרון שמאלני, מה שחזר על עצמו בשנות ה־80, כשהתיאטרון נוהל בידי גדליה בסר ויהושע סובול. בחיפה עיקמו את האף נוכח הצגות שלנו, בעוד שכאשר הצגנו בתל אביב, נשאו אותנו על כפיים”.

ולא הייתם כאלה?
“יותר נכון היה לראות אותנו כתיאטרון אידיאליסטי, ששחקניו חשבו שדרך אמנות המשחק יוכלו לשנות את פני העולם ולעשות את החברה לאנושית יותר”.

הייתם נאיביים, לא?
“לא יודע לומר על אחרים, אבל אני אכן הייתי נאיבי. הייתה בי אמונה שאולי לא נשנה את העולם, אבל די שנגרום משהו פנימי לאנשים באולם כדי שנרגיש שעשינו את שלנו. הרי כשראיתי בגיל 18 בקאמרי את ההצגה של ברכט ‘הנפש הטובה מסצ’ואן’, זה שינה לי את החיים. הבימוי של יוסף מילוא גרם לי טלטלה ועורר בי חשק להיות חלק מדברים כאלה”.

לומד ולומד

תורן היה באופן מובהק שחקן של במה ולא של מסך. מניין סרטיו פחות מאצבעות יד אחת. הוא התייצב בפעם האחרונה מול המצלמות לפני 12 שנים, ב”אסקימוסים בגליל”, סרטו של יונתן פז, שבו נהנה להיפגש עם הגוורדיה הוותיקה של השחקנים, “מה שהיה בשבילנו מעין כנס מחזור”. הוא הגיח לצילומי הסרט בקיבוץ יחיעם ממגדל השן שלו על הכרמל, ו”היה לנו מאוד נעים זה עם זה”.

עניין אחר: מה הביא אותך ב־79’ לקיוטו שביפן?
“לתרבות היפנית נחשפתי דרך סרטיו של אקירה קורוסאווה, כמו ‘הסמוראים’, שבהם מצאתי משהו מסוגנן שנשען על מסורות עתיקות, תוך שילוב של עוצמה רוחנית ויכולת גופנית מרשימה. זה מה שהביא אותי ללמוד בקיוטו אצל אמן הקיוגן שיגימה סנגורו. שנה וחצי הייתי שם, כשבאמצע התקופה הצטרפה אלי המשפחה”.

לאחר שנים שבהן הכירו אותך כשחקן אילן תורן, הפכת בעיני רבים לאבא של דן תורן.
“מבחינתי זה שינוי מבורך. דן עבר דרך. תחילה הוא שיחק בתפקיד הראשי בסרט ‘בחינת בגרות’ של אסי דיין ולמד בסטודיו של ניסן נתיב. עם הזמן עבר למוזיקה ומצא בה בהצלחה את המקום שלו”.

מדן, כאמור בנו מנישואיו הראשונים, יש לתורן שני נכדים, כנ”ל מאחותו, נעמה, העוסקת בתקשורת. יהלי, בתו מנישואיו השניים, היא זמרת, וממנה יש לתורן נכדה. ארבעה נכדים נוספים יש לו מאחיה, אדם, העוסק בתחום הביטחון.

ביתו המרשים של תורן מוקף בגינה יפהפייה וממנו נשקף נוף מרהיב אל מורדות הכרמל, שנפגם בשריפה הגדולה לפני שנים אחדות. לתורן, המרבה בקריאה, לא משעמם מאז שניתק מהתיאטרון. “אני גם חוטא בכתיבה”, מעיד על עצמו השחקן, שמכתיבת שירה זלג לכתיבת סיפורים, “וגם לומד, כן, עדיין. אני משתתף בקבוצה המתעמקת בארון הספרים היהודי, ופעם בשבוע אני לומד ערבית”.

מה בער בך לצאת לגמלאות ב־2001, בהיותך בן 63 בלבד?
“זה לא היה ביוזמתי. תיאטרון חיפה נכנס אז לתהליך הבראה, שבמסגרתו ביקש להשתחרר מחלק מעובדיו. להמתקת הגלולה הוצעו לנו תנאים טובים. נעניתי מפני שלא הייתי מעוניין להישאר במקום שלא רצה אותי”.

איך זה לשחקן, שרץ שנים בין הבמות, להישאר בלי במה?
“התרגלתי. משום שהמשכתי לביים במסגרות שונות, עברתי תהליך הדרגתי ולא מסובך”