הבית על הגבעה
“סבתי שחיה עד גיל 102 הייתה בעלת הבית שעל הגבעה שבית צבי ממוקם בה. דודי חי עד היום בווילה מעל בית צבי. מינקות, כשהייתי נשלח לסבתא, שמעתי קולות שבוקעים מהמבנה הזה. כשבגרתי, אני זוכר שזאב רווח ויוסי פולק היו שוכרים אצלה חדרים, ואני הייתי הילד שהם היו מפנקים. אני מניח שהקרבה לשחקנים ולבית צבי השפיעה עליי בהמשך. הרגע המכונן שבו החלטתי סופית שאהיה שחקן היה כשדני קיי הגיע לביקור בירושלים ולקחו את כל תלמידי בית הספר שלנו לנופף לו בדגלים בצדי הדרך. אחת הילדות בכיתה, ילדה לא מקובלת, זכתה שדני קיי ירים אותה באוויר וינשק אותה במצח. היא במהרה הפכה למלכת השכבה, ואני ידעתי מיד שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים”.
פסנתרן ובלרינה
“למדתי בתיכון השייך לאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים במגמה מוזיקלית. יום אחד הגיע למגמת המחול רודולף נורייב, ואני, שביליתי את רוב הזמן בבית הספר מחוץ לכיתה, הצצתי לחדר החזרות. ראיתי את נורייב הנמוך מרים על כל אחת מכתפיו שתי רקדניות בווירטואוזיות מעוררת קנאה. החלטתי שאני רוצה להיות רקדן ונרשמתי לשיעורים. אלא שיום אחד הפסנתרן של הכיתה לא הגיע, ואני, שהייתי פסנתרן חובב, החלפתי אותו. מאז פרשתי מקריירת הריקוד, אבל המשכתי, ואני ממשיך עד היום, ללוות שיעורי בלט, בעיקר בניו יורק”.
אידי אמין
“בגיל 10 נשלחתי ללמוד לנגן באקורדיון. המשכתי להשתעשע בכלי, ובגיל 17 כבר הייתי נגן מקצועי במועדון לילה ‘בכחוס’ בירושלים. אחרי שירות צבאי בצנחנים, חזרתי לעסקי האקורדיון וליוויתי את להקת הסטודנטים בירושלים. יום אחד הוזמנו להופיע בבית השגריר באוגנדה. לפתע נכנס למקום מי שהיה הרמטכ”ל באותה התקופה, אידי אמין, שלצלילי האקורדיון לימד אותנו ריקוד מקומי. זו בהחלט חוויית חיים שלא אשכח לעולם. בהמשך האקורדיון ליווה אותי גם כסטודנט למשחק בניו יורק, שם הופעתי עם שני רקדנים בהרכב פולקלור. מזה התפרנסנו לאורך תקופת הלימודים”.
ג’ורג’ מקגוורן
“המוזיקה ליוותה אותי כל חיי כאמצעי פרנסה לא רע בכלל. אחרי הלימודים התחלתי לנגן בפסנתר ב’מנדי’ס’ אצל רפי שאולי, מקום שבו היו נפגשים כל המי ומי של אותה התקופה – אריק איינשטיין, אורי ליפשיץ וחיים סבן. ערב אחד, כשהחבורה נכחה במקום, נכנס לבר יחד עם אריק שרון מי שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית באותם הימים, ג’ורג’ מקגוורן. באקט של חצי סתלבט המצאנו שיר. שנים אחר כך אני פוגש את חיים סבן באיזה אירוע ושר לו את השיר על מקגוורן. ‘מאיפה אתה מכיר את השיר הזה’, הוא שאל, בלי לדעת שכתבנו אותו ביחד”.
תיאטרון החאן
“התפקיד הראשון שלי בתיאטרון הרפרטוארי היה בתיאטרון החאן בירושלים, בהצגה ‘משרתם של שני אדונים’, יחד עם ששון גבאי, ספי ריבלין, אורי אברהמי ועוד רבים וטובים. כך התחלתי לנוע מתיאטרון לתיאטרון, שיחקתי בקאמרי, בהבימה ועברתי את כל התיאטראות בארץ עד שהגיע תפקיד ששינה את חיי”.
הנמר שירחאן
“תפקיד הנמר שירחאן ב’ספר הג’ונגל’ הוא אולי המרגש ביותר שיצא לי לגלם. אין תחליף לקהל של ילדים. אני זוכר שכשהלכתי להיבחן אצל חנוך רוזן, הוא ביקש ממני לשאוג ‘כך שגם אני אבהל’. מיותר לומר שאחרי השאגה שלי קיבלתי את התפקיד”.
הוליווד
“תפקיד ב’המתופפת הקטנה’ על פי ג’ון לה קארה הביא אותי להוליווד וגם השאיר אותי שם במשך שש שנים. זו הייתה תקופה מעניינת ונפלאה שבה פגשתי אנשים רבים בתעשייה, חוויתי חוויות נפלאות והייתי המחבל האולטימטיבי. היכן שחיפשו דמות של מחבל – אני הייתי שם. אני לא שוכח את התקופה הזאת”.
דור ההמשך
“דניאל, רן, סתיו וירדן, ארבעת ילדיי, עוסקים גם הם בצורה כזו או אחרת במוזיקה ובאמנות. אני גאה בהם מאוד ושמח שהסנדלר לא הולך יחף. שתי נשותיי, דלית (אשתי לשעבר) ומיכל הנוכחית, הפכו לחברות. אני מוקף אהבה, וזה מאוד מנחם ומשמח”.
סתיו שפיר
“פגשתי אותה לראשונה במחאת האוהלים, אחרי שלקחתי חלק בשיירות מהפכה של אמנים. לא הופעתי אך הייתי נהג והעברתי ציוד בין מאהלים ולעתים הייתי ישן שם לילות. באחת הנסיעות פגשתי את סתיו שפיר, שהרשימה אותי מאוד. ראיתי בה את גולדה מאיר הצעירה, הוקסמתי. אחרי שהמחאה דעכה נפגשנו במקרה, והיא הזמינה אותי למסע מדרום לצפון כנהג. מאז דרכינו לא נפרדו, אני הייתי הנהג שלה בפריימריז הראשונים, וכל פריימריז אני איתה, מלווה אותה תמיד. גם בנאום הראשון שלה בכנסת הייתי. אני הקמע שלה והיא הקמע שלי. אני מחכה לרגע שתנהיג את מפלגת העבודה”.
השיבה הביתה
“כיום אני משחק בהצגה של תיאטרון הספרייה השייך לבית צבי, ‘החולה ההודי’ מאת רשף ורגב לוי ובבימוי דניאל אפרת. מבחינתי, זו סגירת מעגל נפלאה לילדותי בבית סבתא מעל בית צבי. אני משחק גם בתיאטרון הקאמרי ב’שיגעון המוזיקה’, אבל יש משהו בפרינג’ שמרגש אותי יותר מכל. שם נמצאת האמנות האמיתית. אני בהחלט מרגיש שזכיתי”.
אלי דנקר משתתף בהצגה "החולה ההודי", העבר בתיאטרון הספריה רמת גן