פרולוג
בשנת 1961 פרץ הגל הקל אל מכשירי הרדיו שלנו והחל לראשונה לשדר פרסומות בשידור ולהעניק למאזינים פרסים יקרים יותר מתקליטים אריכי–נגן שמצאו את דרכם אל התקליטייה של קול ישראל.
שמוליק רוזן, שכבר אז היה החידונאי הכי פופולרי והבלתי מעורער של המדינה, התחיל לחלק פרסים ממש שווים. כירת גז ניידת לפיקניק, מתנת אמישראגז למשל. הדבר היקר הזה היה הפרס הראשון בחידון הפומבי שהוקלט ושודר מאולם "אוהל שם", או "מוגרבי" בתל אביב.
לא שלמישהו היה מושג מה עושים בדיוק עם כירת גז ניידת. פיקניקים לא היו מרכיב משמעותי בתרבות הפנאי של הישראלים. מעטים מאיתנו החזיקו רכב פרטי, ורוב הישראלים בילו את החופשה שלהם, אם בכלל, בבתי ההבראה של ההסתדרות, שם כידוע לא היה צורך בכירת גז ניידת, כי דווקא אוכל היה שם בשפע. ועל זה היה אפילו שיר ידוע בביצועו של בומבה צור.
בסוף חודש יולי, לוועד קראו לי
נתנו לי פתקה וכתבו שהנ"ל
עם אישה ועם ילד, ייסעו לאיילת השחר
לנוח על חשבון המפעל.
יצאנו השכם בבוקר
והגענו לבית ההבראה...
ופתאום החברה שרה הודיעה ברמקול:
"החברים מתבקשים לחדר האוכל"
ואז כל הדלתות נפתחו
והמוני אנשים יצאו החוצה
ודהרו אל חדר האוכל וצעקו:
אוכל! קדימה אוכל!
אוכל! קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל! קדימה אוכל!
("אוכל" / שאול ביבר)
אבל הרי לא הפרס חשוב, חשובה ההשתתפות. ומה שנהוג לומר כיום היה נכון גם אז. הבעיה הייתה שרוב כירות הגז הניידות חולקו מדי שבוע כמעט שווה בשווה בין שמואל חביבי ליחיאל דיסטניק. שניהם היו הכוכבים, המתמודדים המבריקים שקולם נשמע בכל החידונים אצל שמוליק החידונאי. לא משנה אם החידון נשא את השם "ושיודע לשאול" או "עשרים מי יודע", או "בתקווה שתבין את הרמז", או "קפד ראשו" - כמעט תמיד היו אלה דיסטניק או חביבי שהלכו הביתה עם הפרס הנחשק, שאף אחד לא ידע מה עושים איתו.
אך הנה בערב אחד קרה משהו שקורה, אם בכלל, רק בחלומות ובאגדות. השידור מתחיל. שמוליק על הבמה. הקהל דרוך, ואת מי לא רואים ולא שומעים? את צמד הכוכבים הקבועים, הלא הם שמואל ויחיאל. החידונאי מתחיל לירות שאלות לאולם. מהקהל נשמעות תשובות. שמוליק רוזן מעלה את המשיבים לבמה והקרב מתלהט.
לקראת שיאו של החידון, כשנותרו על הבמה רק שלושה מתמודדים, גיליתי למרבה הפתעתי והתרגשותי שאני אחד מהשלושה. והנה נותרנו רק שניים, ראש בראש מול השאלה האחרונה. מי שמנצח הולך הביתה עם כירת גז ניידת.
"באיזה מחזה מדברת הגיבורה רק פעם אחת וגם אז היא אומרת רק מילה אחת?", מקפץ החידונאי ומחייך כאילו אומר: הפעם ילדים, כירת הגז הניידת נשארת פה, לפחות עד שיחזרו יחיאל דיסטניק ושמואל חביבי.
"העושה נפלאות!", אני שואג לתוך המיקרופון בעוצמה כזו שאפילו הלן קלר, גיבורת המחזה הייתה אולי מסוגלת לשמוע.
חזרתי הביתה מאושר עם מתנת אמישראגז, שהייתה מונחת שנים במרפסת של המטבח עטופה בבד של שק. מוטלת ככירה שאין לה הופכין, שהזכירה לי כל הזמן שלא חשוב הפרס כל עוד הוא הפרס הראשון.
מאז התהדק סיפור האהבה ביני לבין הלר קלר, שנולדה אתמול לפני 139 שנה ושעל שמה רשומות המילים האלה:
הליכה עם חבר בחושך עדיפה הרבה יותר מאשר הליכה לבד באור.
תמונה ראשונה
היא נולדה ב–27 ביוני 1880. כשהייתה בת שנה וחצי בערך חלתה במחלה שבילדותנו נקראה "סקרלטינה" והילכה אימים על ילדים והוריהם המודאגים. כיום, אגב, כשהסקרלטינה עוברתה ל"שנית" בערך 80% מכלל אוכלוסיית הילדים עד גיל 10 כבר נושאים את הנוגדנים למחלה והיא מטופלת באמצעות אנטיביוטיקה.
אלא שאז, כנראה בעקבות סיבוכים של המחלה, איבדה הלן קלר את השמיעה והראייה.
ההיית מימיך בים, בערפל כבד, עת תדמה כאילו עוטפת אותך חשרת אפלה צחורה, דחוסה כדי מישוש יד, והאונייה הגדולה מגששת דרכה לחוף... "אור! הבו לי אור!", זו הייתה קריאת האלם של נפשי.
("קורות חיי" / הלן קלר.
תרגום: אסתר ולדקובסקי)
בשבע שנות חייה הראשונות התנהגה הילדה האומללה כמו חיה שלא ניתנת לאילוף. הוריה היו אובדי עצות ומעבר לסף ייאוש. לא הם, לא שני אחיה הצעירים ממנה, ובעצם אף אחד לא היה מסוגל למצוא את הדרך לתקשר איתה. מול התקפי הזעם שלה עמדו כולם חסרי אונים. כשהייתה מפילה את עצמה לרצפה, בועטת בכל מה שבסביבה, משליכה חפצים ונוהמת וצווחת, היו כולם מתגייסים ועושים הכל כדי להרגיע אותה.
נואשת, רצתה כל כך שיבינו אותה. אבל מכיוון שלא יכלה לגרום לכך שיבינו היא למדה לתפוס כל דבר שבו חשקה ולהרחיק בגסות דבר כשלא רצתה אותו. למדה ללחום כמו חתול פרא קטן כשידיים גדולות וחזקות ניסו להשתלט עליה. מכיוון שהייתה מנותקת ובודדה, היו לה לפעמים התפרצויות זעם. כאשר גדלה ונעשתה חזקה יותר, הפכו אותה התפרצויות זעם אלה למסוכנת.
("הסיפור המופלא של הלן קלר" /
לורנה א. היקוק. תרגום: נילי לוי)
אתנחתא
מה שיודעים רוב האנשים על אלכסנדר גרהם בל זה שהוא המציא את הטלפון. וגם על כך יש ויכוחים: אנשים טוענים שאף על פי שהפטנט רשום על שמו של בל, היה זה דווקא אנטוניו מאוצ'י שהמציא את המכשיר שאפשר לו להתקשר ממרתף ביתו בסטטן איילנד לחדרה של אשתו חולת השיגרון שהיה בקומה השנייה.
אבל אין ויכוח על כך שאלכסנדר גרהם בל היה נצר למשפחה שחקרה את הקול האנושי. אבא שלו המציא שיטה להוראת דיבור לחירשים, שנקראה "הדיבור הנראה". הבן אלכסנדר התפרנס בין השאר כמורה לאומנות הדיבור בסקוטלנד. הוא המציא המון פטנטים שנרשמו על שמו, בהם סוג של רובוט שידע לחקות צליל אנושי. הוא אפילו התחתן עם תלמידה שלו שהתחרשה בילדותה. יש לשער שלעובדה שאביה, גרדינר האברד, היה מעשירי בוסטון לא היה קשר לעניין. או שכן.
בבוסטון פתח אלכסנדר גרהם בל בית ספר לחירשים. כשפנו אליו קפטן ארתור ה. קלר ואשתו קייט, הוריה של הלן קלר בת ה–7, שהיו אובדי עצות ובוססו עמוק עמוק בתוך הייאוש, כל מה שהוא מסוגל היה לעשות זה לשלוח אליהם נערה בת 21 שהייתה לקוית ראייה וחסרת ניסיון בתחום ההוראה.
תמונה שנייה
"הגדול בימי חיי הוא היום שבו הגיעה אלי מורתי, אן מנספילד סאליבן. אני מלאת השתוממות בזוכרי את הניגוד העצום שבין שתי הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא", זה מה שכתבה הלן קלר בספר האוטוביוגרפי שלה.
כשהייתה אן בת 8, תקף אותה נגיף אלים, והיא איבדה את מאור עיניה. זמן קצר אחר כך נפטרה אמה, ואביה נטש אותה ואת אחיה הצעיר. האח נפטר מעט אחר כך מנמק העצמות. בבית המחסה שאליו נשלחה לא התאמצו ללמד את היתומה העיוורת קרוא וכתוב, לכן היא הייתה עוזרת בית. דייר אחד דאג ליידע אותה על קיומו של בית ספר לעיוורים. היא סיימה שם את הלימודים כמצטיינת המחזור, משם נשלחה לבית משפחת קלר, וחייהן של השתיים השתנו. מאותו היום ובמשך 50 שנה, 49 למען הדיוק, הן לא נפרדו.
אני רואה שהלן מתקדמת יותר בלימודיה... עדיף לדעתי להניח לילד לעשות את מה שהוא רוצה, ושהזרע שזרעת יישא פרי בעתיד. על כל פנים, זה יותר הוגן כלפי הילד וזה גם משחרר אותך מטרחה מיותרת.
(מתוך מכתב של אן סאליבן, 8 במאי 1887)
כשאן סאליבן התחתנה בשנת 1905 עם ג'ון אלברט מייסי, שהיה מרצה ומבקר ספרות באוניברסיטת הווארד, הוא עבר לגור עם שתיהן. תשע שנים אחר כך, כשהזוג נפרד, הוא המשיך לגור שם.
ב–15 באוקטובר 1936 נפלה אן סאליבן בת ה–70 לתרדמת כתוצאה מקריש דם. מי שהחזיקה את ידיה בשעותיה האחרונות הייתה הלן קלר, שחייתה עוד 32 שנים אחרי מות מורתה. שנתיים לפני מותה זכתה הלן קלר במדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.
הדברים הכי טובים ויפים בעולם לא ניתנים למגע או לראייה. הם חייבים להיות מורגשים בתוך הלב.
(הלן קלר)
אפילוג
בהצגה "העושה נפלאות" שהועלתה בהבימה בשנת 1960 גילמה מרים זוהר, שהייתה אז שחקנית צעירה, את אן סאליבן המורה. מי שראה אותה אז, כמוני, לא ישכח את הסצינה שבה הוגה הלן קלר את המילה "מים", המילה היחידה שהיא מוציאה מפיה בהצגה הזו ואת הדמעות של סאליבן/זוהר ושל האולם כולו.
הערב יצאנו מ"הבימה" מזוככים, מטוהרים, מאמינים בכוח מסירותו של האדם. ערב אנושי עמוק. ערב של משחק מצוין שהופגן על ידי מרים זוהר והילדה דליה כהן, אשר - אין לשער שבלי עזרתו ועמלו המפרך של הבמאי ניניו, הייתה מצליחה להגיע לדרגת הזדהות כזו עם הגיבורה הזעירה שהפכה במרוצת הימים לדמות אנושית גדולה: הלן קלר.
(חיים גמזו, "הארץ", 4.12.1960)