"מגיל צעיר מאוד רציתי לביים", מעידה דליה שימקו (57), מי שכבר בגיל 20 הרטיטה את הקהל ככוכבת הסרט "נועה בת 17", ובשנים האחרונות לא רק מביימת, אלא גם מנהלת ביד רמה את אנסמבל "אספמיה", יציר כפיה, שיעלה בשישי את "חולי אהבה", קברט רוק תיאטרלי.
"תמיד רציתי להקת תיאטרון משלי", מודה שימקו. "תיאטרון בעיניי זו להקה ומשפחה. לא תעשייה. מפעל שבו מתכנסים אנשים הקשורים זה לזה באיזושהי אמונה וסוג מסוים של ערכים וקומוניקציה עם קהל. כשנכנסתי לתיאטרון חיפה בגיל 20, זה נבע מחיפוש אחר משפחה אמנותית, דבר שקשה למצוא בתיאטרון רפרטוארי, המשרת ציבור גדול, ולא את אלה שפועלים בו. לעומת זאת, אנסמבל 'אספמיה' שלי, שם את הדגש קודם כל על אלה שיוצרים את האמנות, בתקווה שיימצאו מספיק אנשים שיאהבו אותה. תיאטרון בשנות האלפיים צריך להוות אלטרנטיבה למה שקורה במדיות אחרות. כלומר, אם אנחנו חיים בעולם של רייטינג, ציוצים, סלוגנים ומסרים מהירים, כשהכל מעובד ברמה הכי נמוכה של העיכול, תפקיד התיאטרון הוא לשמר את רוח הפיוט והפילוסופיה של הקיום האנושי".
מה זה "חולי אהבה"?
"מופע שמוקדש כולו לשירה הרומנטית והארוטית העברית, החל משיר השירים, עד משוררות עכשוויות כמו נעם פרתום ועדי קיסר. השירה מובאת לא בהקראה, כפי שנוהגים בדרך כלל, אלא במונולוגים משוחקים, המלווים במוזיקה".
זה בא מתוך רצון לשבור מסגרות ולחדש?
"זה פורמט שדי המצאתי, המתייחס לשירה כאל טקסט תיאטרלי לכל דבר, וגם גורם לטקסטים להתכתב זה עם זה, גם אם, על פניו, אין ביניהם שום קשר".
השירה לא איבדה היום את ערכה?
"שירה לא יכולה לאבד את ערכה. שירה טובה היא שירה טובה. אני מאמינה שיש קהל מסוים שמתגעגע בדיוק לדברים האלה, והוא לא מקבל אותם בשוטף. במרוץ אחר הרייטינג אנחנו נוטים לשכוח שיש קהלים המחפשים שפה יותר גבוהה עם פיוט".
מבחינת שימקו, בחירת משתתפי הקברט החדש אינה אקראית, ואסתי זקהיים, עודד מנסטר ואייל שכטר, נמנים עם נבחרת מובחרת של שחקנים העוברים עמה מהפקה להפקה, כחלק מ"אריות האנסמבל של 'אספמיה", כהגדרתה. אליהם מצטרפת הזמרת הצעירה דורי קוטאי, שהובאה לקברט על ידי יפעת נץ, מלחינת המוזיקה של "חולי אהבה".
הקברט הנוכחי הוא שיתוף פעולה בין שימקו לנץ, יוצאת הרכב "המכשפות" האגדי. "תמיד חשבתי ש'המכשפות' הייתה אחת הלהקות המצוינות שהיו כאן. כהמשך ללהקה, יפעת כותבת מוזיקה נפלאה בפני עצמה, עם הצליל המכושף שהיא מביאה משם", אומרת שימקו. "כמו שאני עושה תיאטרון פיוטי, יפעת עושה בצורה פנומנלית רוק פיוטי עם עדינות, חושניות ומסתורין. מכאן החיבור בינינו מדויק וחזק".
מבחינתה, אנסמבל "אספמיה", שהוקם ב־2003, הוא פרינג' בהגדרתו, גם אם הוא נתמך על ידי מנהל התרבות בעיריית תל אביב. הצגות "אספמיה" מועלות בדרך כלל בתיאטרון "תמונע". והמשרד? "אצלי בבית".
זאת חוצפה לומר שבדרכך הנחושה את מצטיירת כאחת שהולכת עם הראש בקיר?
"זאת לא חוצפה, אלא עובדה".
איך נגרעת מהתיאטרון הרפרטוארי, אחרי שהפצעת בו ככוכב שביט בהצגות "נפש יהודי" ו"גטו"?
"חוץ מגדליה בסר, שנתן לי בתיאטרון חיפה תפקידים מקסימים בתחילת הדרך, לא נראה לי שבתיאטרון הרפרטוארי העריכו כראוי את כישרוני".
למה?
"אני לא פוליטיקאית, מה שאולי נדרש בתיאטרון רפרטוארי, שבסיכומו של דבר לא קיבלתי בו מספיק תפקידים מעניינים. פרט לכך, רציתי לביים, אבל זה היה בלתי אפשרי בתיאטרון הרפרטוארי. רוב הדברים שעשיתי בהתחלה ב'אספמיה', נדחו בזה אחר זה בתיאטרון הרפרטוארי. אחר כך הם הצליחו באופן יוצא מהכלל בפרינג' - גם אצל הקהל וגם בביקורות. אולי אני צריכה להגיד תודה לרפרטוארי על כל הדחיות שחוויתי. ככה נוצר האנסמבל. מתוך מצוקה ועקשנות, בידיעה שאני אמנית שחייבת ליצור ואף אחד לא יעצור אותי. אומנם זה היה מבאס להידחות שוב ושוב בתהליך ארוך שמלווה בהרבה בכי ותחושת תסכול. אבל אני אף פעם לא אוותר. בכל מה שקשור לאמנות, אין לי אלוהים, ואני לא רואה בעיניים. בסופו של דבר, העקשנות השתלמה. יש לי אנסמבל, שאם היה כמותו למישהי אחרת, הייתי מקנאה בה".
"חולי אהבה", הצגת טרום בכורה תיערך ב-25.7 בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של באר שבע, 5 ביולי, שישי, 21:00, בר גיורא החדש, תל אביב