סיפור הסינדרלה של עודאל חיון (27), תגלית ההצגה "עבדאללה שוורץ" של תיאטרון בית ליסין, מדהים בכל קנה מידה. זה קרה לו, נער פרברים שלא הסתדר בשום מסגרת, אי אז בשלהי העשור הקודם, כשנפלט סופית מבית הספר התיכון ע"ש רוז מצקין, שבו למד.
"אחרי שעזבתי את התיכון בכיתה ט', ניסיתי לחזור אליו בי"א", הוא משחזר. "אבל זה לא בא לי טוב. היה לי משעמם ולא אהבתי ללמוד. הייתי כבר בדרך הביתה - כדי לא לחזור - כשראיתי התקהלות של תלמידים ליד אחת הכיתות. חבר משך אותי פנימה. בדיוק ערכו שם, הבמאית דפנה רובינשטיין ואחותה, הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין, אודישן לקראת סדנת משחק שהן עמדו לפתוח. אודישן? בחיים לא שמעתי על דבר כזה, בטח לא ידעתי שיש בית ספר למשחק. משם נשאבתי לעניין. להגיד שנפלתי עליו גמרי במקרה? אז לא. מילדות, כשראיתי סרטים, רציתי להיות כמו השחקנים, אבל לא ידעתי איך עושים את זה. אני לא יודע איפה היו מוצאים אותי היום, אם לא הייתי מגיע לאותה סדנה. אני מקווה שבדברים טובים, למרות שזה לא בטוח, עם רקע המקום ממנו באתי".
ב"עבדאללה שוורץ", מחזהו של רמי ורד בבימוי רוני פינקוביץ', משחק חיון את רלי (אוראל) שוורץ, בנם של אבי קושניר וענת וקסמן, "אחלה הורים שבעולם", כדבריו, "בפרט שקושניר עזר לי מלא בחזרות".
והדמות? "רלי, נער גבעות, גדל בהתנחלות מעבר לקו הירוק. כשדעתו של אביו המתנחל משתבשת, והוא הופך פתאום ל'ערבי', רלי הולך אחריו. יהודי, ערבי, לא חשוב מה, העיקר להיות כמה שיותר קיצוני".
כאמור, חיון גדל בכפר שלם. אמו, בעלת שורשים עיראקיים, עובדת בניקיון בתים ואביו, בעל שורשים מצריים, עובד בשוק התקווה. בקיצור, לא רקע אידיאלי להצמחת שחקן. "ממש לא היה בראש שלהם לקחת אותי להצגות", הוא מספר. הם לא עודדו אותו לפנות לבמה. בינתיים אמו התרצתה ובאה להצגותיו, אביו - לא. "'מה אתה לומד?', ירד עלי אבא כשהלכתי ללמוד ודאג להוסיף: 'לך תעבוד, תעשה כסף'", הוא מספר.
מהסדנה הראשונית של האחיות רובינשטיין, לשם התקבל איכשהו, עבר למכינה של סטודיו ניסן נתיב. למרות שהיה קשה, לדבריו, נאחז בציפורניים וסיים. לעומת זאת, לימודיו התיכוניים, כאמור, קרטעו. כשנפלט בכיתה ט', הלך לעבוד בגננות, משם עבר למגדנאות, מקצוע שלמד בקונדיטוריה ליד הבית. "עד היום אני יודע להכין עוגות", הוא מעיר. "אבל אז, כשגיליתי פתאום את המשחק, עזבתי אותן. עזבתי הכל".
טלטוליו נמשכו. הוא עבר לסטודיו יורם לוינשטיין, שם נאמר לו אחרי שלושת רבעי שנה שהוא לא מוכשר מספיק, "למרות שהמורים אהבו אותי והיה לי כיף". אז הוא לקח פסק זמן מהעניין ועבד במשלוחים של פיצות וכדומה. בהמשך לא הצליח להתקבל לסמינר הקיבוצים, ובסטודיו ניסן נתיב נשאל איך יוכל ללמוד משחק, אם הוא לא בקי בספרות ובהיסטוריה - וגם שם לא התקבל.
כשהפנו אותו לבית צבי, הסתייג. "חשבתי שבית צבי זה מחזות זמר", הוא נזכר. "לא הבנתי מה יש לי לחפש שם. אני לא יודע לשיר. אני לא אוהב לרקוד. רק רוצה לשחק ולהחזיק סוף־סוף איזושהי תעודה ביד. כשהגעתי לבית צבי נפקחו לי העיניים, והשתחררתי מכל הסטיגמות שהיו לי לגבי המקום. הפעם התעקשתי וסיימתי שלוש שנים מלאות. כן, אני, אחרי כל הבלגנים בדרך".
רשימת תפקידיו בהצגות בית צבי מעידה על האמון וההכרה בכשרונו. בין המתרשמים ממנו הייתה ציפי פינס, מנהלת בית ליסין, שדאגה להביא את חיון לתיאטרונה. ב"אנשים, מקומות ודברים", הצגתו הראשונה שם - שממשיכה לרוץ - הוא משחק לצד מגי אזרזר ונהנה משבחי הביקורת. "וזה למרות שירדו עלי בעבר, וטענו נגדי שאני לא יודע ספרות והיסטוריה", חוגג חיון ניצחון אישי מתוק.