"הזמן הצהוב" התחיל את דרכו כמיזם תיעודי שערך הסופר דויד גרוסמן בגדה המערבית במהלך אביב 1987, ערב יום העצמאות, לציון 20 שנה למלחמת ששת הימים. המיזם התפרסם בשבועון "כותרת ראשית" ז"ל ב־29 באפריל 1987. ביוני אותה שנה התפרסם הספר "הזמן הצהוב", שבו נוספו ל־14 הפרקים המקוריים, עוד חמישה פרקים.
החוברת והספר יצאו כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1993־1987) והפנו זרקור לסוגיות האלימות האצורה, הקנאות הדתית ותחושת האסון המתקרב, שמעטים בציבור הישראלי דאז היו מודעים להן. גרוסמן יצא בעיקר נגד ההדחקה של הקיום המקביל ונגד האמונה שרווחה אז כי החיכוך והסכסוך ייפתרו מאליהם במשעולי הזמן, והתריע כי מתקרב היום שבו הישראלים לא יוכלו יותר להתעלם ממה שקורה בשטחים.
כעת עולה הצגה המבוססת על ספרו של גרוסמן בתיאטרון יפו, המדגישה ששום דבר בעצם לא השתנה מאז, ורוב הישראלים מעדיפים גם היום לטמון ראשם בחול.
גרוסמן מצא את המילים הנכונות כדי לתאר סיטואציה מורכבת. כך בספר, וכך גם במחזה, שעיבד וביים אילן רונן, ברגישות ובמסירות. ואכן מדובר בהצגה אמיצה, שמצליחה לצקת אוויר וגוף למילים שמדייקות כאב, לפתוח חרך לשני צדי המתרס ולחזות בפצע פתוח ושותת דם.
אין ספק, מדובר במבצע תאטרלי נועז ונחשוני, עוכר שלווה, שמשכיל להשתמש בארגז כלים מאובזר היטב - מתפאורה של פרידה שהם ותלבושות של נעה דותן, ועד נבחרת שחקנים מיומנת ומצוינת: מנשה נוי, ג'סאן עבאס, ראידה אדון ומורד חסן, שסוחטים את הקהל נפשית ולא מאפשרים לו ליהנות מרגע אחד של קתרזיס.
בסוף ההצגה אומנם נשמעו מחיאות כפיים, אך לא הייתה באוויר תחושת פורקן, וכל מה שנשאר זה מחנק בגרון וחיוכם המיוסר של השחקנים. אחרי הכל, מדובר בהצגה שנעה, כמו המציאות, במעגלים, ומזכירה כי לפנינו עדיין מנהרה ארוכה, מתישה ומייאשת.