שרית ישי לוי: "ראיינתי את ערפאת במחנה אש"ף - שיא שקשה לטפס אחריו"

ירושלים

“נולדתי בירושלים, דור שמיני למשפחה ממוצא ספרדי טהור. הוריי היו צברים ודיברו איתנו עברית, אבל הסבים והסבתות דיברו ביניהם לדינו, ספניולית. גדלתי בלב ירושלים ברחוב שלומציון המלכה. כבת הדור הראשון של הילדים במדינת ישראל ספגתי גם בבית וגם בבית הספר ציונות, אהבת הארץ ותרבות ישראלית, שזורמת לי בעורקים. כשגדלתי, בעטתי מעט בתרבות הזו, חיפשתי את תרבות הביטלס. אני זוכרת שהם עמדו להגיע לארץ ובאותה תקופה שיחק בתיאטרון אלהמברה ביפו המחזמר ‘גבירתי הנאווה’. אבא שלי אמר שאני צריכה לבחור לאיזה מופע ללכת: למופע של הביטלס או ל’גברתי הנאווה’. מובן שבחרתי בביטלס, אבל בסוף נמנעה הופעתם בישראל מחשש שיקלקלו את הנוער".

משפחה

“גדלתי במשפחה גדולה, חמה ומחבקת. דירת הגג של הוריי הייתה אבן שואבת לכל מי שעבר בסביבה. כמעט לא היה רגע ביום שלא היו אצלנו אורחים בסלון. הייתי הנכדה הראשונה שנולדה לסבא וסבתא נחמיאס והאחיינית הראשונה שנולדה לדודותיי מרים ואסתר. זכיתי למנת פינוקים שחנקה אותי מרוב אהבה. החיבוק והדאגה נמשכו לאורך כל חיי, עד היום, אבל אני חשבתי אז שמדובר בחיבוק דב ומרדתי. עד לונדון הרחקתי כדי להשתחרר. היום אני גאה מאוד במשפחה שנולדתי לתוכה. חבל לי שבזבזתי שנים רבות כל כך במרד מטופש, ובניסיון שלא היה לו סיכוי מלכתחילה להתרחק ולבנות לי עולם חדש”.

צבא

“שירתי ביחידה 8200, שעד מלחמת יום כיפור נקראה 515 או בשם החיבה שלה חמש ורבע. זו הייתה יחידה קטנה שבה כולם הכירו את כולם. למרות קרבתה למרכז, יצאנו הביתה פעם בשבועיים, מה שאפשר לי להעמיק את היכרותי עם תל אביב, העיר שהיה ברור לי שאגור בה מיד עם השחרור. אהבתי את הצבא, הוא השלים את החינוך שקיבלתי בבית הספר והוא חלק מהזהות הישראלית שלי”.

תל אביב

“לקראת סוף שירותי הצבאי נרשמתי לבית הספר למשחק של ניסן נתיב ושכרתי דירה בשדרות מוצקין. בבית לידי, כך סיפרו לי, גר יגאל מוסינזון שכתב את ‘חסמבה’ וזה ריגש אותי מאוד. התעריתי בתל אביב כאילו נולדתי בה, העיר כבשה את לבי מהרגע הראשון: הקצב שלה, הים, האנשים שהיו הרבה יותר פתוחים ונגישים מאנשי ירושלים. כל אלה הפכו אותי לתל־אביבית יותר מכל תל־אביבי שנולד וגדל בעיר”.

אורי אבנרי

“את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי אצל טומי לפיד. הוא זה שנתן לי, כעורך מגזין 'את', את ההזדמנות לפרסם את הכתבה הראשונה שלי, שתיארה את לידת בתי הבכורה מיה בלונדון. אחר כך הוא ביקש שאכתוב מכל מקום שבו שהיתי באירופה. כשחזרתי ארצה אחרי שנתיים, הוא הציע לי משרה ב’מעריב’. אבל הייתי אז צעירה ומורדת, ו’מעריב’ היה ממוסד מדי לטעמי. בלי לקבוע פגישה מראש הלכתי למשרדי ‘העולם הזה’ ברחוב גורדון ליד הים. חיכיתי שעות לאורי אבנרי, וזה השתלם. הוא לא שאל אותי על ניסיוני, לא עניין אותו מאין באתי ולאן אני הולכת, הוא רק אמר לי מילה אחת: כתבי. אבנרי, מורי ורבי, לימד אותי את רזי המקצוע. שיא הקריירה שלי ב’העולם הזה’ היה הראיונות המפורסמים עם יאסר ערפאת והשבוי אהרון אחיעז (ביחד עם אורי אבנרי והצלמת ענת סרגוסטי) במהלך מלחמת לבנון, כשחצינו את הקווים והגענו למחנה אש”ף במערב ביירות. אין ספק, אחרי שיא כזה היה קצת קשה לטפס יותר למעלה”.

אדם ברוך

“אדם ברוך היה חבר שלי עוד מתקופת לימודיי בבית הספר התיכון בירושלים. הוא היה אז סטודנט באוניברסיטה העברית. הכרתי אותו ואת מי שהפכה לאם ילדיו, אריאלה שביד, באחד מבתי הקפה בעיר. במשך השנים הוא הפך לעיתונאי ועורך ואני לעיתונאית. כשערך את מגזין ‘מוניטין’, הוא הזמין אותי לכתוב. תחת שרביטו כתבתי כמה מהראיונות היותר מוצלחים שלי”.

רומן ראשון

“במשך שנים נשאתי בתוכי סוד שלא העזתי לגלות לאף אחד: חלמתי לכתוב רומן. מגירת שולחני מלאה בהתחלות של רומנים ותסריטים שכתבתי לאורך השנים ומעולם לא ראו אור. ואז בגיל שבו רוב האנשים אורזים את החלומות שלהם ומכניסים אותם למגירה, העזתי וכתבתי את ‘מלכת היופי של ירושלים’. בחלומות הכי ורודים שלי, בפנטזיות הכי פרועות שלי, בתפילות הכי עמוקות שלי, לא ביקשתי שהרומן הראשון שכתבתי בחיי ימכור 200 אלף עותקים, ישהה חודשים ארוכים ברשימת רבי־המכר ויתורגם לשפות רבות. ‘מלכת היופי של ירושלים’ הפך לתופעה. אני נוסעת בעקבותיו בעולם ומרצה עליו בעברית ובאנגלית. הספר חשף אותי לקהל עצום ושינה לגמרי את חיי”.

אישה מעבר לים

“שלושה חודשים אחרי צאתו לאור של ‘מלכת היופי של ירושלים’, בשיא הבאזז סביבו, לקחתי פסק זמן ונסעתי עם מיה בתי לחגוג את יום הולדתי. בעודנו יושבות בבית קפה על גדות תעלה בברלין, התחלתי לכתוב על אישה הנעזבת על ידי בעלה באופן מפתיע בבית קפה ברלינאי. כשחזרנו ארצה הבנתי שאני לא יכולה לכתוב שום דבר על ברלין והמרתי את מיקומו של בית הקפה לפריז. מכאן יצאתי להרפתקה של כתיבת הרומן השני, ‘אישה מעבר לים’. החודשים שליוו את עבודות הגמר על הספר לוו בפחד מצמית. פחדתי לאכזב, פחדתי שלא יקנו. תודה לאל, התבדיתי. בתוך חודשיים מאז יציאתו זכה הספר בפרס הזהב על מכירת 20 אלף עותקים. כיום הוא מתקרב לפרס הפלטינה על מכירת 40 אלף עותקים”.

הילדים

“ילדיי הם כל עולמי. הם באים תמיד לפני כל דבר. כך היה מאז שנולדה מיה, וכך מאז שהצטרפו למשפחה דן ואורי. אף על פי שאני אישה עסוקה מאוד, אני זמינה לילדיי 24/7. הזמן האהוב עליי בשבוע הוא כאשר אני מבלה איתם. להיות אמא זה הייעוד החשוב ביותר בחיי”.