המחזה "רווקים ורווקות" מאת חנוך לוין, שהוצג לראשונה ב־2002 בקאמרי, חוזר לבמה, הפעם בתיאטרון גשר. התוצאה המוצלחת במיוחד מוכיחה כי גם אחרי 17 שנה, המחזה עדיין רלוונטי לכולם, בין אם אתם רווקים/ות או נשואים/ות. המחזה עוסק ברווקים ורווקות בשנות ה־30 לחייהם, שלא מסוגלים להיות לבד, אבל גם לא מסוגלים להיות ביחד. לוין היטיב לכתוב על הבדידות הנוראה מול חוסר האונים הנואש למצוא אהבה.
אז על מה המהומה? זניידוך מחפש כלה, אבל כל הזמן רוצה לישון. פלוציקה רוצה ללכת לרבנות מחר בשש בבוקר, לפני כולם. חראבינו רוצה את פלוציקה. אויסטווינד רוצה את בולבה. זניידוך רוצה ולא רוצה את פלוציקה ואת בולבה. פלוציקה רוצה ולא רוצה את זניידוך, ואולי גם את חראבינו.
המחזה נכתב כמונולוג אחד ארוך, מלא יופי וכאב. לא מדובר במחזה מושלם. אפשר היה לערוך שוב, לקצר ולחדד. אך זה לא ממש משנה, כשאתה מוצא עצמך מעורב עד צוואר במשך שעה ו־40 דקות בגורלן של הדמויות המתחבטות, המשתפות את הקהל בייסורי אהבותיהן ובדידותן.הבמאי עמית אפשטיין, בשיתוף מעצב התפאורה ערן עצמון ומעצב התאורה אבי יונה בואנו, יצר במה עם שתי דלתות ומיטה נשלפת אחת. הקהל פוער עיניו על הדמויות ולא מסיר מהן מבטו.
המחזה כולל רגעים קומיים ודרמטיים, ובראשם מככבים הרהורים על מהות החיים, כמיטב המסורת החנוך לוינית. אפשטיין, במאי המחזה, הפיק את המיטב מצוות שחקניו, החל מעידו מוסרי בתפקיד זניידוך, שנושא מונולוג ארוך בשטף משכנע ומיטיב לבטא את אפסיותו בעולם הזה, ולצדו נטע שפיגלמן הנהדרת בתפקיד פלוציקה, אישה שתלטנית שמתאמצת לאהוב; מיקי לאון המעולה בתפקיד חראבינו; רות רסיוק המרתקת בתפקיד בולבה; ויריב דהן, בתפקיד אויסטווינד, שגונב את ההצגה עם דמות נוגעת ללב ואנושית.
אהבה גדולה אין ב"רווקים ורווקות", אבל בהחלט מומלץ לראות את הפנינה התיאטרלית הזו.