מעלה מארבעה עשורים שהצלם הוותיק, משה שי, מתעד בזמן אמת רגעי תרבות מכוננים בעולם הבידור הישראלי. הוא היה שם כשדודו טופז נאם את נאום הצ'חצ'חים; הוא צילם את דן בן אמוץ ושמוליק קראוס ברגעי גילופין; והוא תפס את אריק איינשטיין ברגע של אכילת לב, כשהפועל תל אביב בכדורסל הפסידה עוד משחק.
"כולנו יודעים שהיום הצילום דעך. היום לכולם יש מצלמות", כואב שי את המצב. "פעם הצלם היה כמו מלך. אם היה אירוע שלא צולם, זה כאילו שהוא לא היה. היום כל אחד יכול לצלם בסמארטפון, אבל אז, בלי צלם לא הייתה כתבה".
זה טוב או לא טוב?
"זה לא משתווה לצלם מקצועי שמחויב לעבודה ומביא איכות. אבל היום זה עידן אחר. למזלי זכיתי לחוות את השנים היפות של הצילום. הצגתי תערוכות רבות לאורך השנים, ואני מרגיש עם זה נהדר".
שי (64) החל לצלם כבר בגיל 13. "נהגתי לסחוב לאבא שלי את המצלמה, והייתי מוכר בקבוקים בשביל להרוויח כסף כדי לקנות פילים", נזכר שי. "בגיל 14 כבר הייתה לי מעבדת צילום עצמאית".
לדבריו, התמונות שצילם מעולם הבידור המקומי, צולמו "על הדרך". "התחלתי כצלם ספורט ב'חדשות', אבל לא הייתי צלם ספורט קלאסי שצילם רק ספורט", הוא מספר. "התנאי שלי היה שאני מצלם הכל: גם ספורט, אבל גם צילומים בשטחים, בלבנון ובהופעות של אמנים וכו'. כולם אמרו שאני פראייר, אבל אהבתי לעבוד. זה היה מדהים. אחרי שאתה כל היום במחנה פליטים בשכם, חוטף אבנים וגז מדמיע, אתה מגיע לצלם דרבי כדורסל".
לפני כשלוש שנים וחצי הוציא שי את הספר "אומרים שהיה פה שמח" (כשם שורה מ"יכול להיות שזה נגמר", שיר של אריק איינשטיין), שכלל 230 תצלומים נדירים של גיבורי תרבות ישראלים, ותמונות ממסעותיו ברחבי העולם כצלם של מגזין הטיולים "מסע אחר".
"כשצילמתי, לא חשבתי על זה יותר מדי, ולא חשבתי שהצילומים יהפכו למשהו נצחי שמתאר תקופה", מסביר שי, "אז צילמתי את שושנה דמארי ויפה ירקוני. ביג דיל. הכל היה עניין שבשגרה. פעם לא הייתה לי פרספקטיבה להבין את הערך של זה, כי היום גיבורי תרבות כבר אינם פה. בדיעבד, התמונה שצילמתי את אריק איינשטיין עומד כאחד האדם ביציע בדרבי כדורסל, עם סיגריה ביד, כשהפועל אוכלת אותה והוא אוכל את הלב, קיבלה עוצמה חדשה אחרי שהוא הלך לעולמו".
תמונה אחת שצילמת שלא תשכח בחיים?
"בקיץ 1981, בעצרת של המערך בכיכר מלכי ישראל, כשטופז נאם את נאום הצ'חצ'חים, צילמתי אותו. למעשה, דודו ואני עברנו דרך ארוכה מאוד. ליוויתי אותו לאורך כל הקריירה, החל מההצלחה הראשונית הגדולה, ימי הזוהר בטלוויזיה, עד הסוף הטרגי. מה שכואב לי זה שאמנים שצילמתי בתוכנית של דודו, כאלה שהוא קידם אותם ונתן להם צ'אנס ראשון, הפנו לו עורף כשהוא היה לקראת הסוף. זה כאב לו. אני זוכר שצילמתי את אדיר מילר בהופעה הראשונה שלו אצל דודו. כשדודו נפל, גם הוא שכח אותו".
שי מספר כי גם בספר שהוציא לאור, התלבט קשות אם לשלב תמונות של אנשים שהפכו משוקצים ומושמצים בחלוף הזמן, בהם טופז, דן בן אמוץ ומשה איבגי, שלאחרונה הורשע במעשה מגונה. "זו התלבטות גדולה, אבל אני מתייחס לאמנות של האדם ולמה שעשה לאורך הקריירה. אני לא בא לשפוט אף אחד, אלא לתאר תקופה, והאנשים האלה היו חלק בלתי נפרד מהתקופה שבה צולמו".
היום (30 בינואר) תעלה במסגרת פסטיבל החורף של היכל התרבות תערוכת הצילומים של שי, "אומרים שהיה פה שמח", המבוססת על הספר ומציגה 38 תמונות בשחור-לבן מחיי התרבות של ישראל בשנות ה־80 וה־90. "מה שמרגש אותי, וזאת ההזדמנות להגיד כל הכבוד להנהלת ההיכל, זו העובדה שהתערוכה הולכת להיות תערוכת קבע בהיכל ולא רק למשך הפסטיבל", מספר שי, "לדעתי זה חשוב כי מדובר בימים אחרים שהיו ואינם, וחשוב לתת להם את הכבוד הראוי".