גאווה לתיאטרון הישראלי: רמי ברוך, שחקן התיאטרון הקאמרי, התבשר אתמול על זכייתו בפרס השחקן הראשי מבין פרסי "מגנוליה", בטקס שנערך היום, זו השנה ה-30 בשנגחאי. ברוך, בן ה-65, זכה בפרס היוקרתי על כיכובו בתפקיד הזקן (אותה מגלם במקום יוסף כרמון מזה שמונה שנים) בהצגה "אשכבה", מאת חנוך לוין ז"ל, שהציג הקאמרי אשתקד בעיר הענק. רעייתו של ברוך, השחקנית אסתי קוסוביצקי המגלמת לצידו את "הזקנה" (במקומה של זהרירה חריפאי), "נאלצה" להסתפק במועמדות מכובדת לכשעצמה על תפקידה בהצגה.
ההתרגשות בבית משפחת ברוך בתל-אביב החלה לגאות שעות אחדות לפני ההכרזה על הזכייה, כשהגיעו צילומים גדולי ממדים של שני השחקנים, כפי שהתנוססו בחוצותיה של שנגחאי. "אז מודיעים לי פתאום 'זכית!'", משחזר ברוך, "ומעבירים לי את צילום פסלון הזכייה. כנראה, יש לי מזל מיוחד עם חנוך לוין. שתי הזכיות שלי בארץ בפרס התיאטרון היו על הופעותיי בהצגות שלו 'הזונה מאוהיו' ו'הרטיטי את לבי', כמובן גם כן בקאמרי". עוד מוסיף ברוך: "הפעם מדובר גם בפרס כספי, אם כי אין סיכוי שיתקרב לסכומים שערן זהבי השתכר בסין. מה שיגיע, יעזור בבצורת של תקופות הקורונה".
"האמת? - לא ציפיתי להפתעה כזאת", אומר ברוך מנהמת לבו. "עד כדי כך שנאלצתי לכבות באחרונה את מנועי השחקן ואני כל הזמן בכוננות ספיגה". מסביר על תקופת הקורונה, ומוסיף להשוות: "אם להמשיך את אווירת יום כיפור - זה כאילו שאני משרת ב-73' באחד ממעוזי התעלה, וכל הזמן נוחתים עלינו פגזים". ברוך מדגיש: "פתאום מגיעה ידיעה כזאת, שנשמעת הזויה על רקע מה שאנחנו עוברים כאן - לפתע קהל בארץ רחוקה יודע להעריך אותנו ואף להצדיע לנו. איזה כבוד לא רק לאסתי ולי, אלא גם לקאמרי, לחנוך לוין ולכל התיאטרון הישראלי!"
"שכחו אותנו", אתה אומר?
"אכן, בכל המלחמות עד כה שלחו אותנו, השחקנים והזמרים, להרים את המורל, בכל מיני משלטים ומעוזים. והנה מתנהלת לה מלחמה, אמנם בלי פגזים, אבל עם מכות אנושות ולא עולה בדעת איש להשתמש בנו להעלאת המורל, אם זה בשיר, אם זה במערכון, או בסיפור".
אם לשנות אווירה, ברוך לא הופתע לגמרי מזכייתו. "כבר הופעתי קודם לכן עם 'אשכבה' בסין, אז זה היה בבייג'ינג", הוא מספר: "ראיתי איך הסינים מעריצים את ישראל ואת היהודים, גם את התיאטרון הישראלי ובמיוחד את חנוך לוין", עוד הוסיף ברוך לשחזר: "אנשים הגיעו בטיסה כדי לראות הצגה שלו - בסוף ההצגה המתינו לנו עשרות צעירים, ולא רק שביקשו להצטלם איתנו, מה שלא יוצא דופן בעידן הסלפי, אלא גם ביקשו שנחתום להם על התוכניות שבידיהם, דבר שבארץ יצא מזמן מהאופנה". בדרך אגב מספר ברוך: "לאחר שהכרטיסים אזלו, ניסו ספסרים את מזלם. אחד מהם הציע גם לי. 'אני מסודר', אמרתי לו".
אחרי הבשורה מסין למה אתה נוחת?
"אני אדם מציאותי ולא מופתע לנחות במציאות שבה התיאטרון סגור לגמרי מזה חצי שנה", מספר. "באמצע אוקטובר הייתי אמור להשתתף בחזרות ריענון על הצגת 'עוץ לי גוץ לי'", בה משחק שנים רבות את דמותו של פוק: "הרי חנוכה באופק ותמיד קוראים לנו לדגל. והפעם? - איזה עוץ לי ואיזה גוץ לי - אנחנו באפס מעשה, באפס תקווה ובאפס משכורת".
אז מה עושים?
"קוראים, קוראים, קוראים - ספרים שלא התקרבתי אליהם שנים, עכשיו מגיעים זמנם. אני מרגיש כאילו רשמתי את עצמי בבת אחת לחוגי היסטוריה, ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה של החיים", ומסכם: "טוב שהסינים הזכירו לי שאני שחקן".