האם ההצגה חייבת להימשך בכל מקרה? - "היצירה חייבת להימשך בכל מקרה!", מדייקת רקדנית העל הבלתי נלאית רנה שינפלד, שבגיל 82 תחגוג בימים חמישי ושישי בכורה ליצירתה "היומן" בסטודיו שלה, ברחוב הרב פרידמן, בתל-אביב. זה המענה הנחרץ שלה למגפת הקורונה, שמנעה לפני שנה את קיום הבכורה ליצירתה הקודמת, "ראיתי פרפר", בעקבות ספר שיריה. אז נאלצה להסתפק בהעברת היצירה לקהל באופן מקוון במסגרת פסטיבל "תל-אביב דאנס".
נחמד, לא? - אז לא. שינפלד רוצה לחזור ולהופיע באופן בלתי אמצעי מול קהל שוחריה ו"לא דרך מכונות". "אנאף איז אנאף!", היא פסקה ואם לא ניתן לה להגיע אל הקהל, היא מזמינה אותו אליה, כשהבכורה הרשמית אמורה להתקיים ב-22 וב-23 באפריל, במרכז סוזן דלל, בהשתתפות להקתה. הפעם שינפלד תיאלץ לרקוד לבדה, כשברקע יראו וישמעו אותה מקריאה דרך הווידאו משיריה ובעצם גם מתווכחת עם עצמה".
את גם שרה?
"חס וחלילה..."
"בימי הקורונה השאלות העמוקות ביותר יצאו החוצה", היא מספרת, "'את זקוקה לקהל ולמחמאות שלו?', שאלתי את עצמי. 'מה, זאת מחלה אצלך שאת לא יכולה בלי זה?' ו'מה זה שאת נענית לכמעט כל פנייה אלייך לצלם אותך רוקדת?', לא הסתפקתי בכך וגם העליתי בפייסבוק קטעים מתקופות שונות, אפילו מימי להקת בת שבע הרחוקים ואנשים הגיבו ב'וואוו, תביאי עוד!' כשפונים, אני נענית. בדרך כלל אני לא אומרת 'לא'. וכשבאים השירים, אפילו בלילה, גם להם אני לא מסרבת ואני קמה לכתוב אותם".
שינפלד משכימה מדי בוקר אל עמל יומה בסטודיו. "מבחינתי, זה לא רק אימון, אלא גם הספורט שלי", היא אומרת. "צריך להפעיל את הגוף, שאני רואה בו שיר, לא שריר", היא אומרת. "זה לא נכון. זה מעליב אותי. ואם ספורט, אני הולכת אל הירקון שליד הבית שלי. יש לי מזל שאני גרה קרוב לנחל. אני מאוד אוהבת את הירקון. זו חתיכת טבע. בריקוד 'היומן' יש קטע עם ענפים שמסמל את הטבע".
תופעת הטבע ששמה רנה שינפלד מנהלת דיאלוג מתמיד עם המצלמה וכך היא מנציחה את ריקודיה. אם בעבר היא הייתה די ייחודית בכך, היום, בעידן הטלפונים החכמים, זה כבר לא קונץ. "כשכולם עושים אותו דבר, זאת לא אמנות", סבורה שינפלד.
"המופע נוצר בין סגר לסגר ובין בידוד לבידוד, עם כעסים על המצב", כתבה לקראת הבכורה, "תוך כדי כתיבה ועבודה בסטודיו מצאתי את עצמי רוצה יותר ויותר ליצור ריקוד בלי בוטוקס, עם קמטים, לא מגוהץ, לא מתנשא, לא מנסה להרשים וחף מקישוטים. להגיע לעיקר, שהריקוד ידבר על החיים, עלינו כבני-אדם".
כשאני מציג בפניה את דבריה, עולה בה בת-צחוק. "זה בהומור, לא בדיוק אחד לאחד", היא מבקשת להבהיר. "בגיל מבוגר קורים כל מיני דברים, גם במוח. היצירה פורחת וכל הזמן משתלטת עלי, כשעוד ועוד רעיונות פורצים תוך כדי חדוות יצירה. זה כובש, למרות שאני עייפה לפעמים והכושר שלי כמובן הוא לא כפי שהיה. אני גם לא צריכה את הכושר שהיה. יש דברים אחרים, בלי חתירה לשלמות כמו שהייתה בעבר ובלי קישוטיות ואיפור מוגזם".
יש כאן מעין התגרות, הלא כן? שהרי כשרקדנית עולה לרקוד, מן הסתם היא רוצה להיראות במיטבה.
"אצלי כעת זה לא כך. אני רוצה לראות על הבמה בני-אדם ולא רקדנים או משהו מחויט. חשוב שזה יהיה יותר אמיתי. יותר פשוט. יותר אנושי".
בחלקו השני של המופע תעלה שינפלד את היצירה מלאת שמחת החיים "האי שלי המאושר", המשלבת עבודת וידאו של הציירת אורנה אלשטיין עם ריקוד וכוריאוגרפיה של שינפלד, כשהמוזיקה ברקע תהיה של ציוץ ציפורים. בכך היא חוזרת לשילוב המחול שלה עם עבודות וידאו של אמנים נחשבים מחו"ל, גם של בוקי שוורץ המנוח. "חזרתי לדברים האלה בגלל מיכל", היא אומרת ומתכוונת לאמנית הישראלית הבינלאומית מיכל רובנר, שאיתה היא תופיע בפסטיבל ישראל הקרוב.
רנה שינפלד היא דמות מרכזית במחול הישראלי. רקדנית פורצת דרך, מחלוצי להקת בת-שבע וכוכבת הלהקה, שממנה היא פרשה ב-78', כאשר הקימה תיאטרון מחול משל עצמה, שיצירות שהיא העלתה בו, מאז "חוטים של סולו", תוך כדי שימוש בחפצים ובקולות אדם, בשילוב עם אמנויות אחרות, הפכו לאבני-דרך במחול הישראלי.
למרות זאת, באופן תמוה לא הוענק לה עד כה פרס ישראל לאמנות המחול, שלדעת רבים היא ראויה לו. הנושא המטריד הזה, חוזר מדי פעם בלי פיתרון ראוי. "עזוב!", היא הגיבה בתסכול בראיון לפני שנה וחצי, כששבתי והעליתי אותו. "לא העניקו אז לא העניקו. אני רואה למי נותנים את הפרס. אולי ייזכרו בי כשאהיה זקנה וחולה (היא הייתה אז בת 80 וחצי!). כנראה, כעת אני צעירה מדי ומצליחה מדי בשביל הפרס הזה..."
וכעת? - "קיבלתי מספיק פרסים", היא אומרת במחויך. "פרס א.מ.ת, שהוענק לי ב-2003, שווה לא פחות, בוודאי מבחינה כספית, לצד פרסים שקיבלתי מכל העולם".
עם כל הכבוד, פרס ישראל חשוב לזוכים בו!
"פרס ישראל לרנה שינפלד חשוב יותר למדינה מאשר לי. סליחה שאני ארוגנטית, אבל ככה אני מרגישה, כשיש לי תחושה שמעניקי הפרס אינם מעריכים את אמנות המחול ולכן, הוא מוענק ליוצרים בה לעתים נדירות".
זאת ועוד. "זה דבר נורא ויום איך שהתרבות הושבתה לשנה", שינפלד מביעה את מורת רוחה נוכח המתרחש. "יכלו לאפשר לנו להופיע בתנאים מסוימים; ללכת לקראת, לא לתת לזה למות. לשמחתי, אני יצרתי כל הזמן והאמנות שלי לא מתה. מה שמת, זה הקשר עם הקהל".
יש עוד רקדניות שמתמידות וממשיכות להופיע בגילך?
"יכול להיות שלא".