בתוך זמן קצר מהרגע שדודי גודר, מבעלי מועדון המוזיקה “ברלה מיוזיק קלאב”, הפועל בקיבוץ להבות חביבה, הודיע כי המועדון יסגור את שעריו לאחר 16 שנים, הפך הפוסט שלו לוויראלי. “זה מדהים, הוואטסאפ שלי הופגז במאות הודעות שלא הספקתי לענות להן”, הוא מספר.
“מועדון ברלה נושם את נשימותיו האחרונות”, נכתב בפוסט. “אנחנו סוגרים כיוון שהקיבוץ לא מוכן להאריך את הסכם השכירות איתנו מעבר לשנה וקצת שנותרו לנו, ואנו לא מסוגלים לפתוח ולהקים המערכות המורכבות מחדש, אחרי שנה וחצי של סגירה מאולצת ללא אופק כלכלי מסחרי ארוך טווח. ניסינו, רצינו, התאמצנו, לא הצלחנו”.
“בחצי השנה האחרונה אין יום שבו לא דיברתי עם הקיבוץ וביקשתי להאריך את החוזה, אבל הם התעקשו להפסיק את החוזה”, אומר גודר כעת. “התחננתי וזה לא עזר. אחרי שנה וחצי שהיינו סגורים בגלל הקורונה, ביקשתי שיאריכו לי את החוזה לשלוש שנים בשביל לסגור יפה ולא ככה בהפתעה. אז הם העבירו זאת להנהלת הקיבוץ והחליטו שלא לחדש”.
יש לך מושג למה? “הם אמרו לי שלקיבוץ יש צרכים דמוגרפיים. לדעתי, המשמעות היא שזו עוד קרקע לקיבוץ”.
מה נאמר בתגובות שקיבלת לפוסט? “בין היתר, קיבלתי פניות ממועצה מקומית פרדס חנה, ממועצה אזורית עמק חפר וממועצה אזורית מנשה, שטענו שהן רוצות לסייע לנו למצוא מקום כדי להמשיך את המקום הזה”.
זה משהו שאתה שוקל? “כן, בהחלט, צריך מנהל חדש וצעיר. אני כבר קשיש בן 70. יש לי את הדרייב והרצון. אני מוכן לממן ולעשות הכל כדי שהמקום ימשיך. מקווה זה יקרה”.
גודר (צילום: פרטי)
סיפורו של “ברלה מיוזיק קלאב” התחיל בשנת 2005 כחזון של המוזיקאי יוני רועה. “היה לי תמיד חלום להקים מועדון הופעות ברמה גבוהה, בסגנון מועדון הג’אז ‘בלו נוט’ בניו יורק, עם סאונד טוב וחדר הלבשה וויברציות טובות”, מספר רועה.
“חשבתי להקים משהו באזור הצפון כי האמנתי שחסר שם מקום כזה, וכשהגעתי למועצה אזורית מנשה, הרגשתי וייב מטורף ואמרתי לאדריכל שהסתובב איתי שיש באזור הזה משהו רוחני גבוה שדורש מועדון של הופעות.הוא אמר לי: ‘מה פתאום? מי יבוא לפה? זה חור. אתה מטורף?’. אמרתי לו שאני רוצה להיכנס לקיבוץ להבות חביבה ולראות קצת את המקום, וראיתי שזה המקום המתאים למועדון הופעות. חתמנו על חוזה בדמי שכירות מצחיקים של 1,500 שקלים לחודש כי הם האמינו שאסגור בתוך כמה חודשים”.
חדור מוטיבציה, החל רועה בהקמת המועדון, וב־16 בנובמבר 2005 פתח את המקום. “התחלתי להביא את האמנים הכי גדולים, אבל בהתחלה זה היה קשה כי המקום היה עדיין חדש”, הוא מספר. “אני זוכר שהלכנו אל ראש המועצה להביא אישורים לעסק, והוא שאל אותי איזה כדורים אני לוקח. הוא חשב שאני הולך להפסיד כסף ובאמת הפסדתי, אבל לא בגלל שהמקום לא הצליח אלא בגלל סיבות אחרות”.
בימיו של רועה המקום היה פתוח כל השבוע וכלל הרצאות, הצגות, ג’אם־סשנים עם להקת “שוטי הנבואה”, מופעים של שלום חנוך, פסטיבל להקות רוק מקומיות וכו’. “ראיתי את החלום מתגשם”, אומר רועה. “באו אנשים מכל רחבי הארץ, גם מהדרום ומהמרכז. במלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006 נורה מטח טילים על חדרה, וקיבלנו טלפון שצריכים לסגור את המועדון. זה היה מוות כלכלי. שם הרגשתי שאני נחנק, ואז יצרתי קשר עם גרשון קדמוני, שאיתו גדלתי. הוא הפגיש אותי עם דודי גודר וסיפרתי להם על החלום והחזון. הם החליטו לתפוס את המושכות”.
ברל'ה (צילום: יחצ) בזכות הצ’ייסר
“המקום בבעלותנו נפתח באפריל 2007”, מספר גודר. “כשפגשתי את יוני רועה וראיתי את המקום, התלהבתי, בייחוד מהעובדה שזה שונה מהאווירה התל־אביבית. בהתחלה פתחנו את המקום שלוש פעמים בשבוע, ולאט־לאט גדלנו. המקום התחיל לתפוס תאוצה לפני כשש שנים, כשהתחלנו לפתוח חמש פעמים בשבוע. עד הקורונה הוא הצליח בטירוף”.
החוויה הכי עוצמתית שזוכר גודר היא הופעתו של שלמה ארצי במועדון. “בהתחלה הוא לא רצה להופיע פה כי זה מקום קטן ביחס למה שהוא רגיל”, אומר גודר. “אבל החתמנו עצומה עם 40 אלף חתימות בכתב יד והבאתי אותה פיזית למנהליו. כשהוא ראה את זה הוא החליט להגיע. זה היה אחד הרגעים הגדולים והיפים ביותר בחיי”.
רגע נוסף שזוכר גודר הוא המופע של בעז שרעבי. “בעז התרגז על מישהו בקהל כי הוא צעק לו כל ההופעה: ‘תשיר את פמלה’ ולא הרפה, אז בעז התעצבן והחליט לרדת מהבמה. היינו צריכים להחזיר אותו, היה משבר, ישבתי עם האיש המנג’ס, החזקתי לו יד כל המופע, וביד שנייה מזגתי לו בכל כמה דקות צ’ייסר כדי שיהיה רגוע”.
לדברי גודר, רבים מהאמנים המובילים בישראל עשו את צעדיהם הראשונים במקום. “כל אמן שהתחיל לפני 14 שנה, היינו אחת הבמות הראשונות שלו”, הוא אומר. “אפילו נינט, הבנות נחמה, שלומי שבן ורבים אחרים. אני זוכר שהתקשרו אליי יום אחד והציעו לי את קובי אפללו כשעוד לא התפרסם. בהתחלה ברוב טמטומי קצת היססתי כי באופן טבעי רציתי אמנים יותר מוכרים, אבל בסוף שיניתי את דעתי”.
קובי אפללו בברל'ה (צילום: יחצ)
“יצא לי להופיע המון בברלה, כבר מהשנה הראשונה של המקום”, מספר אפללו. “בעיקר אהבתי את המקום כי הוא עוצב בצורה חמה. הרגשתי שזה מקום ביתי, וזכורות לי משם הופעות נפלאות. השקתי שם שירים, וזהו אחד המקומות הראשונים שבהם שרתי עם עילי בוטנר את ‘מכתב לאחי’ בצורה אינטימית ומרגשת. המקום נותן תחושה שאתה ממש יושב עם הקהל בסלון. אני כמעט לא מכיר אמן שלא אהב להופיע בברלה. ההנהלה ומשפחת גודר דאגו לקדם ועשו הכל כדי שהאמן והצוות שלו ירגישו בבית. זו הייתה אחת הבמות המפרגנות והמהנות ביותר, ומאוד עצוב לי שהמקום נסגר, זה יחסר לנו מאוד”.
“הקסם של הברלה היה במיקומו", אומר אליעד נחום. "מועדון הופעות בקיבוץ? זה מחזיר אותך לתקופות היפות של המוזיקה הישראלית, מין וייב תמים ומרגש. פנינה של ממש. זכורות לי שם בעיקר ההופעות האקוסטיות, הנסיעות היפות להופעה בשקיעה והחום של האנשים".
"הברלה תמיד עוטף אותך באווירה שונה ומיוחדת", אומר היוצר והזמר רותם כהן. "יש בו חיבור שורשי לארץ, לאווירה הקיבוצית, לקשר העמוק עם הקהל. הופעתי בלא מעט במות, אבל את הייחודיות של הברלה אי אפשר לקחת ממנו. זה קסם שקשה לתאר במילים, הוא קשור לחוויה המשותפת שאתה חווה עם הקהל בצורה הקרובה והאינטימית ביותר".
“אני תמיד אזכור לטובה את הברלה”, אומר גם המוזיקאי גיא מזיג. “אני זוכר במיוחד את חדר האמנים שהיינו נכנסים אליו, נרגעים. בימים לחוצים, כשהייתי מגיע לשם, פתאום האווירה של הקיבוץ והיחס האדיב של משפחת גודר היו מפיגים את המתח וממלאים באנרגיות”.
שלמה ארצי בברל'ה (צילום: יחצ) התרגשות באוויר
עינת שרוף, כוהנת השירה בציבור, ובן זוגה המוזיקאי תמיר הרפז נחשבים לשיאני ההופעות במועדון הברלה, כמי שהחלו להופיע שם עוד מימי יוני רועה. "כמה עצוב לשמוע על הסגירה", אומר הרפז. "זה המקום הכי אינטימי שיש. לא הייתה מחיצה בין הקהל לבין האמן. יכולת לגרום ל־300 איש להיות כאחד".
"אני זוכרת שיאיר לפיד הגיע ערב אחד בהפתעה להופעה שלי בברלה, והעליתי אותו לשיר איתי את 'זה קורה' של אריק לביא", נזכרת עינת שרוף. "מה שאהבתי בברלה זה שכשהופעתי ושרתי, היה את ריח הזבל של הפרות. אני מושבניקית מבטן ומלידה, ובשבילי זה היה כמו לחזור הביתה. ברלה זה משפחה. אין מתח. אתה יודע שכשתצא החוצה לקהל, יחבקו אותך".
"בכל פעם שהופעתי בברלה הייתה אווירה נחמדה, האנשים היו נחמדים והבמה הייתה מצלצלת יפה מבחינת הסאונד", מוסיף המוזיקאי מיקי גבריאלוב שהרבה להופיע שם. "תמיד קיבלו אותנו יפה. אין הרבה מקומות כאלה שנמצאים באזור הצפון ומעבירים את אותה התחושה. חבל שאנחנו מספידים את המקום הזה".
ברל'ה (צילום: הילה אייזנגר)
במקום, המאכלס קהל של 300־400 איש, התגבשו יחסים חמים גם בין העובדים שמאחורי הקלעים. “נוצרו חברויות אמת, ואפילו ארבעה זוגות מלצרים שהכירו במקום התחתנו”, אומר גודר. “יש אנשים שהתחילו אצלנו לפני הצבא, ואחרי שעברו תהליכים בחייהם האישיים - חזרו לעבוד. זה הפך למשהו קהילתי ומשפחתי עמוק”.
סיגל סבג ונסים בעלה הכירו בהופעה של ארז לב ארי בברלה בשנת 2008. “הכרנו בהופעה דרך זוג חברים שהכירו בינינו”, מספרת סיגל. “התברר ששנינו אוהבים את המועדון, ומאז אנחנו חוגגים כל אירוע חגיגי שם: יום נישואים, ימי הולדת, ימי השנה להיכרותנו. זה סוג של בית. היינו בקרוב ל־100 הופעות בברלה, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לשם, יש התרגשות באוויר. זה מרגיש כאילו האמן שר בשבילנו. זה ממש עצוב לי שהוא נסגר”.
בקורונה, כאמור, ספג המקום, כמו רבים אחרים, מהלומה קשה. “כשפרצה הקורונה והחלו ההגבלות, 85 עובדים יצאו לחל”ת”, מספר גודר. “הקורונה יצרה נזק כלכלי קשה. זה כואב כי זה מפעל החיים שלנו”.
גודר מציין כי הוא פנה להנהלת הקיבוץ בבקשה לקיים מופע פרידה רשמי לפני הסגירה, בהשתתפות מיטב האמנים, אך כרגע גם זה מוטל בספק: “אני עוד ממתין לתשובה בנושא”, הוא אומר.
מקיבוץ להבות חביבה נמסר בתגובה: "הקיבוץ חיבק את המועדון לאורך השנים. בשנה וחצי האחרונות המועדון היה סגור עקב הקורונה וכעת, לפני חידוש הפעילות הודיע לנו שהוא מתכוון לסגור לצמיתות על אף שהחוזה בתוקף לעוד כשנה וחצי. המידע אינו מדויק והקיבוץ לפני כשבועיים סיים להכשיר מגרש חנייה נוסף לצרכים של המועדון. חבל שזו הדרך בה בחר בעלי המועדון לסיים את ההתקשרות״.
