"מרכז תיאטרון חדש לילדים ולנוער מוקם בתיאטרון חיפה" - ידיעה זו, שיצאה באחרונה מעיר הכרמל, הביאה אותי לראיון עם הבמאית והמחזאית הוותיקה צביה הוברמן, זה מכבר דמות בולטת בתחום, עם מינויה כיוצרת המרכז.
"כמי שעוסקת שנים בנושא של תיאטרון לילדים ולנוער, בין אם בניהול, בין אם בכתיבה ובבימוי, הגעתי למסקנה, שאם רוצים שינוי בתחום, זה לא יקרה מכך שילד יראה במסגרת 'סל תרבות' הצגה בשנה, אלא שיש להעשיר את הדור הצעיר בעוד דברים", אומרת הוברמן. "לכך נועד המרכז החדש בתיאטרון חיפה, שהילדים שיבואו אליו, בנוסף לצפייה בהצגה יעסקו בפעילויות תומכות תכנים, שיעשירו ויעמיקו את החוויה, כולל מפגשים עם סופרים וסדנות-יצירה".
"שיבואו אליו"?
"אכן, יש כאן גם גישה לוקאלית. אם רגילים לכך, שהתיאטרון נוסע ומגיע לכמעט כל מקום, למרכז המוקם יבואו קודם כל ילדים ונוער מהעיר ומסביבותיה. כאן אנחנו נעזרים בסיוע מערכת החינוך בעיר, שאנשיה הרימו את הכפפה, קופצים למים והולכים איתנו הרבה יותר ממה שקיוויתי שיהיה".
כאן יש מבחינתך סגירת מעגל.
"אכן, נולדתי בחיפה ואני מחוברת לעיר, שבה נדבקתי כילדה בקסם התיאטרון תוך כדי צפייה באמצע שנות ה-60 בהצגת 'פיטר פן' על כל פלאיה. עד היום, כשאני מגיעה לאולם של תיאטרון חיפה, אותו אולם מאז עם כל השיפוצים סביבו, אני רואה בדמיוני כאז את גילה אלמגור עפה מעל ליציעים".
כאן אולי נזכיר שבניהול המרכז החדש, את חווה סגירת מעגל נוספת, הפעם עם היותך בבסיס שלך אשת-חינוך, כמי שניהלה שנים את מגמת התיאטרון בבית הספר לאמנויות בתל-אביב.
"החינוך הוא הבסיס להכל ודרכו אפשר להשפיע על הדור הצעיר. לחינוך הגעתי, למעשה, מהבית. בתיאטרון אורנה פורת לילדים עלתה בימים אלה הצגת 'מורה לחיים', שכתבתי וביימתי. בהצגה אני מביאה את סיפורה של אמי, המורה רבקה, שלימדה במעברות בראשית המדינה".
לצופי ההצגה אין מושג במה מדובר. האם מטרת ההצגה היא גם להקנות להם ידע מסוים?
"כאן על יוצר ההצגה לדעת ליצור גשר בין העולם התרבותי שלו לבין זה של צופיו הצעירים וזה כולל הקניית ידע מסוים, אם כי בלי לחטוא בדידקטיות. התיאטרון איננו מוסד חינוכי. דידקטיות היא מה שעלול להשניא על הקהל הצעיר את התיאטרון. במקום זה עדיף להקנות להם חוויה רגשית. אין דבר שמספק אותי יותר מלראות בני-נוער עם דמעות בהצגה".
כיצד שומרים במציאות של היום על קסם התיאטרון?
"נותנים להם להבין, שכאשר הם באים לצפות בהצגה, זה לא ריאליטי, אלא אמנות, בניגוד למה שהם מצפים בעקבות מה שהם רואים בטלוויזיה. הקסם הוא בכך שהם רואים מולם, על הבמה, משהו חי. לכך אני מצרפת וידאו מושקע".
הוברמן, שחצתה את ה-60, בעלת תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת תל-אביב, שהייתה המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והמנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה להצגות-ילדים, שוללת את נהיית היתר של הילדים אחר ידוענים ואת תשוקתם להיות מפורסמים. עם זאת, מיטב הידוענים, ביניהם אניה בוקשטיין, דנה דבורין, האחים טל ועידו מוסרי, אהד קנולר ושלומי שבן, נמנים עם תלמידיה מפעם. היא גאה בכך שהם הפנימו את מה שהיא הטביעה בהם. "יש להם עולם תרבותי מאוד עשיר, גם עומק וידע", היא מציינת.
לאחר שנותיה בהוראת תיאטרון בבית הספר לאמנויות, הוברמן החלה ב-96' את המסע שלה כמחזאית לגילאים הצעירים בהצגת "בארץ להד"ם", בתיאטרון "גושן".
"במקביל לעבודתי בבית הספר, עבדתי הרבה בטלוויזיה, כולל תוכניות כמו 'תופסים ראש ותוכניות-חגים עם נעמי שמר'", היא משחזרת. "הייתה לי הזכות לעבוד איתה, עם כל העומק, החוכמה והכישרון שהיא הביאה לאותן תוכניות. כשביימתי את קלטת הווידאו 'אצלנו בפסנתר' וכתבתי קטעים בין השירים, היא שכנעה אותי שאני גם תסריטאית. מזה נהייתי מחזאית בהצגת 'בארץ להד"ם', משיריה. אני חבה לה תודה על שהתעקשה שאכתוב את ההצגה, שבעקבותיה באו הרבה אחרות".
הוברמן משוכנעת, שרמת ההצגות לילדים ולנוער עלתה במרוצת השנים בהשוואה לעבר, אבל כשהיא נשאלת אם יש יותר מדי תיאטראות לגילאים האלה, היא משיבה "אולי" ומצביעה על "תחרות קשה" ביניהם.
לקראת סיום, אי אפשר שלא לשאול אותך אם היית רוצה להתנסות גם בתיאטרון למבוגרים.
"ביימתי פה ושם בבתי-ספר למשחק. לא אכחיש שיש בי רצון לביים ולכתוב למבוגרים משהו מנושאים אקטואליים שמעניינים אותי וחשוב לי להגיב עליהם. אני מקווה שזה יקרה".