"כבוד הנשיא!", אני חולק כבוד לאורי גבריאל, מהטובים בין שחקני האופי במחוזותינו, לרגל הופעתו בתפקיד נשיא הקירקיזים בהצגת "גורלו של מר כהן", מאת רענן פז ואמיר ירושלמי ובבימוי איסי ממנוב-נוריאל, שתיאטרון "הנגב" בניהולו מעלה אותה בבכורה ברביעי, 20.10, באולם אשכול, במועצה האזורית אשכול ובראשון, 24.10, בבית ציוני אמריקה, בתל-אביב.
תמצית העלילה: לאחר עשרות שנים של מלחמה ביו הקירקיזים לבין הברוסרים הם מתכנסים לשיחות-שלום, שבמהלכן מתברר שהקירקיזים הרגו אזרח אחד יותר לברוסרים, הדורשים את השוואת המאזן ולא, אין הסכם. נשיא הקירקיזים, הנשיא חצי-אל, קרי אורי גבריאל, מכריז על הגרלה, שבה ייקבע מי ימסור את נפשו למען השלום.
גבריאל: "מדובר בסאטירה פוליטית, שיש בה סוג של אלגוריה למציאות הפוליטית אצלנו. בהגרלה עולה שמו של הנשיא, שהוביל את עמו לנצחונות-ענק ואז, תוך כדי ניצול הכוח ובריחה מהגורל מחפשים קרבן אחר שיחליף אותו ונטפלים לאדם החלש ביותר, שאותו הם מנסים לשכנע להיות קרבן השלום. בקיצור לא רק סאטירה, אלא גם פארסה קלילה שלא בועטת בבטן".
אתה קומיקאי?
"במהות שלי - כן, כשגם בתפקידים הרציניים שלי עובר איזשהו קו של הומור עד כדי להגיע איתו למצבים סוריאליסטיים. עם זאת, אני לא קומדיאנט או בדרן, שעושה חיקויים ומשתדל להצחיק את החבר'ה".
הקשר הרופף בינך לבין התיאטרון הרפרטוארי לא התהדק בשנים האחרונות.
"אפשר לומר שהוא בכלל לא נוצר. במשך השנים הופעתי מעט בתיאטרון הרפרטוארי. ואם פונים אלי, אז כדי לשחק דמויות מזרחיות, או בתפקידי הרעים".
זה מקומם אותך?
"לא, זה מעציב אותי. אף פעם לא הופעתי בתפקידים האלה כדי לעשות מהם קריירה וכדי להתפרנס, נאלצתי להסתפק במה שהוצע לי. כנראה, אין לי המרפקים לדרוש מציאות אחרת".
אתה מנסה לפנות לתיאטראות הרפרטואריים?
"אף פעם לא התדפקתי על דלתות. מכירים אותי מספיק כדי לדעת אם אני ראוי לתפקיד כזה או אחר".
יוצא שבעיקר אתה שחקן-מסך.
"אני בעיקר שחקן, שבעיניו התיאטרון הוא הפלטפורמה הטובה ביותר כדי לבטא את הכישרון שלי ודווקא שם אני לא מגיע למיצוי, אם כי על המסך מזדמנים לי מדי פעם תפקידים לא רעים, כמו אלה שהיו לי בסרטים של בני תורתי, 'כיכר החלומות' ו'בלדה לאביב הבוכה'".
איך אתה מעביר את הזמן בין הצילומים?
"אז על-פי-רוב אני פותר הרבה סודוקו. לשם אני בורח. שעות אני יכול להקדיש לזה".
זה התחביב שלך?
"אני גם שוחה קצת בבריכה, עושה הליכות בפארק ושומע הרבה מוזיקה".
היכן היית כשנערכו הפגנות בתקופת הקורונה?
"בעיקר בבית (בפרדס-כץ, בבני-ברק - י.ב-א). בגלל שעם הגיל שלי, 66, אני בקבוצת-סיכון, אני משתדל לא להתערבב ולהימנע מאירועים חברתיים. די שמרתי על עצמי בתקופה הזאת".
צידדת במפגינים?
"בוודאי! רבים בתרבות נשארו בלי עבודה ומהם היו שנאלצו לפנות למקצועות אחרים, כולל כאלה שאני מכיר. הצעקה שלהם הייתה אמיתית ובאה מהקרביים. בגלל שבדרך כלל אני נאלץ לא להיות בתיאטרון, מה גם שבתקופה הזאת צולמו סדרות טלוויזיה, שבהן השתתפתי, איכשהו עברתי אותה בשלום".
"נאלץ", אתה אומר ובכל זאת, אתה חוגג השבוע את תפקיד הנשיא חצי-אל.
"לא רק . אני מתחיל חזרות על הצגה על האופנובנק, ב'תיאטרון העברי".
בתור?
"קצין המשטרה חיים פנחס (שוגון).
חזרנו לטייפ-קסטינג.
"מה לעשות".
יש איזה דמיון ביניכם.
"אתה אמרת! זאת, כשלא מוטל עלינו לשחק את הדמויות אחד לאחד".
כשראיינתי אותך לפני שש שנים, בניגוד לאחרים שיצאו חוצץ נגד שרת התרבות והספורט, מירי רגב, טענת שיש לתת לה הזדמנות. האם היא עמדה בה?
"מירי רגב עשתה פה סוג של סדר חדש והביאה לתודעה דברים שהיו קצת מוזנחים. משהו זז מהצורה שבה היא ניהלה את העניינים וניערה את המערכת".
כמי שצפה לפני 40 שנה בהצגת "ביער ביער", שהביאה למודעות שלנו אותך ואת עמיתך דאז, משה איבגי, אינני יכול לסיים את שיחתנו בלי התייחסותך לפרשה שהביאה אותו לכלא.
"עצוב איך שהוא הגיע לאן שהגיע. קושרים אותנו בגלל שהתחלנו יחד. מאז אמצע שנות ה-90 אני כמעט לא פוגש אותו, אולי פעם בארבע שנים. הדביקו לי כאילו אני חבר שלו, הצמוד אליו ויודע הכל עליו - וזה רחוק מהאמת".
מה אפשר ללמוד מהפרשה שלו?
"נראה לי שהדברים מובנים מאליהם. לפיהם, אסור להתקרב לאפשרות של האשמה בהטרדה".