את חנוכה של השנה שעברה חיים אוסדון, הידוע בשם הבמה “דוד חיים", לעולם לא ישכח. באחת התקופות העמוסות והרווחיות ביותר בענף הילדים, הוא מצא את עצמו יושב בבית, כמו שאר חבריו למקצוע, על רקע מגיפת הקורונה.
“חנוכה תמיד היה בעיניי פרס על העבודה הקשה שלנו", אומר כעת אוסדון בדרכו להופעה. “ברגע שמיתגת את עצמך כל השנה והצטיינת בהופעות, המפיקים מסמנים אותך ובוחרים אותך להפקות. בשנים האחרונות הייתי בהפקות הכי גדולות של חנוכה, ובכלל אני חושב שאני שיאן גינס בהפקות חנוכה: הופעתי בשש מתוך עשר הפקות של ‘מותק של פסטיבל’ (סדרת הופעות הילדים הפופולרית של חנוכה – ד"פ).
אבל בקורונה פתאום הטלפון לא צלצל, ולא היו פניות כי לא נערכו מופעים, וזה היה מוזר לשבת בבית כי ברגע שאתה אמן שילדים אוהבים ומכירים – אתה יודע שאתה תעבוד ותזכה לשמח ילדים. חטפנו כאפה מעוררת. ההופעות היו חסרות לי בתקופה הזו, וזה גרם לי להבין ששום דבר לא מובן מאליו. בשנה שעברה התחלתי לחשוש שאולי המקצוע שלנו לא יחזור לעולם להיות כמו שהוא היה ושהכל הלך. אני שמח שחששותיי התבדו".
השנה, במקום להשתתף ב"מותק של פסטיבל", אוסדון חוזר לשגרת חנוכה עם הצגה חדשה, “הרפתקה בג’ונגל", בהפקת משגב עורי, סולן הפקות ו־NMC, ובהשתתפות הדמויות קופיקו ובובו והדמויות מ"כוח פי.ג’יי". ההצגה תעלה לבמות היכלי התרבות ברחבי הארץ בתחילת נובמבר.
“זו הצגה שמעבירה את אחד המסרים הכי חשובים שיש היום: השמירה על הטבע", הוא אומר. “אנחנו רואים את ההתחממות הגלובלית ומה שקורה בעולם. בהצגה יש את מר פטרוזיליה שרוצה לפגוע ביער, ואילו דוד חיים, כוח פי.ג’יי וקופיקו מתגייסים כדי להציל את הטבע. אני יודע שהסיפור הזה סופר בהרבה גרסאות, אבל עדיין יש פה גרסה מיוחדת. מלבדי, על הפוסטר יש רק דמויות מצוירות; אני האדם היחיד שאינו בובה או דמות מצוירת, וזה כל כך מיוחד כי בחיים לא הייתי בהפקת חנוכה כזו. זה כבוד גדול".
איך ההרגשה לחזור להפקת חנוכה?
“אני אוהב את הקסם של ‘מותק של פסטיבל’, אבל התגעגעתי להצגות קטנות יותר. ב’מותק’ אתה נחשף לקהל של 120 אלף איש, אבל המרחק בינך לבין הקהל גדול. אני איש שטח, הדמות של ‘דוד חיים’ נולדה בהופעות בימי הולדת והלכה וגדלה. התגעגעתי להופעות בהיכלי תרבות של 500־800 איש, כשאתה יכול לשמוע את נשימות הקהל, יכול עד שורה 20 לראות את הילד ואת העיניים והחיוך שלו. זה משהו שהיה חסר לי בתקופת הקורונה".
לא ילד פלא
אוסדון (50) החל את דרכו המקצועית בצוות הווי ובידור באילת, ובהמשך עבד כאיש מכירות בחברת הייטק. כעבור זמן קצר עזב את משרתו והתמקצע כליצן מקצועי. “יש לי חוש עסקי טוב ואני יודע לעשות הרבה דברים, אבל בחרתי להיכנס לעולם הילדים כי זה העולם שמסב לי אושר, אין דבר שיותר מרגש אותי מזה", הוא אומר. “יכולתי בקלות ללכת למקצוע אחר, אבל אני במקצוע שלי מבחירה כי זה חלק מהנשמה שלי. תחשוב שהיו נותנים לך לעבוד בכל יום בטעימות גלידה ולהתפרנס מזה. זה נדיר לחיות את החלום שלך בכל פעם מחדש".
בעשור הראשון של שנות ה־2000 הוא ביסס את מעמדו כליצן עם הופעות קבועות בערוץ 2 דאז ובערוץ הילדים. בשנת 2008, אחרי 15 שנה של פעילות כליצן, החליט למתג את עצמו מחדש והמציא את דמותו של “דוד חיים". “הבנתי שאני רוצה למתג את עצמי כדמות שהילדים יאהבו, יוכלו להתחבר אליה ושתוכל לשמח אותם", הוא אומר. “הוצאתי את הדי־וי־די הראשון ‘דוד חיים’, שזכה להצלחה, והבנתי שאני צריך לפתח את המותג הזה, שכל פעם מתעצב מחדש".
מאז הפך אוסדון לכוכב ילדים פופולרי, אף שהוא עצמו לא חי בשלום עם המילה “כוכב". “אני אף פעם לא אוהב להגדיר את עצמי כ’כוכב ילדים’, אני אמן. כוכבים יש בשמיים", הוא אומר. “היום אמני ילדים נגישים לילדים, בניגוד לשנים עברו כשאמנים נחשבו לכוכבים כי באמת אי אפשר היה להתקרב אליהם. היום אנחנו זמינים להם ברשתות החברתיות וגם בקניונים ובמופעים. יש משהו בתחום הזה שהוא ממכר, זה האינטראקציה עם הקהל, היכולת לשמוע את הילדים.
"יש משהו בגלי הצחוק שהוא מרגש. הילדים הם הפסקול של חיי, ואני כל כך מודה שהתמזל מזלי לעסוק במקצוע כל כך יפה שלא הרבה זוכים לו. לכן כל עניין ה’כוכבות’ הוא שטויות. אני קם בבוקר בשביל לשמח ולהצחיק ילדים, ואני משתדל לשלב בכך גם קצת תוכן, ואז בכלל אני מרגיש שיש משמעות אדירה למה שאני עושה".
הוא עצמו הפך לאב רק בגיל 43. “יש לי שלושה ילדים, בני 3, 5 ו־8, וכשהבת הבכורה שלי, בר, נולדה, הבנתי שהושלם החלק הזה בפאזל של החיים שלי", הוא אומר. “הבנתי לראשונה מזווית של הורה מה קורה לפני הופעה, מה קורה אחרי הופעה, מה קורה לילדים בשעה שהם חוזרים הביתה מהופעה. להיות אמן זה טוב וכיף, אבל להיות אבא שמשמח ילדים זו תחושה אחרת. הילדים שלי באים איתי להופעות ואני מתרגש מזה. זה כמו שאתה עובד במפעל שוקולד במשך 30 שנה, ורק עכשיו טעמת שוקולד לראשונה בחייך. רוב היצירה שלי בשנים האחרונות היא בהשראת הילדים שלי".
איך הם עם הדמות של “דוד חיים"?
"זה מצחיק כל פעם מחדש לבוא לגן שלהם ולראות מודעה של הצגה שלי, ואז הבת שלי אומרת: ‘אבא, תראה, אתה דוד חיים!’. אני לא יכול לתאר את הצמרמורת והגאווה שאני מרגיש באותו רגע".
לדבריו, בתו הגדולה הולכת בעקבותיו. “היא מאוד מוכשרת וכבר כתבה שיר אחד שזכה לאלפי השמעות ביוטיוב", הוא מספר בגאווה.
אתה רואה שוני בין הילדים של היום לאלה של אז?
“פעם ילד בן 8 נקרא ‘ילד’. היום ילד בן 8 כבר ‘נער’. הילדה שלי בת ה־8 מדברת איתי על כל נושא בעולם היום. הילדים היום פחות תמימים, ויש בזה יתרונות וחסרונות. כאבא יחסית בוגר זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות את ההתפתחות שלהם. הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שלא התחלתי יותר מוקדם כי אני רוצה עוד ילדים, אבל אני אוטוטו בן 51, ונראה לי קצת מאוחר להרחיב את המשפחה".
הילד בך עוד נשאר?
“הייתי ילד מאוד ביישן, לא הייתי ילד הצגות ולא ילד פלא. הייתי ילד מצחיק, אבל אפילו לא נתנו לי תפקיד בהצגת סוף שנה. הייתי טיפה מופנם וחסר ביטחון, ואני חושב שעד היום התמונה הזו מלווה אותי כשאני מגיע למקום חדש. אני לא בא בגישה של ‘קבלו אותי, אני דוד חיים’, אלא אני בא להוכיח את עצמי בכל פעם מחדש. גם הקריירה המצליחה לא גרמה לי לבוא עם ביטחון מופרז. יש משהו בילד הזה שעדיין נשאר בי. אני מגיע עכשיו להפקת חנוכה באותה גישה, כאילו שזו הפקה ראשונה שלי. אני אף פעם לא לוקח את העניין הזה כמובן מאליו, ואולי זה מה ששומר עליי כל כך הרבה שנים בתחום".
איך היחסים שלך עם הקולגות?
“מיכל הקטנה, מיקי, יובל, מני ושאר הקולגות - אנחנו חברים מאוד טובים, אנחנו אוהבים זה את זה וחברי נפש אמיתיים. עברנו דרך ביחד. אנחנו כמו משפחה, מפרגנים זה לזה, אני משתתף ביום הולדת שלהם והם בשלי, יש אהבה גדולה בין כולם כי בסופו של דבר יש לנו מטרה משותפת, והיא לשמח את הילדים. אני לא אגיד שכולם חברים של כולם, אבל אני חושב שאני חבר של כולם ובסדר עם כולם, וכיף לי שזה ככה, זה כוח".
מתפרק לרסיסים
בזמנו הפנוי הוא עושה ככל יכולתו כדי לבקר ילדים בבתי חולים ולשמח אותם. “בילדות הייתי יותר בבית חולים מאשר בבית ספר, היו לי כל מיני בעיות רפואיות, והיו חודשים שהייתי יושב במיטה והרופאים היו המורים שלי והחברים מהכיתה היו המורים שלי והייתי משלים לימודים בבית חולים", הוא מספר. “אז אני מבין מה המשמעות של ילד ששוכב בבית חולים ומישהו בא לבקר אותו, את תחושת האור שאופפת אותך כשמישהו מבקר אותך ואת החושך שמתפשט כשהוא הולך.
"זו העוצמה האמיתית של המקצוע הזה. אם אני יכול לשמח ילד לכמה דקות ולהעלות את המדדים הבריאותיים שלו, אז זה המקצוע שלי. המקצוע שלי הוא לא שיצטלמו איתי בקניון ויעשו איתי סלפי, אלא לשמח ילד ולגרום לו למנף את עצמו. יש רגעים שאני בוכה ליד הילדים, בכל ביקור אני מתפרק לרסיסים, וכשאני מרגיש שאני מאבד את זה, אני מבקש שנייה ללכת לשירותים ומתפרק מבכי".
מה עשית בתקופת הקורונה?
“ניצחתי את הקורונה. לא יכולתי לשבת בבית בשקט, אז צילמתי תשע סדרות שונות, חלקן מופצות בישראל וחלקן בעולם. התחלתי לשדר תוכנית קבועה ברדיו תל אביב, ובמקביל צילמתי והפקתי, לראשונה בתולדות ערוץ הספורט, סדרה ראשונה לילדים בערוץ שתעלה בשבועות הקרובים. אני חובב ספורט מושבע, אז אמרתי שאני רוצה להנגיש את חוויית הספורט לילדים. אני אולי ההשראה למה עושים כשכל הדלתות נסגרות".
הנחיות התו הירוק משפיעות על כמות הקהל שמגיעה להצגות ילדים כיום, לא?
"אני בטוח שבעקבות ההגבלות גם האמרגנים וגם האמנים מרוויחים פחות, וברור שאין אותה כמות קהל. אבל אם נתחיל להגיד שאם לא בא קהל של 800 מקומות לא נעשה את ההופעה - לא נעבוד. זה כמו ג'יפ שתקוע בבוץ, אם נחכה שמישהו ידחוף אותו הוא לא יזוז. זה מה שאנחנו עושים - יוצאים מהג'יפ ודוחפים אותו כדי לצאת מהבוץ".
יש לך פנטזיה לעבור גם לעולם המבוגרים?
“לפני 15 שנה עבדתי במשך ארבע שנים בסטנד־אפ למבוגרים. סטנד־אפ זה חיידק שאף פעם לא יעזוב אותי. אני אוהב סטנד־אפ, אבל גם אוהב כל כך את עולם הילדים, שכרגע אני משאיר את האהבה הזו בצד. אולי בעתיד כשארגיש צורך עצום – אחזור לזה. בינתיים זה עוד לא בוער בי".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“מצלם עוד עונה של ‘הדוד חיים בא’ ומנסה להגשים את החלום הכי גדול שלי: אני כותב רעיון לסרט באורך מלא. כל הזמן יש לי למה לשאוף". ד
ההופעות הקרובות:
18.11, מרכז דוהל תל אביב
20.11, סינמה סיטי גלילות
21.11, היכל התרבות כפר סבא