לפני כשלושה עשורים, כשהמתופף אהרלה קמינסקי העביר קורס תולדות התיפוף בג'אז בבית הספר רימון, הוא הקרין לתלמידיו קליפים של מתופפים בני 60 פלוס. זה נתפס עבורו אז כפלא. "הייתי אז בן 50 ולא האמנתי שבגילי אמשיך לתופף ולהופיע", הוא מחייך. "זה אומר שלתשוקה למוזיקה אין גיל. אמשיך לתופף כל זמן שאני יכול. אני מופיע הרבה עם חבר'ה צעירים, וזה משאיר אותי צעיר. כל זמן שהם מרוצים ממני ומהנגינה שלי ואני מספק את צורכיהם מבחינה מוזיקלית - אני מאושר".
הגיל משפיע על היכולות כמתופף?
"בטח, אבל הניסיון והחוכמה מפצים. למזלי הייתה קורונה, אז במהלכה ישבתי וחשבתי איך אני יכול להפוך את הנגינה לקלה יותר עבורי ועם פחות מאמץ. שיניתי קצת את הטכניקה, את דרך הנגינה שלי. לא יכולתי לעשות את זה אם לא החופש של הקורונה. זה דבר שלוקח לפעמים שנים. עכשיו אני מלמד את עצמי לנגן בטכניקה שתתאים לגילי וזה לא קל. כמו להמציא את עצמך מחדש כמתופף".
בשבוע הבא יציין 80. "הכי הייתי מאחל לעצמי שתהיה לי האפשרות בשנים שנותרו לי להתרכז אך ורק בנגינת ג'אז", הוא אומר. "זה מה שאני הכי אוהב".
קשה לספור את ההקלטות החשובות והמשמעותיות שבהן ניגן קמינסקי לאורך השנים ואת האומנים שאיתם הופיע, בעיקר בשנות ה–60 וה–70. "לא היו כמעט זמר או להקה שלא ניגנתי עמם באותה תקופה, כי לא היו יותר מדי מתופפים", הוא אומר בענווה. "את חלק מהאומנים ליוויתי במסגרת פסטיבלי הזמר ובמופעים חגיגיים, עם חלק ניגנתי במסגרת עבודתי עם להקות 'הברנשים של פיאמנטה' ו'הפלטינה' וחלק בהקלטות אולפן".
אתה מרגיש שפרצת דרך?
"הייתי חלוץ בכמה דברים. קודם כל, בדרך הנגינה שלי בהקלטות. בשנת 1970 יצאתי לתשעה חודשים של טיול בדרום אמריקה ובארצות הברית, שמילא אותי בהמון תכנים מוזיקליים, בייחוד בשימוש בכלי הקשה ובמקצבים לטינו–אמריקאיים, דבר שלא היה מוכר בארץ באותה תקופה. כשחזרתי, יישמתי את זה בהקלטות ובהופעות, גם בשירי פופ. באמצעות כלי ההקשה הוספתי אפקטים שהוסיפו גוון ייחודי לשירים. כולם באו לראות מה אני עושה ואיך אני עושה. אפילו הוזמנתי לכמה תוכניות טלוויזיה עם מזוודת כלי ההקשה שלי להדגים ולהסביר.
"מפגש מחכים היה לי בלוס אנג'לס, עם מתופף ההקלטות האגדי האל בליין. הוא היה הראשון בעולם שפתח את תוף הבס ודחף פנימה כרית, דבר ששינה לתמיד את הדרך שבה מקליטים או מגבירים תוף בס. הוא הקליט לננסי ופרנק סינטרה, לסיימון וגרפונקל, להאבות והאמהות, ומי לא? התלוויתי אליו להקלטות ובשבילי זו הייתה ממש התמחות אקדמית על הדרך שבה צריך להתנהל באולפן".
אקורדיון או שער
קמינסקי נולד בנובמבר 1941 בתל אביב, בנם של מאיר ומלכה. "גרנו בדירת מפתח ברחוב שינקין", הוא מספר. "זו הייתה דירת שלושה וחצי חדרים. אבא השכיר חדר וחצי לשתי נשים, ובחדרים הנותרים ניהל מפעל לייצור בגדי תינוקות. חדר אחד שימש כבית המלאכה ובו היו מכונות התפירה. בחדר השני קיפלו סחורה, ובלילה הוא היה הופך לחדר השינה שלנו. כשהייתי בן 5 הוריי התגרשו, ונשארתי אצל אבא שלי. כלומר, גרתי במפעל. לאחר שאבא הכיר מישהי חדשה, הוא העביר את המפעל למקום אחר, והדירה הפכה להיות נורמלית".
לא קל לגדול בתנאים כאלה.
"רק בדיעבד אתה שם לב שאלו היו חיים לא קלים. אבל ילד שלא מכיר שום דבר אחר לא יודע לראות זאת במונחים של קשה או קל".
בהיותו בבית ספר יסודי גילה לראשונה את משיכתו לתופים: "בבית הספר הייתה תזמורת ילדים קטנה, שכל מי שניגן על כלי מסוים היה חבר בה. המורה נתן לי לנגן על משולש, אבל אני חלמתי על הרגע שהמתופף של התזמורת, דניאל פרוידריך, יהיה חולה ואוכל להחליף אותו. יום אחד זה קרה והייתי המאושר בילדים". אותו דניאל פרוידריך הפך לימים לדניאל פאר, אחד מאנשי התקשורת והטלוויזיה המובילים בישראל.
כשהגיע לגיל 12, נשלח קמינסקי להתחנך כילד חוץ בחניתה, שם היה למתופף של הקיבוץ. "בימי שישי היינו עושים קבלת שבת שבסיומה כולם היו קמים ורוקדים ריקודי עם", הוא מספר. "לא היה פטיפון בקיבוץ, אז הייתי לוקח את קופסת הפח הריקה של הביסקוויטים ומתופף עליה".
בשלב מסוים ניסו בקיבוץ לספק לו השכלה מוזיקלית כאקורדיוניסט, אבל לו היו תוכניות אחרות. "המורה היה מגיע פעם בשבוע, אבל יצא שהשיעורים נפלו בדיוק על השעה שהיינו משחקים כדורגל. לקחתי שני שיעורים אצלו והחלטתי לוותר לטובת השער", הוא מספר.
בגיל 17 עזב את הקיבוץ וחזר לתל אביב, שם עבד במפעל של אביו. במקביל החליט לקחת את התחביב צעד אחד קדימה וקנה תוף אחד. חלפו הימים, הוא התגייס לצבא ושירת בבסיס שדה דב של חיל האוויר. אז הגיעה אליו הצעה מעניינת: לנגן בחלטורות בערבי פנויים־פנויות של כיפות סרוגות עם האקורדיוניסט מנחם צור. אף שמעולם לא למד תיפוף באופן מקצועי, קמינסקי הרשים את צור, והוא קיבל אותו לעבודה: "זו הייתה משכורת נהדרת: הופענו פעם בשבוע למשך שעתיים והרווחתי 40 לירות, כשמשכורת צבאית חודשית הייתה אז 14 לירות".
כדי להתמקצע בתיפוף וכדי לשפר את איכויותיו, רצה קמינסקי לקנות מערכת תופים אמיתית, למורת רוחו של אביו, שסירב להעניק לו את הכסף לכך. "רק אחרי שהצעתי לו להחזיר את הכסף בעבודה, הוא הסכים", הוא משחזר. "בגלל שבשנים ההן אי אפשר היה לקנות סט תופים של ממש, קניתי חלקים בחנויות שונות והרכבתי מזה מערכת, אומנם לא ברמה גבוהה, אבל זה הספיק לי".
מנורה בתוף הבס
בעודו מופיע עם צור בחלטורות, שמע כי מחפשים מתופף ללהקת הנח"ל. "לקחתי את תוף הבס והסנר שלי ונסעתי באוטובוס ליפו אל פיקוד הנח"ל", הוא אומר. "כשהרכבתי את המערכת, חברי הלהקה - יהורם גאון, חנן גולדבלט, ישראל פוליאקוב, גברי בנאי, יורם ארבל ועליזה רוזן - התאספו סביבי. ניגנתי את 'Joshua Fit The Battle Of Jericho' של הגולדן גייט קוורטט והם שרו ומחאו כפיים, וכך התקבלתי. הלהקה הייתה החלום של כל מי שעסק באומנות הבמה. לא היה יותר גבוה ממנה. זה היה הטופ של הטופ".
ב–1960 השתתף קמינסקי בתוכנית "זה נח"ל זה?", לציון עשור ללהקה. "בתקופה ההיא כלי הנגינה היחיד בלהקה צבאית היה אקורדיון, וההופעות היו ללא הגברה", הוא מתאר. "בגלל החגיגיות של התוכנית, לקחו שני אקורדיונים, חצוצרה ותוף. בגלל שהזמרים שרו בלי מיקרופונים כי לא היה ציוד, היינו צריכים לנגן בצורה שקטה וכמובן ללא ציוד חשמלי. מצחיק, אבל החשמל היחיד בלהקה הייתה מנורה שדלקה בתוך תוף הבס שלי, שתפקידה היה לחמם ולמתוח את העור. ככה יצא שכשהיינו מגיעים להופעה וכולם היו מתארגנים, אני הייתי היחיד שרץ לחפש שקע חשמל".
חודש לפני השחרור, נפטר אביו וקמינסקי נאלץ לעזוב את הלהקה ולתפוס את הפיקוד על העסק המשפחתי. "אם יש משהו שאני מתחרט עליו זה שהסכמתי לנהל את המפעל אחרי שאבי נפטר", הוא מודה. "המשפחה והעובדים לחצו עליי לקחת את האחריות, ולמרות שרציתי להתעסק במוזיקה - הסכמתי. ניהלתי את המפעל במשך שבע שנים במקום ללמוד מוזיקה".
במקביל לניהול המפעל, ניגן בזמנו הפנוי בהקלטות ובג'אמים של ג'אז עם חברו הטוב הפסנתרן זיגי סקרבניק. "ביליתי עם להקת הנח"ל באיזה ערב במועדון עומר כיאם ביפו, שם ניגנה שלישיית ג'אז, שכללה את זיגי כפסנתרן ועוד בסיסט ומתופף", הוא מספר. "לא הכרתי אותם. ברגע שהמתופף הלך לבר לשתות משהו, החבר'ה מהלהקה דחפו אותי לעלות לנגן.
"הצטרפתי לנגינה והייתי בשמיים, כי זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי עם מישהו שיודע לנגן ג'אז כמו שצריך. מרוב שהייתי בעננים, ניגנתי בעיניים עצומות. פתאום הרגשתי טפיחה על הכתף. זה היה זיגי. 'די, סיימנו לנגן', הוא אמר לי. הייתי כל כך שקוע בחוויה עד שלא שמתי לב שהמוזיקה נגמרה".
הידידות עם סקרבניק התפתחה למפגשים יומיומיים של נגינה. "התפעלנו זה מהיכולות של זה, הוא אמר שיש לי 'FEEL' בנגינה", מספר קמינסקי. "כשהוא שאל אצל מי למדתי לתופף וסיפרתי לו שלא למדתי, הוא עודד אותי ללכת ללמוד אצל המתופף הכי מפורסם בארץ, יוסף בורלא. אחרי שיעורים ספורים הבנתי שאני מנגן בעיקר לבד ולא נעשה עשיר יותר מבחינה מוזיקלית, אז עזבתי".
באותה עת הוזמן על ידי במאית להקת הנח"ל, נעמי פולני, לנגן בהקלטת תוכניתה השנייה של להקת התרנגולים. זו הייתה ההקלטה הרשמית הראשונה בחייו. "הביאו אל אולם הקאמרי הישן טכנאי סאונד עם מכשיר הקלטה וכמה מיקרופונים מפוזרים, ובתנאים הכי פשוטים הוקלט התקליט", הוא מספר. "את העבודה עשיתי בהתנדבות, ואחריה נעמי הזמינה אותי לתופף בעוד הקלטות של התרנגולים ושל החמציצים. תמיד כשהיא קראה לי - באתי".
עיניים עצומות, לב פתוח
קמינסקי וסקרבניק ניגנו מדי שבת בצהריים במועדון אילקה ואביבה. "לאט–לאט התחיל להגיע קהל ובהמשך גם נגנים נוספים באו וזה הפך ללהיט", הוא מספר. "בשלב מסוים נמאס לבעלי המקום מההתאספות והתחלנו לחפש מקום אחר. הגענו למועדון בר–ברים בתל אביב ושכרנו אותו בימי ראשון. התחלנו בקיץ 1969 ותוך זמן קצר הליין הפך למוסד והמשכתי איתו במשך עשר שנים".
הפעם האחרונה שסקרבניק וקמינסקי הקליטו יחד הייתה בשנת 1967, בהקלטת אלבומם המופתי של החלונות הגבוהים. סקרבניק היה אמון על העיבוד התזמורתי וקמינסקי על התופים. "שמוליק קראוס לא היה מרוצה מההקלטות ודילג מאולפן לאולפן", הוא נזכר. "אחרי שהקלטתי את כל התקליט פעמיים, לא יכולתי להגיע לעוד הקלטות, כי עבדתי במפעל. יום אחד אני שומע את שירי התקליט ברדיו ומבין שזה לא אני. התברר שזהר לוי ניגן בהקלטות שלא יכולתי להגיע אליהן".
אתה מזהה כל הקלטה שניגנת בה?
"כן, ברוב המקרים".
סקרבניק נפטר בגיל 24, כשלושה חודשים לאחר צאת האלבום. ב–1969 הקדיש לו אריק איינשטיין את השיר "היה היה (לזיגי)", שנכלל באלבומו "פוזי". הקטע הפותח את השיר הייתה הקלטה מתוך מופע של סקרבניק וקמינסקי שנערך כמה שנים קודם לכן בירושלים.
"אריק איינשטיין היה בחור חמוד מאוד, צנוע ולבבי", אומר קמינסקי. "הוא אף פעם לא היה מעיר למישהו בפרצוף. היה ביישן מדי. אם ניגנת בצורה שלא התיישבה לו טוב, הוא היה שולח את צבי שיסל, המפיק והחבר שלו, להגיד בעדינות משהו כמו 'אריק אמר שבשיר הזה אולי כדאי שתנגנו קצת יותר שקט'. הוא לא היה בא ואומר ישירות".
קמינסקי ואיינשטיין הכירו באמצע שנות ה–60 בהקלטות של החלונות הגבוהים. מאוחר יותר הקים קמינסקי את הברנשים של פיאמנטה, הרכב שהצטרף לאיינשטיין בסיבוב ההופעות של אלבומו "מזל גדי". "אם זה היה תלוי באריק, 'מזל גדי' לא היה נשמע רך וג'אזי", הוא אומר. "אריק חיפש אז להיות יותר רוקיסט. אבל מי שקבע היו חברת התקליטים והמעבד המוזיקלי. בשנים ההן ההופעות של אריק, בייחוד אלו שהיו בעיירות פיתוח, לא התקבלו טוב, כי הקהל לא ממש התחבר לשירים של נציגי ישראל הוותיקה.
"בהופעה הראשונה שלנו עם אריק בפארק הלאומי ברמת גן, רוב הקהל הגיע מאזור כפר שלם. כשאריק שר את 'אני ואתה נשנה את העולם', היינו עסוקים בהתחמקות מקלחי תירס שנזרקו עלינו ופגעו מדי פעם גם בתוף הבס שלי. בסוף ההופעות נהגנו לנגן את 'הגר' בגרסה אינסטרומנטלית, כאילו אריק עומד לחזור להדרן, בזמן שאריק ושיסל היו בורחים החוצה אל רכב המילוט, מזעם הקהל הלא כל כך ידידותי.
"באחת הפעמים, כשאריק ושיסל נמלטו, שמענו צעקה. התברר שבמעבר המהיר מאורות הבמה אל החשיכה שבחוץ הם לא ראו לאן הם הולכים, יצאו מהדלת של הרמפה שמיועדת למשאיות ונפלו מגובה מטר וחצי".
שנתיים שנמשכו נצח
בשנת 1967, כשהוא נשוי ואב לילדה, החליט קמינסקי לעזוב את המפעל ולהשקיע את מלוא מרצו בהגשמת החלום המוזיקלי: "לא הייתי מרוצה מהעבודה שלי וזה לא היה פשוט לצאת להופיע בלילות כשאתה נשוי עם ילדה, אבל הרגשתי שאני חייב זאת לעצמי. החלטתי להקדיש שנתיים לנגינה פול טיים ואמרתי שאם זה לא יצליח, אכנס לעסק אחר. השנתיים האלה נמשכות עד היום".
עם צאתו לחירות משלשלאות המפעל, התמקד בהקלטות אולפן, בהופעות בבר–ברים ובהקמת ההרכב הברנשים של פיאמנטה. "הצעתי לבעל המועדון להקים תזמורת. פניתי לחברי אלברט פיאמנטה, שהופיע אז עם אריס סאן במועדון ביפו", הוא מספר. "אמרתי לו: 'בוא תנגן איתי בשישי–שבת ותרוויח ביומיים סכום שאתה לא מרוויח בחודש אצל אריס'. הוא הסכים, ואחרי שגיבשנו את ההרכב, החלטתי לקרוא לו על שמו. גם כי הוא היה המוזיקאי המקצועי בינינו ורציתי לחלוק לו כבוד וגם כי ראיתי סרט גנגסטרים בשם 'הברנשים' ומכאן השם. הקלטנו עם ההרכב הזה לכל העולם ואשתו".
תזמורת הברנשים של פיאמנטה השתתפה בהקלטות של עדנה גורן, שלמה ארצי, אבי טולדנו ומשה הלל ונחשבה לפורצת דרך בזכות השילוב בין מוזיקת פופ מתקדמת לג'אז. ב–1970 הקליטה התזמורת שני תקליטונים מקוריים, אחד מהם כלל את השיר "בדד", שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה בפיו של זהר ארגוב. "זה היה שיר סלואו בסגנון הפלאטרס", אומר קמינסקי. "הכיוון היה רומנטי, שונה לחלוטין מהגרסה של זהר".
קמינסקי עזב את "הברנשים" כדי לראות עולם ובאותה שנה נסע לאמריקה. עם שובו הביא בשורה חדשה לשמי הפסקול המקומי, כשהחדיר את סגנון הנגינה הדרום–אמריקאי וכלי ההקשה לשירים הישראליים.
"רוב המעבדים בארץ היו מאוד מקובעים", הוא אומר. "זה לא נשמע להם טוב. הם לא ידעו לעכל את הסאונד של כלי ההקשה. פעם העליתי נגינת משולש על איזה שיר שנורית הירש עיבדה. כשסיימתי להקליט, היא אמרה לי 'זה יפה מאוד, נהדר'. אבל לפני שהספיקו לסגור את המיקרופון שמעתי אותה אומרת 'אני אמחק את זה ברגע שהוא הולך'. חודש אחרי זה, כשהיא קלטה את התרומה של הסאונד להקלטות, היא ישבה איתי כמה שעות ולמדה על הכלים האלה כדי שתוכל לשתף אותם בהקלטות".
הוא שיתף פעולה עם הירש גם בהקלטת הקלאסיקה שהלחינה למילותיו של אהוד מנור ובביצועו האלמותי של אושיק לוי - "בלדה לשוטר" מתוך "השוטר אזולאי". "סיימנו להקליט את השיר ושמענו את ההקלטה, אבל היה חסר לי משהו", הוא מספר. "אז נכנסתי לחדר ההקלטה, לקחתי פעמונים וניגנתי איתם תוך כדי שהשיר התנגן. בסוף זה הפך להיות סמל השיר".
בשנת 1971 הקים קמינסקי יחד עם המוזיקאי רומן קונסמן את להקת הפלטינה: "אריק ביקש ממני להקים להקה שתלווה אותו בהופעות אחרי שהצ'רצ'ילים עזבו ללונדון. הלהקה שהקמנו ליוותה עוד הרבה אומנים בהופעות ובהקלטות. זו הייתה הדרך שלנו להתפרנס ולתחזק כלכלית את ההרכב במקביל להקלטות קטעי ג'אז".
הפלטינה, שפעלה עד שנת 1976, הייתה לאחד מהרכבי הפיוז'ן ג'אז הבולטים והמשפיעים בישראל. לאורך שנות פעילותה הקליטה שלושה אלבומים מקוריים וגם הופיעה באירוע מוזיקת הג'אז הבינלאומי היוקרתי בניו יורק.
לאחר פירוק הפלטינה השתתף קמינסקי בהפקות שונות: "בשנת 1979 הגעתי לאחד מרגעי השיא המרגשים עבורי בקריירה, כשירוסלב יעקובוביץ', שניהל מוזיקלית את להקת המנהטן טרנספר האמריקאית הידועה, הזמין אותי להצטרף אליה לשני סיבובי הופעות, באירופה ובארצות הברית. זו הייתה חוויה ביג טיים שלא הכרתי עד אז בארץ ישראל הקטנה".
בשנת 1980, לאחר שלימד שנה באקדמיה למוזיקה בירושלים, הקים בית ספר לתיפוף, שגידל וטיפח דורות של מתופפים צעירים ופעל עד שנת 2000: "הקמתי את בית הספר כי רציתי שתהיה לי פרנסה ושלא אצטרך כל החיים להסתובב בכל הארץ ללוות זמרים".
עם פתיחת בית הספר הוריד הילוך מההקלטות. האחרונה הייתה באלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך. "זה היה תקליט הכאסח הראשון בארץ, וכמה שניגנו חזק - העוצמה לא יצאה בהקלטה. לא היה אז המכשור שיכול לעשות את זה כמו שיש כיום", הוא אומר.
במקביל לבית הספר, קמינסקי היה פעיל באפיקים נוספים. למשל בהקמת פסטיבל הג'אז בים האדום, בניהול מועדון ג'אז, בהקמת ההרכב "אהרלה קמינסקי וחברים" ובנגינה עם אומנים בינלאומיים. ב–1997 קיבל פרס מפעל חיים לאומן המבצע מטעם אשכולות–עילם.
"אני לא מנגן בהקלטות של זמרים יותר, אלא פה ושם בהקלטות ג'אז כשמזמינים אותי", הוא אומר. "בלי תשלום אלא בשביל הכיף. בעבר הנגינה בתקליטים היא שהביאה לאומנים כסף וההופעות היו לקידום מכירות התקליט, וכיום זה הפוך: ההופעות מכניסות כסף והתקליט לא".
כשאתה מסתכל על הקריירה שלך, אתה גאה בהצלחות שקצרת ובחותם שהטבעת?
"גם אם אהיה צנוע, אגיד לך שכנראה הטבעתי חותם. אני בהחלט גאה במה שעשיתי ולפעמים חושב שיכולתי לעשות יותר".
קמינסקי יחגוג את יום הולדתו במופעי ג'אז שבהם יארח חברים. מועדון שבלול בתל אביב, 5.11 בשעה 14:30, 13.11 בשעה 14:30 ובשעה 20:30