מי שיראה את ההצגה החדשה FAKE מבית תיאטרון תמונע, המגוללת את סיפורה של הדמות המקראית שפן, סופר המלך בתקופת שלטונו של יאשיהו, מלך יהודה - כנראה יתקשה שלא לחשוב על ההקבלה שלה לימינו אנו. “ההצגה נולדה לאחר שנתקלתי בהרצאה של ד"ר יגאל בן־נון, שבה הוא דיבר על הסיפור של שפן", מספר אייל שכטר, שלא רק מככב בהצגה, אלא הוא גם אחד מיוזמיה. “כשרצחו את אביו של יאשיהו, יאשיהו, שהיה בן 8, ירש את מקומו של אביו והפך למלך. במחזה, כשלשפן נודע שהמלך נרצח, הוא מבין שאם לא ימליך מלך חדש – יש סיכוי שהוא יירצח בעצמו. הוא הופך לכוח ולמלך בפועל כי הוא ממליך מלך שאין לו מושג, הוא שולט בדעותיו וברצונותיו".
מה המסר לימינו?
“שבסופו של דבר כוח מסיט אותך מהדרך. זה לא משנה כמה אדם טוב אתה, כשיש לך כוח תקופה ארוכה מדי, אתה הופך למושחת ומתקלקל. אפרופו ימינו אנו, כל מיני פוליטיקאים שלא יורדים מהכותרות. יותר מדי זמן בפוליטיקה ובמסדרונות השלטון משבש משהו. כמו אצל שפן. כוח ושררה ישבשו כל פוליטיקאי, יעוורו את עיניו, יהפכו אותו בעיניו לכל יכול, ומתישהו הוא יעשה שגיאות כבדות ודברים רעים. זה מה שקורה לשפן במחזה, הוא מתחיל כאיש טוב, אבל משתבש בגלל הכוח. וזה משהו שרואים גם בפוליטיקה כיום".
אתה לא חושש להעלות מחזה כזה?
“אני לא חושש להביע דעה בשום אופן נכון לרגע זה. אני עדיין חי במדינה חופשית ועדיין רשאי להביע את דעותיי. כל עוד זה לא נאסר עליי – אני אמשיך להביע את דעתי. אני חושב שזו חובתי. השלטון מנסה להשתיק את אלה שמדברים בקולות אחרים, אבל אין אצלנו עדיין שלטון דיקטטורי. ההצגה הזו גם לא נותנת את זה בראש, אלא מעבירה את המסר בין השורות. הפוליטיקה של היום לא שונה כל כך מהפוליטיקה של לפני 2,000 שנה, כי הכוח מעוור אנשים בכל עמדת כוח ובכל תקופה. אנחנו צריכים שהשליטים שלנו יעשו את מלאכתם בפחד וביראה, יבינו את גודל האחריות שעל כתפיהם ויפעלו למען האזרחים".
אתה מרגיש שזה נהיה קשה יותר לאמן להביע את דעותיו?
“כן. בשנות ה־70, כשעלתה ‘מלכת אמבטיה’ (ההצגה הסאטירית של חנוך לוין - ד"פ), גם אז השלטונות ניסו להוריד אותה. לשלטון אף פעם לא נוח כשמבקרים אותו, ואילו מטרת האזרחים היא כן לבקר את השלטון. עם השנים הצטרפו כוחות נוספים למשחק, בייחוד הרשתות החברתיות. אנשים מעדיפים לא להגיד את דעתם כדי שלא יאונה להם רע. הרבה מאוד אמנים, עם השנים, השתתקו. מי שקובע את הטון היום היא הזירה שקרויה אינטרנט, שיש בה רעש נוראי כל הזמן. אם אתה דמות מפורסמת ותביע את עמדתך, יש סיכוי טוב שרשתות גדולות לא ייקחו אותך לקמפיין. אם עמדתך תהיה שנויה במחלוקת בציבור הישראלי, יש סיכוי טוב שתשלם את המחיר. בעיקר אני מתכוון לסלבס על, שאף מותג לא ירצה להידבק אליהם יותר אם הם יחוו את דעותיהם. אני לא מתנהל כך, אבל אני גם לא באותה השכבה הזו של סלבס, ואני שמח על זה כי אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי במעמד של אסי עזר או רותם סלע, לדוגמה".
לדברי שכטר, הצגה זו, שכתבה וביימה אלמה וייך־חושן, היא פרי עבודת צוות. “דורון צפריר וגיא רון שמשחקים איתי בהצגה, כמו גם אלמה וייך־חושן, עוברים איתי מהפקה להפקה, ואנחנו כמו אנסמבל. נהיינו קבוצה כזו, כמו להקה", הוא אומר.
לרקוד עם השדים
בימים אלה מככב שכטר בלא פחות מ־12 הצגות תיאטרון במקביל, כשאחת מהן, “אלוף העולם", המבוססת על שיריו של חנן בן ארי, צפויה לעלות מחר בתיאטרון אורנה פורת לילדים, ובה הוא משחק בתפקיד כפול וראשי. “יש לי שם תפקיד כיפי, והצלחתי, בזכות הבמאי הנפלא והנהדר עמית אפשטיין, ליצוק לתוכו כיוון מרתק", הוא אומר. “אני מגלם שם שתי דמויות – מורה למוזיקה ואבא של הדמויות הראשיות. כשהיינו באולפן של המנהל המוזיקלי של ההצגה, אייל מזיג, והקלטנו את השירה לקראת ההצגה, עמית אמר לי: ‘אני רואה את המורה ככה וככה’. נוצרה דמות צבעונית נורא, מורה אמריקאי כזה ואוהב אדם".
פגשת את חנן?
“כן, חנן וחבורתו באו לראות כבר פעמיים את ההצגה: פעם אחת בחדר החזרות ופעם שנייה בגנרלית של ההצגה. ראיתי שהוא מתרגש נורא, ואני גם יכול להבין את זה. אתה כותב שיר ומופיע איתו על הבמה ואנשים אוהבים אותו, אבל פתאום השיר מקבל דרך מחזה משמעויות אחרות ממה שאתה תכננת, ולמילים יש עוצמה אחרת, ואני חושב, לפי איך שהוא הגיב, שהוא נורא התרגש מזה והיה כיף לראות את זה".
מה אתה חושב על המוזיקה שלו?
“המוזיקה שלו היא מוזיקה מכילה. הרבה מהמוזיקה שלו אמונית ורוחנית, ואני לא כל כך אמוני ולא רוחני, אבל זה לא משנה את העובדה שהמוזיקה שלו נוגעת באנשים, וכשזה נוגע – אי אפשר להתעלם מזה. אתה מבין את השורשים. אני יכול להבין למה זה נוגע חזק אצל אנשים וגורם להם להרגשות נורא חזקות, והוא סוחף בצדק מדינה שלמה, אבל אני פשוט קצת שונה ופחות במקום של האמונה והרוח. אז זה פחות טעמי האישי, אבל אתה רואה את העוצמה שבאה מהקהל וזה מגניב".
לפני היותו שחקן, שכטר (58) פרץ לתודעה הישראלית כיוצר וכסולנה של להקת אבטיפוס, שנוסדה בשנות ה־80 ומאחוריה להיטים כמו “מועקה", “תשאירי לי מקום לחבק אותך" ו"בוקר טוב עולם". הלהקה, שהוציאה עד כה שלושה אלבומים, פעילה עד היום, ובתקופת הקורונה שב לשורותיה, לאחר נתק ארוך, המוזיקאי שרון הולצמן. “כל השנים שעבדנו בלי שרון הרגשתי כמו שולחן שחסרה לו רגל", אומר שכטר. “כששרון חזר, זה הרגיש שנוספה הרגל החסרה בשביל שהשולחן הזה יעמוד. אם פעם חילוקי הדעות שלנו היו ברמה האישית והאישיותית, אז הבנו שלא נצליח לשנות אחד את השני, שאנחנו אנשים גדולים, ולמדנו להתנהג יפה אחד לשני".
אין ביניכם יותר חילוקי דעות?
“חילוקי הדעות היום הם בעיקר אמנותיים ומסקרנים. שרון מוצא אפיקים נוספים לאבטיפוס כי הוא מייצר כמויות אדירות של חומרים שזה לא ייאמן, ואין לי מה להגיד מלבד שאפו גדול, והלוואי שתישאר לו סערת היצירה הזו לנצח נצחים. אבל לנו, אבטיפוס, יש דרך אחרת ושונה, ושם נמצאת המחלוקת האמנותית. שרון הבין שהדרך של אבטיפוס היא לא בדיוק הדרך שלו, אבל אנחנו עובדים על פרויקט חדש".
אתה מתגעגע לפעמים לעבר?
“לא, אין לי נוסטלגיה לעבר. אם כבר חסר לי משהו מפעם, זה חוסר האחריות שליווה את חיי לפני שהיו לי ילדות, והייתי יכול לצאת בלילה ולחזור בבוקר ולתת לכל השדים להתפוצץ בחוץ. אבל בסופו של דבר הילדות שלי די סידרו לי את החיים, אני שמח על זה, כי כמה זמן אפשר לרקוד עם השדים האלה?".
סגירת מעגל
לצד העשייה התיאטרלית, שכטר משחק בימים אלה גם על המסך הגדול את דמותו של המפיק והמנהל המוזיקלי חיים שמש, אבי הרוק הישראלי בניינטיז, בסדרה “שנות הירח" המבוססת על חייו של אביב גפן. “זו סגירת מעגל עבורי", מסביר שכטר. “בתחילת שנות ה־90 חיים היה מאלה שלהקת אבטיפוס הידפקה על דלתם, והוא לא הסכים להחתים אותנו, ובסוף עברנו להליקון. יכול להיות שזה היה קורה וזה היה יכול להיות שלו. אני זוכר אותי יושב במשרד שלו, והוא מראה לי את האלבום של אביב גפן ושואל אותי מה דעתי על זה, ואני זוכר שזה לא נראה לי משהו מדהים. ניסיתי להיות נחמד כי הייתי צריך אותו, וזו הייתה שיחה מאוד מוזרה. בסוף הוא לא לקח אותנו, וזה היה קשה, אבל נפגשנו בהרבה מקומות, והוא פרגן לנו, ולימים גם שיתפנו פעולה".
איך זה לגלם אותו?
“גיליתי שהטקסט חם ואוהב יותר ממה שזכרתי. היה כיף גדול לגלם את הדמות הזו. חלק מהסצינות שלי הן עם צחי גראד, שזו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו יחד, וזה היה כיף כי הוא פרטנר נפלא ונהדר".
המשחק בא על חשבון המוזיקה?
“אני עובד ב־12 הפקות שונות כי אין לי ברירה, אני גם צריך להרוויח כסף בסופו של דבר. אבטיפוס היא אולי 10% מהזמן שלי. בשמחה הייתי הופך את כל הדבר הזה על פיו, ושאבטיפוס תהיה 90% מהעשייה שלי והתיאטרון 10%, אבל כרגע אבטיפוס לא כלכלית, ואני גם לא יודע אם היא תהיה, אני לא חושב שנהפוך לעת זקנה לסוג של איידולים של ילדים ובני נוער ונופיע בפסטיגל. זה לא יקרה. אז בתוך התהליך הזה שקרוי ‘חיי’ יש את החלק שקרוי אבטיפוס, והייתי שמח שהוא יהיה יותר גדול. אבל אם זה מה שהיקום מספק לי – אז אני שמח. אני באותה התלהבות שהייתה לי בגיל 17, וזו הרכבת שלי".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“היא עברה רע מאוד, נפשית וכלכלית. אני מוכרח לעבוד ובלי תהליכי העבודה אני נכבה, אין לי קיום. מהמקום הזה היה לי רע ברמות לא פשוטות, והייתה כמובן גם החרדה הכלכלית. בסופו של דבר חשוב להגיד שהמדינה הייתה טובה מבחינה כלכלית ופיצתה אותנו, העצמאים, ועזרה לנו. אלא שאז הגיע גל נוסף ושוב בוטלו הופעות. נדמה שהמדינה החליטה עכשיו שהיא לא רוצה לעזור לנו.
אני לא מדבר רק על שר האוצר אביגדור ליברמן, שהוא ימני גם בתפיסת העולם הקפיטליסטית שלו, אלא גם על פוליטיקאים כמו תמר זנדברג, מרב מיכאלי, יאיר לפיד או אביר קארה, שהיו אמורים לייצג אותנו, העצמאים, בצורה יותר טובה. אני מקווה לימים טובים יותר, אבל אני מרגיש שאנחנו בתוך פצצת זמן וכל רגע יכול לפרוץ עוד גל ושוב יסגרו את הכל, ומה יהיה אז? ממה נחיה? הימים אומנם משתפרים, אבל אני לוקח את זה בעירבון מוגבל כי אני מודע לזה שבכל רגע נתון נוכל לסגת לאחור".
תאריכים קרובים של ההצגה FAKE בתיאטרון תמונע:
20 במרץ, 20:00
10 באפריל, 18:00
11 באפריל, 20:00
בנוסף, אבטיפוס יופיעו ביום שישי (18 במרץ) בטרמינל 4, מתחם התחנה. ההופעה תחל בשעה 21:30 ופתיחת הדלתות - ב-20:30