לקראת התערוכה החדשה: דוד ד'אור חוזר לרגעי השיא ומפנה מקום לחלום הבא

הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לסטודיו לציור של דוד ד'אור במרכז תל אביב, הוא הריח. ארומה משכרת של צבעים המשתלבת עם הציורים ויצירות האומנות ומהווה משחק מתוחכם של צבעים וריחות. במרכז הסטודיו ניצב פסנתר שחור ולצדו פטיפון, רדיו ישן ורהיטים מעוצבים נוספים שמכניסים את המבקר היישר אל עולמו האומנותי הרגיש של ד'אור. "אני משווה את האומנות שלי למוזיקה, כי הן מגיעות מאותם מקומות", הוא אומר.

"התחלתי ממוזיקה קלאסית ועברתי למוזיקת עולם, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים בארץ, ואני יכול לשיר גם קלאסי, גם רוק וגם פופ, ועדיין יידעו שזה אני וירגישו את החותם שלי. ובאומנות אני פותח את עצמי לעוד צבעים, לעוד כיוונים ולעוד סגנונות".

ב־15 השנים שבהן הוא יוצר אומנות, עבודותיו של ד'אור (56) הוצגו בתערוכות רבות, וכעת הוא מציג את התערוכה החדשה "התכנסות", אשר נולדה בהשפעת הקורונה והינה פרי שיתוף פעולה ראשון שלו עם האוצרת ואשת יחסי הציבור רות שטרית. "אני חי ונושם אומנות כל הזמן", הוא אומר. "זו המהות שלי. לפעמים אני מצליח יותר מסחרית ולפעמים פחות, אבל זה לא משנה לי את הדרך ואת המחשבה. אנחנו חיים בעידן שבו התרגום הוא מסחרי, מיידי, אבל יש עומקים שאתה לא יכול להגיע אליהם באופן מיידי, ואותם אני רוצה להעביר דרך האומנות שלי".

התערוכה החדשה לוקחת אותנו לסיור בעומקה ורוחבה של נפשו של ד'אור, אשר בציורים שלו באה לידי ביטוי המורכבות של החיים על השמחה והעצב, הייאוש והתקווה שאפיינו את השנתיים האחרונות.

מתי הרגשת שאתה מספיק בשל כדי להציג את הציורים שלך בפומבי?
"לא היה רגע שבו הרגשתי שאני מספיק מתגאה בציוריי כדי להציג אותם בפומבי. אבל כשאתה יוצר ויולד משהו, התגובות של אנשים חשובות. פעם אחת נכנס לסטודיו אדם שעבר ברחוב והגיב בהתלהבות, עניין ופליאה מהציור שציירתי באותו רגע. חשבתי שאם זה נוגע באנשים, אולי כדאי שאשתף את זה. הבנתי שזה חשוב".

בנקודה הזו כבר הגעת להשלמה שאתה דוד ד'אור הצייר?
"לקח לי זמן להבין את זה. כל הזמן תפסתי מעצמי מוזיקאי, אבל אחרי התערוכה הראשונה ובעיקר עם המון חיזוקים מאנשים, התחלתי להעריך יותר את הציורים שלי".

היצירות שלך נמכרו ברחבי העולם, מה המקום הכי מפתיע שבו רכשו את יצירותיך?
"בטייוואן. הוצאתי שם את האלבום 'Voice Of Love', שהגיע למעמד של אלבום זהב. יום אחד הראיתי לאחת המפיקות ציור שלי והיא הציעה שנעשה תערוכה. הציור הסיני שונה מהציור האירופי, אבל פתאום הבנתי שעם כל השינויים הלכאורה תרבותיים, אנשים הם קרובים. דרך ציור הם הצליחו להתחבר אליי, כאילו הרגישו אותי. אחרי התערוכה בטייוואן חבר שלי מניו יורק הזמין ממני ציורים כדי לתלות במלון שלו, ואחרי כמה ימים הוא הזמין ממני עוד עשרה ציורים. 'אתה לא מאמין איזה תגובות מטורפות', הוא אמר".

עם ההופעות והעבודה על המוזיקה, איך אתה מוצא זמן לצייר?
"זה עניין של סדרי עדיפויות, והציור הוא בין המקומות הראשונים. אני לא יכול בלי זה. אני לא הולך לפסיכולוג או לטיפול והרבה פעמים האומנות, הציור והשירה הם מקום עבורי להתרוקן ולפרוק. אני יכול לבוא זועם בגלל סיטואציה מסוימת ולהתחרע על הקנבס ואחרי שסיימתי - נרגעתי. ואז אני לוקח את מה שיצא, מעדן אותו ומוציא ממנו דברים אחרים".

הציור הוא מקור פרנסה?
"אם הייתי חושב על פרנסה, סביר להניח שהייתי מוצא תחומים רווחיים יותר. אנשים שרוצים להתעשר לא בוחרים בציור. אף פעם לא חשבתי על אומנות כפרנסה. זה שהפרנסה היא פועל יוצא של הדבר ושאני חי ממה שאני אוהב לעשות, הוא זכות עבורי. המתנה הכי גדולה שאתה יכול לקבל בחיים".

פחות אני, יותר אנחנו

כבודו של הציור במקומו מונח, אבל אהבתו הראשונה של ד'אור ומי שבזכותה פרץ לתודעה היא המוזיקה. היא תמיד הייתה שם עבורו: בילדותו השתתף בפסטיבל שירי הילדים החמישי, ואת שירותו הצבאי עשה כסולן בלהקת פיקוד המרכז. ב־1992, לפני 30 שנה, חבק את אלבום הבכורה "דוד ד'אור", שכלל ברובו שירים שהלחין בהפקתה המוזיקלית של יהודית רביץ.

"זה היה אחד האלבומים הבודדים שיהודית רביץ הפיקה, היה לי הרבה מזל", הוא מספר ממרחק של זמן. "הערצתי אותה כל חיי, אז חלמתי על זה, פניתי אליה, היא הקשיבה לסקיצות ולשמחתי הסכימה. להקליט אלבום ראשון בעבר היה לעשות דרך ארוכה: לקבל הרבה סטירות, לשמוע הרבה 'לא' ולעבור הרבה חברות תקליטים, עד שאתה מגיע לחברה שתהיה מוכנה להשקיע בך. כיום כל אדם יכול להקליט בביתו ולהעלות ליו־טיוב".

אלבומו השני "בגובה משתנה", שיצא בשנת 1993, הפך את ד'אור לכוכב ענק וכלל לצד השירים "אני עף" ו"תפילה" גם את הלהיט הענק הראשון שלו "שמור על העולם", שכתב לכבוד הולדת אחיינו אור: "לצורך הקלטת השיר לקחנו עוד, גיטרה ותזמורת סימפונית והקלטתי את עצמי 45 פעמים כמקהלה. זה היה חדשני בשנים ההן. מי שר ככה? בטח שלא גברים. שאלו אותי מי היה הרפרנס שלי בתקופה ההיא, אבל לא היה לי רפרנס, כי החלטתי לקפוץ למים וללכת עם האומנות שלי עד הסוף. בהד ארצי, החברה שהייתי חתום בה, אמרו לי על 'שמור על העולם' 'מה זה השיר הזה? זה לא יצליח, תעזוב את זה'. והייתי אז ילד, רק סיימתי להקה צבאית. אמרתי לאחד המנהלים הבכירים שם 'אני מצטער, לא אוכל לעשות איתך את האלבום אם לא אקליט את השיר הזה'".

"דמיין את הקריירה שלי בלי 'שמור על העולם'. זה השיר שעשה לי את הקריירה. דבר דומה קרה לי באלבום הראשון עם השיר 'קול מהשמיים'. בהנהלת הד ארצי רצו אותו בתור שיר רוק. לא הסכמתי ונלחמתי. הייתי ואני עדיין מעורב בכל מה שאני עושה, כי אי אפשר אחרת. ולכן כשלא אוהבים משהו שאני עושה הפגיעה היא גדולה, וכשאוהבים הסיפוק הוא עצום. אני לא אוהב להתחפש ולעטות מסיכה, אלא חייב להיות אני ב־100% בכל מה שאני עושה".

איך התמודדת עם ההצלחה שנחתה עליך?
"באותה תקופה גרתי בבת ים בדירה של סבתי עליה השלום. אף אחד לא הכיר אותי. אחרי שהופעתי בתוכנית של רבקה מיכאלי 'סיבה למסיבה', יצאתי להסתובב עם הכלב ופתאום אנשים התחילו לפנות אליי. זה הגיע לשלב שלא יכולתי להסתובב ברחוב. זו הייתה תקופה מדהימה. אני אוהב את זה, אוהב אנשים, וזה חלק מהתפקיד שלנו כאומנים. אם אהבת את האומנות שלי, אני מרגיש שאני חייב לך".

מה סייע לך להישאר עם ראש על הכתפיים?
"זה עניין של אופי וחינוך מהבית. אם היית אומר לדוד מבת ים שהוא ימצא את עצמו שר בפני שלושה אפיפיורים, נשיא ארצות הברית ואישים בכירים נוספים, הוא לא היה מאמין לך. זה היה גדול אפילו מחלום. אבא שלי עליו השלום, שהיה איש חכם, אמר לי תמיד להסתכל על האדם שמולי בגובה העיניים. כשברק אובמה הגיע לארץ ב־2013, כולם בדחילו ורחימו פחדו לגשת אליו. אני ניגשתי אליו, לחצתי לו יד והתחלנו לפתח שיחה. הוא אפילו אמר לי שישמח שאבוא לניו יורק ונשיר ביחד בדואט את 'Summertime'. אלו אינטראקציות חמודות שקורות רק כשאתה מסתכל לבנאדם בגובה העיניים ומבין שאין אדם נעלה על חברו".

זיכוי רבים

לד'אור יש עוד סיבה לגאווה: מופעי הסליחות שהוא מקפיד לקיים מדי שנה, כחלק נוסף מהחיבור שלו לפיוטים ולמסורת. "אני מחובר לתפילות שריגשו את אבותינו במשך כל כך הרבה שנים, אז החלטתי לעבד אותן באופן עכשווי יותר ולהנגיש אותן לקהל הצעיר", הוא אומר. "סליחה היא דבר אוניברסלי. כשאדם סולח, הוא מרגיש נקי עם עצמו ומוריד את כל הכעסים והמועקות, וגם האדם הנסלח מרגיש טוב יותר".
ז'אנר השירים האמוניים הפך לתופעה פופולרית כיום, אבל אתה מדבר על תקופה שבה זה לא היה כך.

"כשהקלטתי את האלבום 'שירת רבים', אף אחד לא הבין מה אני עושה. אבל כשאתה מחובר למקום שלך, אתה מביא ראשוניות, כמו שאתה יולד בן בכור. הרבה פעמים דברים שהתחלתי אותם ונתפסו כעוף מוזר, הפכו עם הזמן למיינסטרים. השנה זה בכלל היה נס. כל מופע הוא השקעה של מיליונים, והשנה התחלנו עם מופע אחד וסיימנו עם ארבעה מופעים סולד אאוט בבריכת הסולטן. זה זיכוי רבים. הקהל שמגיע הוא לא בהכרח דתי, אנחנו משלבים בין שירי סליחה חילוניים כמו למשל 'זה הזמן לסלוח' של יואב יצחק או 'סליחה' של מתי כספי לצד שירים כמו 'אדון הסליחות' ו'אל נורא עלילה', ויחד זה הפנינג ענק".

איך אתה מגדיר את עצמך היום? אתה דתי, מסורתי?
"יהודי, אפשר? אני יהודי. אני מאמין בקדוש ברוך הוא ובמקביל מסתייג מכל דבר שיש בו חושך ואפלה. זו דואליות שחיה בי כל השנים".

מה אתה חושב על החבר'ה הצעירים שמכתיבים עכשיו את הטון המוזיקלי?
"בחיים לא היו לנו כל כך הרבה אנשים מוכשרים. כשהתחלתי את הדרך, בתחילת שנות ה־90, לא היו הרבה אומנים, וכיום יש כישרונות מטורפים. אנחנו עם ברוך כישרונות ויש מקום לכולם. לכל דור יש את היופי שלו. אי אפשר להשוות קריירה של בן 18 לקריירה של בן 50. אם נלמד להעריך את המבוגר ולתת לו את הכבוד שלו ולאפשר לו להמשיך להתפתח - נגיע למקומות גבוהים".

איך אתה מתאים את עצמך לשינויים המוזיקליים?
"אני לא מנסה להתאים את עצמי, להתחפש או למצוא חן. זה לא עובד באומנות. אני בוחן מה מרגש אותי ומה נוגע בי ומדליק אותי מבחינה מוזיקלית, ומנסה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. המוזיקה שלי מעודכנת ולא מיושנת, ואני עושה מה שאני מרגיש שמתאים לי. עכשיו למשל אני מתחיל לגלות את העולם האלקטרוני ומת עליו, אז אני מנסה ליצור יצירה שמשלבת מוזיקה אלקטרונית עם השירה שלי".

מה החלום הבא?
"אני רוצה ליצור תערוכה ענקית תוך כדי שאני שר, אבל זה נורא קשה טכנית". 

התערוכה "התכנסות" תיפתח ב־7 באפריל בגלריה־קפה "MA JOLIE" ברחוב פינס 36, נווה צדק, תל אביב.