72 שנה חלפו, אבל המקרה שהזמרת כוכבה הררי הייתה עדה לו בילדותה לא מרפה ממנה עד היום. “כשהגענו במבצע ‘מרבד הקסמים’ למחנה העולים בעין שמר, ראיתי שניגשו לחברה של אמא שלי, שהחזיקה את התאומים שלה ואמרו לה: ‘מכיוון שעכשיו גשם וקר, ניקח אותם לבית התינוקות ומחר יסיעו אותך אליהם כדי להיניק אותם'. היא לא ראתה אותם יותר”, היא נזכרת היום.
כעת משתתפת הררי בהצגה “גלבי” מאת חגית רכבי ניקוליבסקי - על פי ספרה של איריס אליה־כהן ובבימוי רזי אמיתי - החוזרת לבמת תיאטרון הבימה בחמישי השבוע. מבחינתה, זו סגירת מעגל. “אני מופיעה בהצגה בתפקיד של רומיה, המייצגת את האמהות התימניות שנעלמו להן ילדים”, היא מספרת. “בתפקיד הזה אני מרגישה לגמרי מגויסת להבאת הנושא לקהל”.
הררי, בת משפחת צעירי, חוגגת בגיל 79 הופעה ראשונה בהבימה. היא גדלה בכפר שלם בדרום תל אביב כשלישית מבין תשעת ילדיה של המשפחה. “היה מקסים לגדול עם כל החום והאהבה שהיו במשפחה”, היא אומרת. הררי הופיעה מנעוריה, תחילה עם שלמה וייספיש, מלחין “סימונה מדימונה”, מלהיטי העל של שנות ה־50 ובצבא - בלהקות פיקוד הצפון והמרכז.
לאחר שהשתחררה, המסלול שלה כזמרת לא היה שגרתי. “ערב אחד, כשהופעתי ב’מועדון התיאטרון’, בתל אביב, סיפר לי מנהל המועדון שקומיקאי יידי גדול שהגיע מחוץ לארץ בא לשמוע אותי. לא התרגשתי במיוחד. מה לי, בת למשפחה תימנית, וליידיש? התפלאתי ולא שיערתי עד לאן זה ייקח אותי”, היא מספרת.
אותו אמן לא היה אלא השחקן הדגול שמעון דז’יגן, שהתלהב מהופעתה של הררי במועדון והציע לה להצטרף ללהקתו. היא התלבטה. “חבריי האמנים הזהירו אותי, שאם אתחיל עם היידיש, תדבק בי סטיגמה שלא אוכל להשתחרר ממנה”, נזכרת הררי. “למזלי לא שמעתי להם. לא רק שבהופעות עם דז’יגן הרווחתי יותר מאשר על הבמה העברית, אלא תוך זמן קצר התחלתי להופיע איתו ברחבי העולם - ובאוסטרליה קיבלו אותי כמו שבארץ קיבלו את פרנק סינטרה”.
הררי הייתה עד מהרה לאטרקציה בהופעותיו של דז’יגן, ש”כאמן היה בשבילי כמו בית ספר”. “התימונ'קה שלי”, הוא התגאה בה כשנודעה גם בביצועיה כמו פעם עם ח’ ועם ע’ לשירים עבריים, בהם “הצריף הקטן” מאת יהודה פרדיס ומשה וילנסקי. מלחמת יום הכיפורים היוותה צומת גורלי בחיי הררי. היא הותירה בבית את שלושת ילדיה עם אמה ועם בעלה, עורך דין במקצועו, ויצאה להופיע בחזית הדרום.
“מהווי ובידור של צה”ל קראו לאמנים - ונעניתי”, היא נזכרת. “כשהגענו לסיני, כבר בערב הראשון הופעתי ליד התעלה, למרות שאסרו על בנות להופיע שם. הסתירו אותי מתחת לספסל וכך הבריחו אותי דרך מחסומים”. במלחמה נחשפה הררי גם לצד אחר של הצבא: “ערב אחד, כשהייתי גמורה משבע הופעות שבהן התרוצצנו בין המעוזים, לא יכולתי לסרב לבקשה לצאת להופעה בפני קצינים מעבר לתעלה. חלקם היו בהיי והיו כמה שהתחילו להשתולל. זה היה מביך וכאישה יחידה שם, גם די מפחיד. אחד הקצינים חילץ אותי והביא אותי בחשכה לאיזה קרוון מבודד. כשבקושי הצלחתי להירדם, החריד פיצוץ עז את השקט והקרוון התחיל להתנדנד. בשביל הילדים שלי לא רציתי למות”.
אבל זאת הייתה רק הקדמה לבאות: “הכי נורא היה כשלקחו אותנו במסוק להופיע בג’בל עתקה. למרות שהזהירו שמאוד מסוכן, הם לא הצליחו לעצור אותנו. המסוק נחת על שביל בין תהום לבין תעלה. לאחר שאיכשהו הצלחנו לצאת ממנו, הטייס חיפש מקום שבו ניתן יהיה לפרוק את הציוד למרות התנאים הקשים בשטח. פתאום הרגשתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את ההכרה”.
שחקן הבימה דב’לה רייזר, שהיה שם איתה ועם שלושת הבחורים של “הכל עובר חביבי” באותה חוליית בידור, סיפר כי “הרוחות שהשתוללו במקום העיפו דברים באוויר, ביניהם מגבר כבד שפגע בראשה של כוכבה”. “התעוררתי בבית החולים כשתפרו לי את הראש - ומאז החיים שלי כבר לא היו אותם חיים”, הררי ממשיכה. “תחילה, כשהתאוששתי, ניסיתי לחזור לשיר ואפילו שרתי לחיילים בגולן, אבל הרופאים הודיעו לי שבעקבות הפציעה אני עלולה לאבד את השמיעה. זה לא קרה, אבל מאז אני עם פוסט־טראומה”.
הררי עברה להופעות אורח כשחקנית בסדרות טלוויזיה ובסרטים, כולל בתפקיד יונה עורקבי, אמו של זהר ארגוב בסרט “זהר” שביים ערן ריקליס. “החליפי מקצוע”, ייעצו לה מומחים לא פעם לאחר הפציעה, אבל היא נאחזת בו בדבקות, לצד מכון יופי, שפתחה בצפון הישן של תל אביב לאחר שהתמחתה בתחום.
הגורל המשיך להלום בה. לפני שבע שנים נפטרה בתה הבכורה, הזמרת ורד הררי ממחלה קשה בגיל 51. להררי שבעה נכדים והיא מספרת כי כסבתא היא “פעילה איתם יותר מכפי שהייתי עם ילדיי”. כשהוציאה לפני שנה וחצי את “רגעים של חיי”, אלבום אוסף כפול, נשאלה הררי על ציפיותיה לאור ההצגה הנוכחית: “מטבעי אני לא מפתחת ציפיות מי יודע מה, ומקבלת בברכה מה שבא, כפי שקרה לי עם הצגת ‘גלבי’”.