האחים ראובני: "אתה כמו מטפס הרים, לוקח את הזמר מאפס, אבל בפסגה זורקים אותך"

ברביעי האחרון זכו האחים ראובני, מעמודי התווך של הזמר הים תיכוני בישראל, בפרס אקו"ם על תרומה לזמר העברי ולתרבות הישראלית. מי שהתבשר על הזכייה בתחילת החודש שעבר הוא המפיק מאיר ראובני, שקיבל את ברכתו הפומבית של שר התרבות והספורט חילי טרופר. גורמים בתעשיית המוזיקה התפלאו אז מדוע נעדר מההודעה על הזוכים שמו של האח אשר ראובני, שהרי שניהם יחדיו חוללו את המהפכה במוזיקה המזרחית. “כשפנו אליי בהתחלה, חשבתי שזה פרס אישי", מסביר עתה מאיר ראובני.

“אבל אז אשר פנה אליי בכעס, הוא הסביר שזה פרס על ההפקות שלנו. היה לנו ויכוח קטן, אבל בסוף אמרתי לו: ‘אתה צודק'. אני לא יכול לשקר. אמרתי לו שאנחנו נעלה ביחד לקבל את הפרס. הצטערתי בפניו שזה יצא ככה וסיימנו את הדרמה. לא מוכרים אח בשביל אף כבוד שבעולם. גם אם אני אריב איתם וגם אם יש בינינו חילוקי דעות - לא אמכור אותם".

הפרס, על סך 20 אלף שקלים, יחולק בין חמשת האחים לבית ראובני שעבדו בחברה: אשר, מאיר, דני, אליצור ודרור. כפי הנראה, הבשורה הגיעה למאיר כאיש הקשר והוא הבין אותה לא נכון. 

משרדו של מאיר ראובני בן ה־79 נמצא בדרך ההגנה בתל אביב, ומהווה גם חנות למכירת קסטות, דיסקים ותקליטים פרי הפקותיו. על השלט הענק בכניסה נכתב “האחים ראובני", וברקע מתנגנים נון־סטופ בפול ווליום לכל באי שוק התקווה הצלילים המוכרים של חיים משה, זהר ארגוב, דקלון ושימי תבורי. תקליטי זהב עם תמונות האומנים שייצגו השניים תלויים על הקיר, ומדי פעם מגיעים קונים שרוכשים קסטה מהאייטיז של מרגול או דיסק מהניינטיז של חיים משה. 

משרד האמרגנות של אשר שוכן כ־300 מטר מהחנות של אחיו הגדול. גם שם מעטרים את הקיר תקליטי זהב של עמיר בניון, שמעון בוסקילה ושירי מימון לצד פוסטרים של זהר ארגוב, מרגלית צנעני וחיים משה ושל מיוצגו ב־16 השנים האחרונות, הזמר הקפריסאי טריפונס. במשרד נמצאת גם מחברת ובה כתובים בכתב יד שמות נציגי אקו"ם מהוועדה שבחרה באחים ראובני לקבלת הפרס.

“מירית שם אור, שמכירה אותי; עדן חסון, שלא נולד כשהפקתי; פיטר רוט ויסמין ישבי מגלגלצ", הוא מקריא. “אני לא יודע איך נוצר מצב כזה מביך. הרגשתי שיורקים לי בפרצוף, ומאיר בראשם. למה, מה עשיתי? דיברתי עם מאיר וליבנו את העניין. אני כבר הייתי מוכן לבוא לטקס על דעת עצמי, לעלות לבמה ולעשות לאקו"ם ולו פדיחה מול כולם".

מה הרגשת כשהשר טרופר הזכיר את אחיך ולא אותך?
“השר לא מבין מי זה ראובני. הוא מכיר את המוזיקה הזו בכלל? אם היו נותנים לאביהו מדינה לבחור, הוא היה מסביר להם".

אתם משפחה מאוחדת?
“לא ממש, יש קשר רופף. זה לא סיפור פשוט. אחרי שעזבתי את החברה, אחי דני נכנס. ועכשיו יש קצת סיבוך עם אחינו אליצור. הוא מבקש תמלוגים על הצילומים שצילם. זה מצב מורכב. בהתחלה הוא צילם למען האחים והרוב בלי תשלום, היו הרבה עוולות בסיפור הזה".

חרף ניסיונותיי, לא הצלחתי לשכנע את האחים אשר ומאיר לשבת לשיחה משותפת, למרות רוח הפיוס שריחפה מעל אחרי שיחת הטלפון ביניהם. המשקעים עדיין רבים מדי. אך לפחות הם ניאותו לצילום משותף. שניהם ניחנים בדיבור נחרץ, ללא פילטרים, ובעיקר ללא מעצורים ובלי לדפוק חשבון. “אני מוכן לפתוח תיבת פנדורה ולהוציא את הכל", אמר אשר לפני פגישתנו.

יאסו, ראובני 

העסק “האחים יסו ראובני" הוקם ב־1959 על ידי מאיר ואחיו המנוח משה. “זה היה עסק לתיקוני רדיו ובהמשך לתיקוני טלוויזיה, טייפים ומערכות סטריאו", מספר מאיר. “הקמתי אותו לפני הצבא, ואחרי שהשתחררתי ניהלתי את העסק. בשלב מסוים החלטתי לשלב אלמנט נוסף של מוזיקה. גדלתי על ברכי המוזיקה היוונית, כי השכנים בשכונת התקווה היו סלוניקאים ומהם שמענו מוזיקה יוונית. זה חדר לנו לוורידים, ומכאן ה'יסו' נכנס לשם העסק".

ב־1966 החנות פתחה אפיק נוסף: מכירת תקליטים. “אחי אשר, שותפי לשעבר, מכר תקליטים בחנות הזו יחד עם אחינו דרור", אומר מאיר. “כיום המשרד של אשר יושב בדיוק איפה שהחנות הייתה. לימים נפרדתי מאחי משה, כי דרכינו העסקיות היו שונות". התפנית בעסקי האחים קרתה בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים. “עם פרוץ המלחמה התגייסנו שישה אחים ושתי אחיות, ולא ראינו אחד את השני כמה חודשים", משחזר מאיר. “אשר היה באזור התעלה ונפצע בהפגזה".  

“הייתי אז מאורס", מספר אשר. “אבל אח של אשתי נהרג במלחמה, ולא יכולנו לחגוג. בסוף התחתנו ברבנות. אחרי כמה חודשים ערכנו חפלה בבית, וחבר המליץ לי על להקה מכרם התימנים. הגיעו שלום שובלי, דקלון, משה בן מוש ומשה משומר. הם שרו שירים שלא הכרתי, כמו ‘חנה'לה התבלבלה' ו'בזוכרי ימים ימימה'. ביקשתי ממאיר להקליט את החפלה על טייפ סלילים".

“למחרת אשר ביקש שאקליט לו עותקים מההקלטות של החפלה", מוסיף מאיר. “הקלטתי חמישה עותקים. למחרת הוא ביקש עוד עשרה. כעבור שבוע ביקש 30. אמרתי לו ‘עד פה. מי שרוצה שיבוא אליי ואמכור לו'. כך נכנסנו ללופ של הקלטות החפלה באופן פיראטי".

“הגיעו לחנות אנשים שביקשו לקנות קלטות מהחפלה והיו מוכנים לשלם גם 100 לירות", מציין אשר. “אז החלטנו להתחיל להפיץ אותן בצורה מסחרית. כך בעצם החלה תעשיית הקלטות הפיראטיות בישראל. לימים שובלי ומשומר פרשו ודקלון ובן מוש ביקשו שנפיק להם אלבום. באותה תקופה נולדה בתי הבכורה. הזמנתי אותם לחפלה וכיניתי אותם ‘דקמוש', כינוי שדבק בהם. הם החליטו לקרוא לעצמם ‘צלילי הכרם', והתחילו להופיע הרבה. ב־1975 הפקנו להם את אלבום הבכורה, ‘בזוכרי ימים ימימה', שהיה הצלחה מסחררת".

“התחלנו למכור אלפי תקליטים של צלילי הכרם והדפסנו קלטות בקצב מטורף, הפעם בעבודה עם מפעל, כי כבר לא יכולנו לעמוד בזה, זה נמכר במאות אלפי עותקים", אומר מאיר. “בהמשך הפקנו להם את התקליטים הבאים, שגם היו להיטים גדולים".

ומה לגבי התחרות עם צלילי העוד? התקליט שלהם, עם שירים זהים בחלקם, יצא לפני התקליט שלכם אצל האחים אזולאי
אשר: “נכון, צלילי העוד הקדימו אותנו. בהתחלה דקלון ובן מוש דאגו, אבל אמרתי להם ‘אל תדאגו, אתם תישארו עוד הרבה זמן'. בהתחלה התקליטים שלהם נמכרו בטירוף, אבל כשהתחילו הזיופים של הקסטות, אכלנו אותה בגדול".

לפי חלוקת העבודה בין השניים, אשר היה אמון בעיקר על ההפקות, נסיעות לאולפנים ועבודת שטח עם האומנים; ומאיר, לצד עבודות השטח, התמקד בעיקר בשיווק ובניהול העסק, גם בהיבטים האסטרטגיים והכלכליים. “אשר היה בעיניי כוכב שביט", אומר מאיר, ואחיו מעיד: “מאיר היה מבריק בשיווק ויחסי ציבור". 

באותו זמן לאשר ראובני היה ניסיון ראשון, כושל יחסית, בהפקת תקליט: “ב־1973, כשקבוצת הכדורגל בני יהודה עלתה לליגה הלאומית, אביהו מדינה הציע לי שיר על הקבוצה. שכרתי אולפן, הבאתי מנצח ונגנים והלכתי ללמוד איך מפיקים תקליט, מדפיסים עטיפה, למדתי תוך כדי תנועה. לא מכרתי כמעט עותקים מהתקליטון הזה, אבל למדתי על הבשר מה הפרוצדורה". 

15 שקל לקסטה 

לאחר שיתוף פעולה במספר תקליטים עם אהובה עוזרי, חברתם של דקלון ובן מוש מהכרם, התגלה הטאלנט הבא של האחים - שימי תבורי. “שימי כבר היה חתום אצל מישהו אחר", אומר מאיר, “אבל אחרי שאשר ואני שמענו ברדיו את השיר שלו ‘הלנה', הרגשנו שאנחנו חייבים לאתר אותו. הלכנו לשמוע אותו במועדון ה'קליפסו' ברמלה ונפלנו. איזה קול, איזו כריזמה. שימי אמר שהוא חתום בחוזה, אז הלכנו לבחור שהייתה לו בסטה ברחוב נחלת בנימין, שהחתים את שימי על איזה נייר טואלט. שילמתי לו 1,000 לירות על שחרור החוזה, זה היה המון כסף אז, אבל הרגשנו שהוא זמר איכותי".

“הבחור הזה, ויטלי, התעקש ששימי צריך לשיר רק ביוונית", נזכר אשר. “אנחנו הפקנו לו את אלבום הבכורה, ‘חיפשתי שירים לצאת לעולם', שסלל לשימי את הדרך. ב־1977, כששימי הקליט את הלהיט ‘אין לי אהבה', הוא שר את זה באולפן ללא רגש. אמרתי לו שזה לא טוב, זה לא מרגש. כיביתי את האורות באולפן ואמרתי: ‘שימי, תבכה שאין לך אהבה, תוציא את כל שעל הלב שלך'. יצא לו וואחד ביצוע". 

אשר נזכר במאבקים לדחוף את תבורי לראשונה לתוכנית הטלוויזיה “עוד להיט", ששודרה בערוץ הראשון והיחיד אז. “זה היה קשה מאוד", הוא אומר. “לא ספרו אותנו. כל מה שהיה עם ניחוח מזרחי נפסל, למרות ששימי בתקליט הזה שר בכלל רוק'נרול. איפה לא היינו? נלחמנו, בכל תחנה אפשרית נלחמנו.

בסופו של עניין הצלחתי לדחוף את שימי לתוכנית עם ‘לילה בלי כוכב', והשאר היסטוריה. גם עם האומנים הבאים שלי היה קשה. מתי באה התפנית הגדולה? כשזהר ארגוב זכה בפסטיבל הזמר המזרחי עם ‘הפרח בגני', וכשחיים משה שר באלבום ‘כל נדריי' שירים בנוסח שירי ארץ ישראל היפה. אחר כך הגיעו מרגלית צנעני, שרית חדד ואייל גולן, שהפכו למיינסטרים". 

“יום אחד הגעתי לקול ישראל עם תקליטים", מספר מאיר. “ביקשו שאמתין במרפסת, ומה ראיתי שם? את כל התקליטים ששלחתי לתחנה זרוקים בתוך הפח. מצאתי שם את דקלון, שימי תבורי ואהובה עוזרי. אספתי בידיים את התקליטים מהפח ודרשתי לראות את מנהל הרדיו חגי פינסקר.

הגעתי עד למשרד בירושלים. המזכירה אמרה לי: ‘הוא עסוק, הוא בישיבה'. אמרתי לה: ‘יש לי זמן. אחכה'. ישבתי שם ולא זזתי. כשהיא הלכה לרגע לעשות קפה, התפרצתי למשרד שלו ומה אני רואה? הוא יושב לו רגל על רגל על השולחן, עיתון פתוח, סיגריה בפה וכוס קפה. אמרתי לו: ‘ככה אתה מנהל את הרדיו, שותה קפה? אין לך זמן לקבל אותי? סגן אלוהים אתה?'. הוא שאל: ‘מי אתה?'.

"אמרתי לו: ‘אני מאיר ראובני מהאחים ראובני, ואני רוצה שמהרגע הזה תפסיק להשמיע את המוזיקה שלי. לא רוצה שתגעו בתקליטים שלי. דבר שני, אני רוצה שתאספו את כל התקליטים ששלחתי לכם במשך השנים ותחזירו לי אותם. גם את אלה שבתוך הזבל. אם אני שווה לזבל בשבילכם - אל תשמיעו אותי!'. זאת הייתה רעידת אדמה, חזרתי לחנות, סיפרתי לאחים שלי בראש מורכן, כי הבנתי שעשיתי מעשה בעייתי".

אבל הוא מצא פתרון: “עליתי על קטנוע, שמתי מאחורה ארגז קסטות ונסעתי לתחנה המרכזית. ראיתי בחור עם תלת־אופן שמוכר לימונדה. הצעתי לו למכור קסטות, אבל הוא לא ידע מה זה. התברר שהוא עולה חדש מפרס. הוא אמר שאין לו טייפ ואין לו קסטות. אמרתי לו שאסדר לו הכל.

"נתתי לו 200 קסטות וטייפ כדי שינגן אותן. ביקשתי שימכור ב־15 שקלים לקסטה וייקח לעצמו 5 שקלים על כל קסטה שהוא מוכר. אחרי שעה וחצי אני רואה את התלת־אופן שלו. חשבתי שקרה אסון. הוא נכנס צוחק וביקש עוד 2,000 קסטות. הוא הוציא מזומן ונתן לי את הכסף. מיד קלטתי את הפוטנציאל. הרגשתי שנפתחה פה דלת. בהתחלה האחים שלי היו סקפטיים, אבל אמרתי להם שזה יותר חזק מהרדיו. התחלנו לסגור עסקאות קונסיגנציה עם מוכרי הבסטות.

"היה לנו תנאי אחד: כל בסטה חייבת להשמיע כל היום בלופ את השיר שאגיד. אם מוכר הבסטה משמיע את השיר נון־סטופ, הוא מקבל 10% סחורה בחינם. ככה כל התחנה המרכזית השמיעה את שימי, את זהר, את חיים משה ומרגלית צנעני ועוד. נהייתה מהפכה מהשטח, וזה התחיל ליצור רעש בכל מקום. תוך זמן קצר הפלצנים מהרדיו התחילו לדבר איתי בשפה אחרת. אמרתי להם: ‘יש לי תנאי. אני רוצה שעל כל שני שירים לא מזרחיים, ינוגן שיר מזרחי'. כך המוזיקה המזרחית התחילה לחלחל לרדיו".

שברנו את השוק

המשבר הראשון שחווה העסק המשפחתי אירע בסוף שנות ה־70, כשבעלי הבסטות החלו לשכפל את הקלטות של האחים ראובני במסות גדולות. “יום אחד יצאתי מהאולפן ושמעתי שמוכרים שלוש קסטות ב־10 שקלים, בעוד אנחנו מכרנו קסטה אחת ב־30 שקלים", אומר אשר. “הזיופים הרגו אותנו". 

בשנת 1980 הוא החליט לעזוב את העסק ועבר לחברת התקליטים CBS. “למדתי לעומק את נושא עריכת והפקת תקליטים", הוא אומר. “הפקתי בתקופה זו את אבנר גדסי, שימי תבורי והזמר ניקולס. הצעתי ל־CBS להפוך לחברת אמרגנות, כי חשבתי שזה לא לעניין שאני מגדל את האומן ואז בא אמרגן מהשוק הפרטי ולוקח אותו. לצערי, הם סירבו. אחרי שלוש שנים עזבתי ופתחתי משרד אמרגנות משל עצמי".

בעוד אשר עובד כשכיר, מאיר החתים את הטאלנט הבא - זהר ארגוב. “יהודה קיסר רדף אחריי חודש שלם כדי שאפגוש אותו, אבל לא היה לי זמן", הוא מודה. “לפני שהוא הגיע אליי, זהר הלך לאחים אזולאי. הם שמעו את הקסטה ‘אלינור' וזרקו לו אותה בפרצוף. אמרו לו: ‘יש לנו כאלה בטונה'. כשזהר הביא לי את הקסטה, ניגנתי אותה מהחנות בפול ווליום, שמעתי את המוואל והסלסול וסגרתי מיד את הטייפ. שאלתי את זהר: ‘מה אתה רוצה?', והוא אמר: ‘להיות זמר'. הוצאתי חוזה ונתתי לו לחתום. אף אומן לא קרא חוזים, אבל זהר התחיל לקרוא.

הוא קרא שהחוזה הוא לשבע שנים ולא היה מוכן לחתום ליותר משנה אחת. אמרתי לו: ‘אדוני, אם אתה לא רוצה לחתום לשבע שנים, קח את הקסטה וצא החוצה. לך לאחים אזולאי שייקחו אותך. הוא אמר לי שהם לא רצו אותו. זהר לא ידע אף פעם לשקר. הוא יצא ונכנס מהחנות שוב ושוב ובסוף חתם. אמרתי לו: ‘בעוד חודש תהיה מלך העולם, אתה תהיה גדול כמו פריד אל־אטרש'. הוא אמר: ‘אבל פריד מת'. אמרתי לו: ‘גם אתה תמות'. הוא שאל: ‘מתי?'. אמרתי לו: ‘לא יודע, אם תעבור את גיל 30 זה יהיה נס'. הוא היה בשוק. הסברתי לו: ‘אתה לא אוהב את עצמך. יש בך הרס עצמי'. לא ידעתי את הרקע שלו בכלל. בסוף הוא נפטר בגיל 32".

כשהקסטה של “אלינור" יצאה בסוף 1979, היה ברור כי מדובר בכוכב: “הדפסנו בהתחלה 5,000 קסטות. כמות ענקית שחילקתי כי לא מכרנו, איש לא הכיר את זהר. אבל הרגשתי שזה הלהיט הכי גדול שלנו. הזמר הכי כריזמטי שראיתי וכמו שיש לו הרס עצמי, כך הוא יעשה את הקריירה שלו. תוך זמן קצר הקסטות נמכרו כמו לחמניות והדפסנו בקצב רצחני, שאפילו הפיראטים לא עמדו בקצב שלנו. שברנו את השוק". בחצי השנה הראשונה מאיר ניהל את זהר, אבל בשנת 1980 הוא העביר את הניהול לאשר: “הוא עשה את זה בשושו, כדי ש־CBS לא יידעו. רק כשפתחתי את משרד האמרגנות שלי יצאתי לאור כמנהלו של זהר".

אשר מתאר את חבלי הלידה הרבים בהפיכת הזמר לכוכב: “לעומת שימי היה קשה לשווק אותו, כי שימי היה ידוע במועדונים והכירו אותו. שימי היה יותר נורמלי, למרות שגם הוא היה משוגע לא קטן. הבעיה עם זהר הייתה שהוא אף פעם לא חי חיים נורמליים. ביום הוא היה ישן, ובלילה היה צריך להעיר אותו. הוא התחבר לטיפוסים שליליים וסוחרי סמים, ולא שמר על אורח חיים של זמר. הוא אפילו לא היה היגייני.

"הייתי צריך להתפלל לאלוהים שהוא יגיע בזמן להופעה או הקלטה. אני הייתי הנהג שלו, זה שמעיר אותו, מלביש אותו ומסדר הכל עבורו. הייתי האבא והאמא שלו. ב־1982, לאחר שזכה עם ‘הפרח בגני' בפסטיבל הזמר המזרחי, הוא פרץ כמו טיל בליסטי. זה היה טירוף על גבי אדמות. אי אפשר היה לעצור את הרכבת ברגע שהוא נסק. הבעיה הייתה שוב הטיפוסים השליליים שנדבקו אליו. בסוף אותה שנה הוא נסע לאמריקה, התמכר שם לסמים קשים וכשחזר הבנתי שזה לא אותו זהר".

“בשלב מסוים לא יכולנו כבר להתעסק עם זהר", מוסיף מאיר. “באמצע שנות ה־80 שחררנו אותו, כי הגיעו אלינו משטרה והתייחסו אלינו כאילו אנחנו סוחרי סמים ולא היינו במקום הזה. גם טיפוסים שליליים התחילו לבקר במקום שלנו. זה לא היה בשבילנו".

תוציא את הכאב שלך

בסוף 1982, כשהזמר חיים משה, בן טיפוחיו של בן מוש, עבד על אלבומו השלישי “אהבת חיי", הוא חתם במשרדו של אשר. “חיים חיזר אחריי", מספר אשר. “כשהרגשתי שזהר כבר במסלול תלול, החתמתי את חיים. הייתה תקופה קצרה שחיים וזהר היו אצלי במקביל במשרד, וזה היה קשה. כמו חתול ועכבר - אחד קינא בשני. היה קשה לנהל אותם, בעלי אגו כזה גדול.

"יום אחד זהר עשה לי קטע. הוא החליט על דעת עצמו לעזוב ופרסם מודעה בעיתון שאיזה חבר שלו בשם אריק מייצג אותו. נעלבתי, אז עזבתי אותו. אז החברים העבריינים שלו שמו לי רימון מתחת לאוטו כדי שאחזיר אותו. כשאותו אריק לא הצליח לנהל את זהר וכשזהר לא הגיע להופעות - החזירו לי אותו. משכתי עוד חודשיים, עד שהוא היה כבר קשה עם הסמים. עזבתי אותו לגמרי בשנת 1985. לא יכולתי כבר. הרמתי ידיים".

השיר “עד מתי, אלוהיי?" של זהר היה עדות למצבו הקשה של הזמר: “זהר היה אמור לפגוש את עוזי חיטמן, הנשמה הענקית, כדי לעבוד על השירים, אבל הוא לא הגיע. אז שלחתי את עוזי לבית של זהר, שם הוא ראה אשכרה את זהר בשיא התחתית. הוא ראה אותו שוכב על מזרנים שהיו על הרצפה, בודד ומסומם, בתוך הג'יפה. מזה עוזי קיבל את ההשראה לשיר.

"אחר כך, כשהגעתי לאולפן לשמוע את השיר, התביישתי. זהר נשמע מסטול. לא הייתי מוכן בשום אופן שזה יוקלט ככה. קבענו אולפן ביום אחר, שברתי לזהר את מבחנות הסמים, סילקתי משם את בת הזוג שלו, כיביתי את האור ואמרתי לו: ‘יא בן זונה, תשיר כמו שצריך. תוציא מהלב את הכאב שלך'. הוא שר כמו שלא שר מעולם. כשלקחתי את הקסטה לאוטו ושמעתי - בכיתי. זה לדעתי השיר הכי חזק של זהר". 

עם חיים משה, שאותו ניהל עד 1988, מתאר אשר יחסים מורכבים: “חיים משה אמר בהרבה ראיונות: ‘לא קיבלתי גרוש'. שקרן. חיים ואני נפרדנו בכעס רב, כי הוא דאג רק לעצמו, נישל אותי, רצה שאעבוד ממש בחינם, כלומר באחוזים נמוכים. אחרי שנפרדנו, יצאתי בכתבה וצעקתי על כך שהוא שכח מאיפה הוא בא.

"בשנים האחרונות הוא כל כך מעריך אותי. הוא הזמר האהוב עליי. אם אני רוצה לשמוע מוזיקה מתל אביב לאילת - אני שומע את חיים משה. בשנים האחרונות התקרבנו, הוא מצלצל אליי לפעמים ב־1 בלילה לשיחות נפש. הוא אומר היום: ‘אשר ראובני זה האמרגן מספר אחת. הכי טוב שהיה לי'. הוא הבין שהוא טעה".

“כשחיים הוציא בשנת 1983 את האלבום ‘אהבת חיי' עם הלהיט ‘לינדה לינדה' - זה היה היסטורי", אומר מאיר. “מכרנו 250 אלף קסטות בחודש וייצאנו גם לארצות ערב". 

חוץ מחיים משה יש עוד אומנים שטענו שלא קיבלו את הכספים שמגיעים להם מכם
אשר: “הזמרים קיבלו כסף פיקס. נמכר או לא נמכר - הם קיבלו את הכסף שלהם. שלא יספרו סיפורים שלא קיבלו תמורה. זה בולשיט. הם קיבלו בדיוק כמו שסוכם".
מאיר: “אתה יכול לבדוק, כולם עבדו לפי חוזה. כולם קיבלו מה שמגיע להם וכמו שסיכמנו מראש. אף אחד לא קיבל פחות ממה שמגיע לו. אנחנו השקענו משאבים, מאמצים ועבודה רבה בטיפוח האומנים, וכל אומן קיבל כמו שסוכם. הכל היה ישר וגלוי".

חיים משה בחר לא להגיב על הטענות המובאות כאן. 

הפקות בשן ועין 

בשנת 1987 הם החלו למכור דיסקים. “היינו הראשונים, כשעוד לא ידעו מה זה", אומר אשר. “ראיתי בפריז איך מייצרים דיסק וקניתי מכונה מיוחדת. כשהדיסקים תפסו תאוצה, הרחתי אסון, כי ידעתי שהזייפנים הולכים לחגוג עלינו חזק - וכך קרה. כשהגיעו הצורבים לשוק, הכל נגמר. מאז שנת 1998 ועד היום לא מכרתי יותר מ־5,000 דיסקים. במכה הזו של המעבר מתקליטים לדיסקים הפסדתי את הפנטהאוז שלי, אבל איכשהו התאוששנו".

בין היתר מי שהייתה אחראית על ההתאוששות הייתה מרגול. “היא הגיעה אליי ב־1986 כדי שאייצג אותה ובדיוק הקליטה את ‘נערי, שובה אליי'", נזכר אשר. “זה לא היה קל, אבל האלבום הצליח והיא תפסה תאוצה חבל על הזמן, גם עם הפה הגדול שלה". 

אשר לוקח אחריות על הלהיט שלה “עוד יהיה לי". “ישבתי להמתין לה במזנון של הטלוויזיה כשהיא הצטלמה ל'זהו זה', וראיתי את ירוסלב יעקובוביץ'. הכרתי ביניהם, הוא צ'כי טמפרמנטי, והיא תימנייה משוגעת. ביקשתי ממנו שיכתוב לה שיר. בזמן שהקליטו באולפן הם צלצלו אליי לבוא מהר, כי הם כמעט הלכו מכות. שני משוגעים. רבו על איך היא צריכה לשיר. הרגעתי את הרוחות, יצא להיט ענק ונוצרה חברות ביניהם".

אומן נוסף שעבד עם האחים ראובני הוא אבנר גדסי, שאשר מגדיר כ"אחד הבזבוזים הגדולים של המוזיקה": “הפקתי לו שני אלבומים, אבל הוא לא היה איש של עבודה שרוצה כל יום להופיע. אם תגיד לו שהיום הוא מופיע בעכו ומחר בבאר שבע - הוא נכנס ללחץ. אבל הוא זמר ויוצר ענק, ענק וענק. פספוס אמיתי".

בסוף שנות ה־90 האחים ראובני הפסיקו להפיק אלבומים, ובשנת 1998 הגיע משבר שאיים למוטט את העסק כליל. “המשרד נשרף כתוצאה מקצר של המזגן במחסן שלנו, כמה שעות לפני שבא סוכן הביטוח לבטח את המקום", אומר מאיר. “זה החריב אותנו. נשרפה סחורה במיליונים. כשזה קרה, כתבו בעיתון: ‘האחים השרופים'. נשארנו רק אני ואחי דני. ניסינו לעשות הפקות בשן ועין".

בימים אלה מאיר ממשיך למכור סחורה, כשהוא מתאים את החברה לרוח החדשה באמצעות העלאת ההפקות ליו־טיוב ולספוטיפיי. אשר המשיך לנהל אומנים. על עמיר בניון, שאיתו עבד באלבום “רק את", הוא אומר “מיכה שטרית הציע שנפיק אותו ביחד, אבל עמיר היה משוגע לא קטן למרות שהוא מוזיקאי בחסד. עבדנו תקופה קצרה, אבל הוא החליט לעשות תפנית והלך". על העבודה עם ישי לוי הוא אומר: “עבדנו תקופה קצרה, אבל כשהוא חזר לסמים ברחתי, זה היה דז'ה וו מזהר ארגוב". על אביבה אבידן הוא מספר: “עודדתי אותה להפחית את ההגזמה בשירת ה־ע' וה־ח'", ורון שובל לדבריו “הוא קסם של בחור ומוכשר, אבל הבעיה שלו היא שהוא נשאר ילדותי".

שמעון בוסקילה הוא, לדבריו, מי שגרם לו להפסיק לנהל אומנים. “כמות ההשפלות והביזיונות שהוא העביר אותי בלתי נתפסת", הוא אומר. “בשנת 2004 הוא היה על הקנטים. הגענו למועדון ולא הגיע אפילו בנאדם אחד. אמרתי לו ולרונן ירקוני, שניהל אותו יחד איתי, שעד שלא תביא להיט, לא תהיה עבודה'. ב־2007 הוא הקליט את ‘את המחר שלי' והתחיל להמריא. על הבמה הוא חבל על הזמן, אבל מחוץ לבמה שתה לי את הדם. השפיל אותי, ביזה אותי, קילל אותי. כל הזמן היו לו רק טענות. הוא חסר תרבות ונימוס. הוא לא העריך אותי. כשנסענו להופיע באו"ם והוא העליב אותי קשות והשפיל אותי מול הנגנים שלו, החלטתי לחתוך. כשחזרתי לארץ, אמרתי: די! אני עם זמרים גמרתי".

שמעון בוסקילה בחר לא להגיב על הטענות המובאות כאן. 

כיום הוא מנהל רק את טריפונס: “אין לי כוח לאף אומן חוץ ממנו. הוא מפוצץ אולמות ומופיע במקומות יוקרתיים, אבל מעל לכל הוא בן אדם. הוא בית ספר לצעירים. מסוגל להמשיך הופעה שלוש שעות, כשהיום יש זמרים שחמש דקות אחרי הופעה כבר ממהרים לחניון".

אתה לא חושב לנהל עוד אומנים?
“אני בן 72 וחצי, עייף, מאוכזב ומתוסכל מהתעשייה. אני לא מקבל תמלוגים על אף אחד מהשירים שהפקתי וזה באשמתי בלבד, כי לא החתמתי את האחים שלי על אחוזים לגבי המאסטרים של השירים שהפקתי. אנשים קוראים לי ‘אגדה', אבל אני לא אגדה ולא כלום. אני יודע שעשיתי הרבה דברים טובים למען המוזיקה, נלחמתי למענה, וזה עשה לי המון רע, אבל עשיתי הכל מאהבה. זה מקצוע כפוי טובה. אתה כמו מטפס הרים, לוקח את הזמר מאפס, מכלום, מזניק אותו ישר למעלה וכשהוא מגיע לפסגה הוא זורק אותך".

אחד הפספוסים של אשר הוא אייל גולן, שאותו פגש כשהיה עוד זמר מועדונים. “ישי בן צור ניהל את אייל והוציא לו את הקסטה ‘לחישה בלילה'", הוא מספר. “כששמעתי אותה, אמרתי שהוא יהיה כוכב. כשראיתי את אייל במשרד של ישי עם חליפה ובסטייל, ידעתי שהוא מכבד את המקצוע ושיש לו עתיד. הכנתי חוזה והצעתי לישי לנהל אותו ביחד, ישי עיכב את חתימת החוזה. כשהפעלתי קשרים ברדיו, שינגנו את אייל עוד ועוד והתחיל טירוף סביבו, יריתי לעצמי ברגל. ישי אמר לי: ‘אני לא צריך אותך'. הוא ראה שהוא עולה על הסוס".

עד מתי אתם מתכננים, כל אחד בנפרד, להמשיך לעבוד?
אשר: “כרגע אני עם טריפונס, עובדים משנה לשנה על תוכניות חדשות. אני לא חושב יותר מדי על העתיד".
מאיר: “אני לא חושב שלילדים שלי, דור ההמשך, יש מה לחפש בחנות הזו. להערכתי בתוך שנה־שנתיים אני סוגר את העסק. אין לי מה לעשות פה. אבל המוזיקה שלי נשארה. יש לנו למעלה מ־15 אלף שירים שאנחנו בעלי הזכויות שלהם. זה ההישג והפרס הגדולים שלנו". 